"לא נאפשר אחרי המלחמה להמשיך להתעלל בחקלאים", אומר מאיר יפרח מיד בתחילת הראיון. הוא בן 76, מגדל ירקות כמעט כל חייו, ממייסדי מושב אוהד בעוטף עזה. ב-24 השנים האחרונות הוא מכהן כמזכיר ארגון מגדלי הירקות, והוא מדבר עכשיו מדם ליבו כמי שראה לאורך השנים איך מידרדר מעמדו של החקלאי הישראלי. "אנחנו דורשים שאחרי המלחמה תקום ועדת חקירה גם לנושא החקלאות בישראל, שבעקבותיה לא תהיה שוב בעתיד ממשלה רעה לחקלאות - ממשלה שאינה מבינה אם עגבנייה צומחת על שיח או על עץ. אחרת לא תהיה חקלאות בישראל".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
יפרח, יחד עם בנו הבכור ארז, מגדל 350 דונם של עגבניות, חצילים ופלפלים. יש לו שלושה בנים ששירתו ביחידת דובדבן. בנו יוגב מחזיק משק משלו באוהד. בנו עמית, עורך דין בהשכלתו, מכהן כמזכיר תנועת המושבים ובקרוב יקבל משק בהרחבה. גם שתי בנותיו גרות במושב, שנמצא כ-7 ק"מ מגבול עזה. מ-30 העובדים התאילנדים שהיו לו נשארו בארץ רק שמונה. "בסבב של שומר החומות נהרגו לנו בשטח שני תאילנדים", הוא מספר. "למרות שהזהרנו את הממשלה שגם מרחק של 7.2 ק"מ מהגבול חייב להיות ממוגן, לא הקשיבו לנו. נלחמנו עם כל הממשלות על זה".
למה לא מיגנו אתכם?
"מאותה הסיבה שלא רצו להכניס את אשקלון לרשימה של היישובים הממוגנים ונשארו עם הטווח של 7 ק"מ בלבד מהגבול", הוא עונה בחיוך מר.
2 צפייה בגלריה
יפרח, השבוע. "הפוליטיקאים מעכו את החקלאים, המאיסו עלינו את החקלאות"
(צילום: עוז מועלם)
עכשיו החברים מדובדבן התגייסו לעזור בקטיף לצד מתנדבים שמגיעים מכל הארץ. מושב אוהד, למרות שהמחבלים לא הגיעו עד אליו, ריק כמעט לחלוטין מתושביו. רובם פונו ביום למחרת הטבח לאילת. נותרו רק הגברים שמפעילים משקים.
יפרח נולד במרוקו ועלה בגיל עשר עם הוריו לארץ. המשפחה התיישבה בנתיבות. בגיל 12 נשלח לפנימייה בכפר הנוער עיינות ומשם התגייס לצבא. הוא שירת כרב סמל בפלוגת טנקים בגדוד 46. ב-1969 קיבל את עיטור המופת. במלחמת ההתשה, בתקרית במוצב קוברה בתעלת סואץ, יפרח חילץ תחת אש פצוע שהיה במרחק 800 מטר מהעמדה. "במהלך הפגזה קשה, רצתי עם החובש דרך שדה מוקשים. נשארנו עד הלילה עם הפצוע עד שיכולנו להתפנות בחסות החשיכה". לאחר הצבא הצטרף לגרעין של ההתיישבות בחבל הבשור, והיה ממייסדי המושב. "בניתי משק של גידול פרחים, עד שהתחלנו להתמקד בעגבניות".
"החזירות והשחיתות שלטו"
מאז 7 באוקטובר החקלאים בישראל עטופים באהבת הציבור. אלפים מגיעים להתנדב בקטיף במקום התאילנדים שעזבו, במאות מרכזים מסחריים מארגנים ירידי מכירות לתוצרת מהדרום, ברשתות החברתיות מתנהלת מלחמת חורמה נגד יבוא העגבניות מטורקיה, שגוזלות את פרנסת החקלאים. קל לשכוח עכשיו, אבל בשנים האחרונות הממשלה הורידה את החקלאים על הברכיים והפכה אותם לשק חבטות. האשימו אותם באחריות ליוקר המחיה.
כמי שמסקרת את הנושא, כל כתבה או ידיעה שפורסמה על ייקור מחיר העגבנייה, גררה אינסוף טוקבקים על החקלאים הגזלנים ובזכות היבוא הזול מטורקיה. ניסיון להסביר שהחקלאות היא חלק מהאתוס הציוני ומשמירת גבולות ישראל נתקלו בבוז, עד 7 באוקטובר. אז התברר לרבים שגם אם מחיר העגבנייה המקומית יקר בעיניהם, הוא עדיין זול ביחס לעובדה שהמגדלים בעוטף היו הקו הראשון בהגנה מפני חדירת המחבלים. כעת, כשיש חשש שמגדלי העוטף, המספקים כ-60% מצריכת העגבניות השנתית בישראל, לא יוכלו לשתול את העונה הבאה בגלל חוסר בידיים עובדות - יש להניח שחשיבותם בעיני הציבור תגדל עוד יותר.
אין כמו מלחמה להזכיר את החשיבות הקיומית של ביטחון המזון למדינת ישראל ועד כמה חסרת אחריות הייתה הרפורמה בחקלאות. הרפורמה, שכללה ביטול מכסים במספר פעימות על יבוא פירות וירקות, עמדה להפוך את ישראל לתלוית יבוא בתוצרת טרייה. שר האוצר הנוכחי בצלאל סמוטריץ' עוד הוסיף שמן למדורה עם הצו ליבוא חלב ללא מכס.
החקלאות עמדה פעם בלב האתוס הציוני. טרומפלדור אמר: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". איך חלה עם השנים הידרדרות כזו במעמד החקלאות?
"קשה לשים את האצבע מתי בדיוק זה התחיל, הדברים לא קרו ביום אחד" אומר יפרח. "ההרגשה שלי היא שעם השנים דמם של החקלאים הופקר בתוך הבית. בהדרגה, יותר ויותר אנשים מההתיישבות הודרו מהמערכות הפוליטיות ומילים חדשות כמו יוקר המחיה, פער התיווך, הוכנסו בכוח לשיח הציבורי. האצבע המאשימה ביחס ליוקר המחיה הופנתה אלינו. בתקופת הליכוד שיסו את הציבור בקיבוצים ובחקלאים, קראו לנו 'פריווילגים'. החקלאות נמעכה על ידי מקבלי ההחלטות והפכה ליעד לזלזול ודורסנות.
"הזהרנו את כל מי שאפשר מפני פתיחת יבוא פרוע ללא מכס של תוצרת חקלאית, בעיקר מארצות עוינות. היבוא הזה הכניס מדי שנה 250 מיליון שקל לכיסי היבואנים בלבד. הזהרנו גם מפני הצעות הזויות, כמו להעביר מיליון דונם בנגב לסינים כדי שיגדלו בארץ, תראי עד לאיפה הגיעו נגדנו. השיא היה ברגע שהגיע למשרד החקלאות אורי אריאל. אז נכנסה לתחום גם המשנה של פורום קהלת - 'שוק חופשי, ימין כלכלי, לא צריך לגדל מה שעולה ביוקר אלא לייבא'. זה היה שיא הרוע".
ליפרח ביקורת קשה גם על ראש הממשלה. "ביבי אף פעם לא ראה בחקלאות ערך עליון. הוא הגיע בסיורים שלו עד שדרות, ביקר את בסיס הליכוד בעיר. לקיבוצים ולמושבים באזור הוא אף פעם לא בא. בשנים האחרונות רק הקשו עלינו, העלו לנו את מחירי המים, ייקרו לנו את העובדים הזרים עם אגרות והיטלים ותשלומי פנסיות. אין חיה כזאת שיכולה במצב כזה להרוויח מחקלאות. אחרי אורי אריאל הגיעו אביגדור ליברמן כשר אוצר ועודד פורר כשר החקלאות, שיזמו את הרפורמה לייבא הכל מחו"ל, התעללו בנו. ישראל ביתנו, אין לה לא קיבוץ ולא מושב אחד, האלקטורט שלהם לא מגיע מההתיישבות, והם רצו לגייס קולות על חשבון החקלאים".
תזכורת: המתנדבים שמסייעים לחקלאים
(צילום: אביהו שפירא, ירון ברנר)
כעס של שנים שהצטבר אצל יפרח מתפרץ עכשיו החוצה. "המאיסו את החקלאות על החקלאים. חקלאות זה דרך חיים. קחי למשל את נושא הלולים: רצו להביא ביצים מאוקראינה על חשבון הלולנים שעל הגבול עם חיזבאללה. באו עם תוכנית לבטל להם מכסות ביצים, שאנשים חיו מהם 40 שנה, ולתת לטייקונים שיעשו לולים גדולים באוקראינה. עכשיו אנחנו רואים כמה חשוב שיישבו בזרעית. נראה עכשיו מי יבוא לגדל שם ביצים. אני חושב שהחזירות והשחיתות הביאו אותנו למצב הזה שההתיישבות הפסיקה להיות ערך ציוני. חשבו שכבר לא חייבים ביטחון מזון, ושהכל ניתן לייבא. עכשיו הכל התהפך להם על הפנים. חבל שהיה צריך את המלחמה כדי שהציבור יעטוף אותנו באהבה".
2 צפייה בגלריה
מתנדבים בשדות העוטף. "חבל שהיה צריך את המלחמה כדי לעטוף אותנו באהבה"
(צילום: דנה קופל)
"תאוות הבצע ניצחה"
כתושב עוטף עזה, יפרח לא מסתיר את הזעם שלו על המחדל הביטחוני העצום שהתרחש ב-7 באוקטובר. "זה אסון בקנה מידה מזעזע, אחרי המלחמה כל מקבלי ההחלטות שקשורים למה שקרה פה חייבים להתפטר. הבושה ותחושת ההפקרה של אזור שלם בישראל - קיבוצים, מושבים ועיירות פיתוח - משקפים פשע שלא יימחל. אני מקווה שמי שהיה אחראי לכל המחדלים האלה לא יהיה יותר נבחר ציבור. הם לא מעיזים להראות את הפרצוף שלהם בהתיישבות. בתוך תוכם הם יודעים שהשיסוי כלפינו היה טעות. רק שאנחנו שילמנו את המחיר".
אתה באמת מאמין שדברים ישתנו?
"הכל יצטרך להשתנות מקצה לקצה, על ידי אנשים אחרים, לא ממרכז הליכוד. ההשחתה הכי גדולה של הממשלה היא שאנשים לא ראויים מונו לתפקידים. למרות הכל אני חושב שיש פה חקלאים טובים ומאוד מושרשים. צריך לכבד אותם כדי שיוכלו להתפרנס ולספק ביטחון מזון למדינה הזאת. זה רק הרוע של הפוליטיקאים שהביאו את החקלאים למשבר.
"מדינת ישראל קמה על בסיס החקלאות. למייסדים היה ברור: 'אם חקלאות כאן - מולדת כאן'. חקלאות זה שמירת האדמות, ועוד יותר מכך, שמירת הגבולות. גם כיום בישראל, המתיישבים בגבולות מתפרנסים בעיקר מחקלאות. פה ושם ליגלגו על הלובי החקלאי החזק, אבל באהבה, כי תוצרת מקומית כחול-לבן הייתה בלב כולם, ואיש לא חלם לנטוש את ביטחון המזון של ישראל לטובת יבואנים. אבל עם השנים השתנתה הקונספציה לגבי החקלאות כמו שאר הקונספציות. ערכים חיוניים לקיומו של העם נדרסו ברגל גסה, ואיתם גם החקלאות. לאט לאט תאוות הבצע והרצון ברווחים מהירים, לצד אובדן ערכים ודרך, הלכו והתחזקו בחברה הישראלית, גם בקרב השלטון וגם בקרב הגופים הכלכליים הגדולים במשק".
יש כאלה שיאמרו עדיין: מה כל כך ישראלי בחקלאות שלכם, התאילנדים עושים את כל העבודה והחקלאי הישראלי רק מנהל אותם.
"החקלאות במשק הביתי עתירת עבודה. ברפת ניתן להתקין מיכון אוטומטי, בעגבניות צריך חמישה עובדים כדי לשתול דונם חממה. כשהגעתי למושב עשינו הכל לבד בשתי ידיים, אבל בגלל זה יכולנו לגדל רק בחמישה דונם, שהיום לא ניתן להתקיים מהם - צריך 350 דונם כמו שיש לי. לכן חייבים תוספת ידיים עובדות שמספקים הפועלים הזרים. עדיין, החקלאי לוקח על עצמו אחריות אדירה מבחינת תשלומים, הוצאות, אשראי מהבנק. אנחנו משקיעים מיליונים בשביל להרוויח אולי 10%. ואם יש ברד או נזקי טבע אחרים? ואם יש מלחמה? אני מכיר הרבה חקלאים שפשטו רגל. אצלנו אומרים שמי שרוצה לשרוף ממון שיביא פועלים ולא ישגיח עליהם. הבן שלי קם בחמש וחצי בבוקר ונמצא עם העובדים כל הזמן, צריך לנהל את העבודה ולהחליט, לדוגמה, עם איזה חומרים מרססים. אי-אפשר לעשות חקלאות בשלט רחוק. אנחנו כל הזמן בשטח".
מה האובססיה של הציבור לעגבנייה. אנשים קונים לילד גביע גלידה קטן ב-18 שקל, אבל אם העגבניות עוברות את העשרה שקלים לקילו, כל הארץ גועשת.
"מה שמעניין הוא שהצריכה של העגבניות יותר גדולה דווקא כשהמחיר גבוה. העגבנייה היא מלכת הסלט, היא כלולה גם במדד המחירים לצרכן ולכן תמיד מסתכלים עליה. מוכרים מנגו ב-30 שקל ואפרסק ב-25 שקל - התרגלו שפירות זה ביוקר, אבל עגבניות צריך בזול. התיאוריה שהפיצו נגדנו שעגבנייה צריכה להימכר בשקל לקילו היא הזיה. האמת שעגבנייה לא יכולה לרדת מחמישה-שישה שקלים. עלויות הגידול עומדות על 3 עד 3 וחצי שקל לקילו. אם תוסיפי את פער התיווך וההובלה, את מקבלת מחיר של 7-8 שקל. כמו פחית קולה, אבל עכשיו מבינים כמה עבודה מושקעת בעגבנייה אחת".
בחזון שלך מה צריך כדי לשקם את החקלאות?
"אסור שיהיה יותר יבוא חופשי ללא מכסים, אי-אפשר להגביל יותר את מספר העובדים הזרים, וצריך להפחית את תשלומי האגרות עליהם, ציבור החקלאים לא יכול לעמוד בסכומים האלה. הפכו את ענף העובדים הזרים לרווחי למדינת ישראל. מעל לכל צריך להחזיר את נושא ביטחון המזון וביטחון החקלאות אל ראש סדר העדיפויות הלאומי. צריך להחליש את כוחן של רשתות השיווק הדורסניות, שמעכו את החקלאות בהיותן משווקים, סיטונאים וקמעונאים בכובע אחד. את כל הלקחים הללו למדנו על בשרנו, ובעיקר חקלאי העוטף וצמודי הגדר.
"אם לא תטפלו בחקלאים ובחקלאות - לא יישאר חקלאי אחד שיחזור לעיסוק המסוכן הזה. צריך להחזיר למשרד החקלאות את סמכויותיו לאחר שסירסו אותו מנכסיו: פיצלו ממנו את האחריות על המים, על העובדים הזרים, רוקנו את המשרד מתוכן. גם את ההשקעות בחקלאות העבירו לאוצר - זה חייב להשתנות".
