בית המשפט למשפחה בבאר שבע דחה לאחרונה התנגדות שהגיש בן לצוואה שהותירה אימו המנוחה, ובמסגרתה קיבל נתח קטן יותר מדירתה בהשוואה לשני אחיו האחרים. השופטת אפרת שהם-דליות קבעה שהוא לא הוכיח את טענתו שלפיה האם לא הייתה כשירה ונוצלה על ידי אחיו.
האם הלכה לעולמה לפני כחמש שנים והותירה צוואה מ-2006. נקבע בה שדירתה תחולק בין שלושת ילדיה באופן לא שוויוני כך שאחד קיבל 14%, בעוד אחיו ואחותו קיבלו 43% כל אחד. את יתר רכושה היא ציוותה בחלקים שווים לשלושת הילדים.
בהתנגדות שהגיש הבן המקופח הוא טען שאימו לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה משום שסבלה מבעיות קשות של שתיית אלכוהול ודיכאונות. לשיטתו, הצוואה נחתמה בצל השפעה בלתי הוגנת של אחיו, אחותו ובעלה, שהפעילו על האם לחץ אדיר לערוך את הצוואה במתכונתה ואף היו מעורבים בעריכתה.
כך לדבריו, אף שלמשפחה היה עורך דין קבוע שטיפל בכל ענייניה, האחות לקחה את האם לערוך את הצוואה במשרד עורכי דין שבו עבדה בעבר כמזכירה. הוא הוסיף שגיסו היה זה שניסח את הצוואה, ושני האחים נכחו במשרד בעת שנחתמה.
מנגד טענו האח והאחות כי הצוואה משקפת את רצונה האחרון של האם והיא תקפה ללא כל פגם או פסול. הם הדגישו שהצוואה נחתמה 14 שנים לפני פטירתה כשהיא צלולה לחלוטין ובפני עו"ד.
השופטת שהם-דליות ציינה כי הכלל הוא שכל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כשרות זו נשללה ממנו כדין, והנטל להוכיח זאת מוטל על המתנגד. היא הוסיפה שלא מספיק להעלות ספקות ביחס למצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה, אלה יש להוכיח באופן ברור, בעדות רפואית או אחרת, כי לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה. במקרה זה, ציינה, לבקשת המתנגד בית המשפט מינה מומחה לבחינת כשרות המנוחה, אלא שהמתנגד חזר בו וביקש לבטל את המינוי "משיקולים כלכליים".
עו"ד נילי סינגרבנוסף, הוא בחר שלא לזמן לעדות את עורכי הדין שערכו את הצוואה. לעומת זאת, מהעדויות עלה כי מצב המנוחה החל להידרדר רק ב-2018, כשעד אז הייתה צלולה לחלוטין. המתנגד עצמו הודה כי הפעם האחרונה שבה אושפזה היה בתחילת שנות ה-80. השופטת הוסיפה כי אפילו אם המנוחה סבלה ממחלות רקע או דיכאון (דבר שלא הוכח), זה לא אומר שלא הייתה כשירה בשנת 2006.
לגבי טענת הבן למעורבות האחים נקבע כי זו נסמכה על תחושות והשערות בלבד. השופטת לא שוכנעה כי מי מהם לקח חלק בעריכתה או שהה עם המנוחה בחדר בשעה שחתמה עליה, ולא מצאה פסול בהיכרות המוקדמת של הבת עם משרד עורכי הדין.
מעבר לכל, הצוואה הייתה ברורה ומנומקת. המנוחה פירטה כי מצאה לנכון לחלק את עיזבונה באופן לא שוויוני מאחר שבמהלך חייה שילמה למתנגד כספים רבים ונטלה הלוואות על מנת לפרוע את חובותיו. "בהתאם לתחושת הצדק שלי, אין זה מן הראוי שלא תילקח בחשבון העובדה שמתוך כלל ההון שצברתי בחיי, חלק נכבד ניתן לו", כתבה.
השופטת סיכמה כי הגם שניתן להבין את האכזבה שחש הבן, הצוואה מבטאת את שיקול הדעת של אימו ולא נראה שניטל ממנה רצונה החופשי. לפיכך היא דחתה את ההתנגדות לצוואה והורתה על קיומה. המתנגד חויב בהוצאות בסך 25 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המתנגד: עו"ד שלמה פרידמן
• ב"כ המשיבים: עו"ד דן מלכיאלי ואח'
• עו"ד נילי סינגר עוסקת בירושות וצוואות
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
