כשהנשיא ג'ו ביידן הכריז שהוא פורש מהמרוץ לכהונה שנייה, היה חשוב לו לתאר את החלטתו כבחירה שנועדה לשרת את טובת הכלל. "אני מאמין שזהו הצעד הנכון למפלגה שלי ולמדינה", כתב בהצהרה. דומה שהחליט באופן מחושב לשים את מצב האומה מעל האינטרס האישי שלו – ואולי אף מעל לרווחתו הנפשית והפיזית.
כאשר אנשים בוחרים לפרוש מעבודתם, בדרך כלל מדובר בחוויה חיובית שאין לה השפעה ניכרת על בריאות הנפש. אולם פרישה מתפקיד רב עוצמה, בין אם עוברים לעבודה במתכונת מצומצמת ובין אם לחיי פנאי מלאים, היא מהלך רב השלכות. הקושי גדול במיוחד לבני הדמוגרפיה של ביידן: גברים משכילים מאוד שהמשיכו לעבוד הרבה מעבר לגיל 65, גיל הפרישה הממוצע לגברים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"גברים עם השכלה גבוהה בתפקידים מקצועיים הם קבוצה שנוטה במיוחד לראות בעבודה חלק מהזהות", מסבירה שרה דמסקי, החוקרת מגדר ועבודה באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה. במקרה כזה, ייתכנו השלכות קשות להפסקת העבודה. אין כמעט ספק שהכהונה כנשיא פגעה בבריאותו של ביידן, וכי כבר במהלכה הוא הראה תסמינים ניכרים של ירידה קוגניטיבית ופיזית, אבל כשיעזוב את תפקידו בינואר, הוא צפוי לאתגרים קוגניטיביים חדשים.
"כאשר העבודה היא מרכז היקום עבורי, אין לי סיפור אחר או מקום חברתי שיהיו מספיק אטרקטיביים כדי לומר 'אולי עבדתי מספיק'", אומר ג'וזף קוכלין, שהקים ומנהל את מעבדת MIT AgeLab. "מראים לאנשים את הדלת, אבל מעבר לה הם לא יודעים לאן ללכת". יש לכך השלכות על הבריאות הקוגניטיבית והרגשית. כשאדם מתחיל להגדיר את עצמו בזמן עבר (פעם הייתי רופאה, מורה או נשיא), הוא או היא מעבירים את הפוקוס מההווה והעתיד שלהם אל העבר. מחקרים מראים כי לנטייה לשקוע במחשבות על העבר יש קשר אפשרי להשלכות שליליות על בריאות הנפש, כולל דיכאון, ולתחושה שנקודת המבט והניסיון שלי כבר לא רלוונטיים.
מבין האמריקנים המחזיקים במשרות רבות כוח, ונשארים לעבוד בהן גם בשנות השבעים או השמונים לחייהם ואפילו מעבר, רבים עושים זאת מתוך חשש מובן שללא העבודה יאבדו את זהותם. ס.ק. פארק בן ה-88 הוא פסיכיאטר ופרופסור לשעבר בבית הספר ג'ייקובס לרפואה ומדעי ביו-רפואה באוניברסיטת באפלו, והוא מעולם לא רצה לפרוש, אולם לדבריו, בגיל 80 "החלטתי לפרוש בעודי בשיא היכולת הקוגניטיבית שלי. הייתי מאוד זהיר שלא להפוך לזקן נרגן וקשה עורף". 53 שנים לאחר תחילת הקריירה שלו, בגיל 84, פארק פרש מתוך מחשבה שיפנה לתחומי עניין אחרים: ילדיו ונכדיו, קליגרפיה, טיולים ונסיעות. אלא שבמקום זאת, הוא אומר, "החיים לפתע נעצרו". פתאום הוא לא היה בטוח כיצד לבלות את זמנו או להיות בעל ערך לקהילה שלו.
העבודה יכולה לספק לאדם זהות, שגרה, רשת חברתית ומטרה, ופרישה ממנה מקושרת למספר השפעות שליליות על הבריאות, במיוחד עבור מבוגרים, כמו למשל ירידה בזיכרון המילולי, שזו המיומנות המאפשרת לנו לזכור מידע מדובר וכתוב, וחיונית למשימות כמו פרזנטציה או תקשורת עם לקוחות. מטה-אנליזה משנת 2020 מצאה כי 28% מהיוצאים לפנסיה סובלים מדיכאון. לשם השוואה, הערכות משנת 2019 של המכון למדדי בריאות Institute for Health Metrics and Evaluation מלמדות שברחבי העולם, רק 13.8% מהמבוגרים בני ה-60 ומעלה חווים סוג כלשהו של הפרעה נפשית.
"גברים נוהגים לפתח הזדהות מוחלטת עם העבודה. נשים בדרך כלל נאלצו למצוא דרכים נוספות לבנות לעצמן תחושת ערך, מעבר למקצוע שלהן"
חלק מהרופאים (מקצוע עם נטייה ברורה לגיל המבוגר) ממאנים לצאת לפנסיה דווקא משום שהם מכירים היטב את הספרות הרפואית בנושא. "לפחות שכלית, אני מודע לכך שבזקנה אנשים עלולים ליפול למצב של ייאוש", אומר פארק. "אני משתדל שלא ליפול לתוך המלכודת". סטיבן דרבס, ראומטולוג בן 83 מבית הספר לרפואה באוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה, שעדיין מקבל מטופלים בבית החולים, אינו מתכוון לפרוש. "אני חושש שאהיה בסיכון גדול להיכנס לדיכאון אם אפסיק לעבוד", הוא אומר. "תחושת הערך שלי תיעלם או לכל הפחות תצטמצם מאוד אם האחריות תילקח ממני".
אובדן הזהות העצמית המקצועית קשה במיוחד עבור גברים, שנוטים פחות לפתח יחסים והגדרה עצמית מחוץ למקום העבודה. "גברים נוהגים לפתח הזדהות מוחלטת עם העבודה", אומר ג'ק מאסלו, מטפל קליני בן 82 מקורטה מדרה שבקליפורניה, שמנחה קבוצות גברים המסתגלים לחיים שלאחר העבודה. לדברי בת' טרוסדייל, סוציולוגית החוקרת פרישה והזדקנות במכון W.E. Upjohn לחקר התעסוקה, "נשים בדרך כלל נאלצו למצוא דרכים נוספות לבנות לעצמן תחושת ערך, מעבר למקצוע שלהן". נשים נוטות יותר להעניק טיפול, לשמור על קשרים חברתיים בשם בן/בת זוגן או משפחתן ולהתנדב בקהילה. כמו כן, חלק גדול מהנשים מגיעות לגיל הפרישה כשהן כבר חוו בעבר פרקי זמן של עבודה ללא שכר.
גארי גיבלר בן ה-77 הוא כומר אפיסקופלי בדימוס המתגורר בעיר בטאביה שבאוהיו, ורואה היטב את הקושי המגדרי בקבוצת הגברים הגמלאים שהוא מנחה. גיבלר עבד במשך עשרות שנים הן כסמנכ"ל בחברת ביטוח והן במשרת הכמורה, שכללה שירות ככומר בבית חולים לילדים ועבודה כמטיף. כשפרש מעבודתו בחברת הביטוח ב-2015, הוא פתח בכנסייה שלו את קבוצת הגברים, והנחה אותה עד לפרישתו מתפקיד הכמורה בשנת 2023. בכל יום שני בבוקר מתכנסת קבוצה של 15 גברים בשנות ה-70 וה-80 לחייהם, שפרשו מקריירות כמו הנדסה, הוראה או ניהול בארגונים, במסעדה מקומית, כדי לדבר על חדשות, פוליטיקה והחיים. אתמול נסובה השיחה על ההכרזה של ביידן: כיצד התמודד עם הלחץ שהופעל עליו לעצור את הקמפיין שלו, והאומץ שנדרש ממנו כדי להודות בפומבי שהוא כבר לא המועמד הטוב ביותר לתפקיד. "הקבוצה חשבה שג'ו עשה את הדבר הנכון", אמר גיבלר, אבל זה לא שינה את האמביוולנטיות שהמשתתפים חשים לגבי הפרישה שלהם עצמם: "רבים מהם אומרים לי שהם ייתנו הכול כדי שתהיה להם סיבה לשים חולצה ועניבה ולצאת לפגישה חשובה".
פרישה לא חייבת להיות מלווה בירידה ביכולות. מו וואנג, פרופסור באוניברסיטת פלורידה החוקר פרישה ועבודה בגיל מבוגר, מעריך שלפרישה יש השפעה חיובית רבה על הרווחה הפסיכולוגית של 5%-10% מהאנשים, בעיקר כאלה שעובדים בעבודות תובעניות מאוד מבחינה פיזית. אבל וואנג גם מצא שעבור 20%-25% מהעובדים, הפרישה מקושרת להשפעות פסיכולוגיות שליליות, לפחות זמנית.
מחקרים אחרים הראו שאנשים שהפסיקו לעבוד לחלוטין נוטים להראות יותר בעיות פיזיות בהשוואה למי שפרשו באופן הדרגתי או עברו לעסוק בפעילות התנדבותית. האפקט עשוי להתחזק ככל שהעובדים פורשים בגיל מבוגר יותר, מכיוון ששגרה של עשרות שנים (שפירושה אותו לוח זמנים שבועי, אותה נסיעה כל בוקר לעבודה ואותה חברת עמיתים) ככל הנראה עזרה להם בביצוע המשימות היומיומיות. "הניסיון שלהם עשוי לפצות על ירידה קוגניטיבית, כך שהם מסוגלים לעבוד הרבה יותר זמן", מסביר וואנג. כאשר הם נותרים ללא השגרה המקצועית, הם חווים טלטלה.
רבים מבני מעמד הפועלים בארה"ב נאלצים לצאת לפנסיה מוקדמת משום שאינם יכולים עוד לעמוד בעבודה פיזית תובענית, כמו בנייה או מלצרות. טרוסדייל מעריכה שרק 5% מהאמריקנים מעל גיל 80 עדיין עובדים. ואולם, מספר זה צפוי ללא ספק לעלות. הבייבי בומרס הוותיקים ביותר הם בני 78, והם בדרך כלל עובדים יותר מהוריהם. הלשכה לסטטיסטיקה של ארה"ב צופה שמבוגרים בני 65 ומעלה יהיו 8.6% מכוח העבודה בשנת 2032, לעומת 6.6% בשנת 2022.
לדברי קוכלין, "כיום האוכלוסייה המזדקנת, וכמובן כל העומדים להצטרף אליה, היא בעלת השכלה פורמלית יותר מאשר בכל נקודת זמן אחרת בהיסטוריה". הם גם חיים יותר מהוריהם. במהלך העשור הקרוב, יותר אמריקנים מאי פעם ימצאו עצמם במצב הלא נעים של ביידן, משמע פרישה מאוחרת הצפויה להעמיד אותם בפני אתגרים בריאותיים חדשים.
בין אם רצה בכך או לא, ביידן הכניס אנושיות לרגע לא נעים, של התחשבנות עם האדם על ביצועיו בעבודה ודרישה ממנו לפרוש מהתפקיד. כעת יש לביידן הזדמנות להראות למיליוני אמריקנים בני 70 ו-80 כיצד אפשר להתנהל בתוך מגבלות הגיל, ולשמור על הגאווה גם מחוץ למקום העבודה.
לפי וואנג, הדרך הטובה ביותר להתכונן לפרישה בגיל מבוגר היא לעשות את המעבר באופן הדרגתי - להתחיל כבר בגיל 70 לצמצם את שעות העבודה ולהשקיע זמן בתחומי עניין שאינם מקצועיים, כך שעד גיל 80 כבר מתגבשת זהות גם מחוץ לעולם העבודה. עבור אלה שעוזבים משרות אינטנסיביות ומגדירות זהות, אפשר לשלב בתהליך פעולות חונכות (מנטור) או תפקידי ייעוץ. "מכיוון שביידן עושה את המעבר מתפקיד בעל כוח רב במיוחד, כדאי לו לתעל את האנרגיה שלו לניהול המעבר מעמדת הכוח", אמר וואנג.
אולם ייתכן שאין די בהכנות כדי להתגבר על שירת הסירנות של שנות העבודה. פארק התגעגע לזהות המקצועית שלו עד כדי כך, שבגיל 88 חזר לעבודה כאחראי על סטודנטים לרפואה. "אני לא חושב שאני צריך לעבוד עד יום מותי", הוא אומר. "הייתי עוזב בעצמי אם הייתי חושב שאני במצב של ביידן", אבל לעת עתה הוא נרגש לחזור לקריירה שלו. כשהחוזה הנוכחי שלו יסתיים הוא יהיה בן 89. "כנראה אומר שזה מספיק", אמר, "אם כי אף פעם אל תאמר אף פעם".
