בסיום השנה הראשונה של ממשלת נתניהו-סמוטריץ' שעלתה לשלטון עם הכרזה על טיפול עומק ביוקר המחיה - סל הצריכה הישראלי נותר השלישי הכי יקר במערב. והוא התייקר כבר ב-40% מאז עלה נתניהו לשלטון ב-2009. כך עולה מאומדנים ראשונים לשנת 2023 שפרסם ה-OECD בימים האחרונים באתר הרשמי של הארגון.
לפי הנתונים החדשים, ב-2023-2021 רמת המחירים של הצריכה הפרטית בפועל (AIC) - המשתנה המייצג את סל הצריכה של משקי הבית - גדל ב-1% בכל שנה: 138 נקודות ב-2021, 139 נקודות ב-2022 ו-140 נקודות בשנה שחלפה. המגמה ברורה: ישראל כבר הרבה שנים בשיא.
יתרה מזו, הפער בין ישראל למדינות שנמצאות במיקום הגבוה ביותר - שוויץ ואיסלנד — הצטמצם. אם ב־2020 הפער בין ישראל לשוויץ היה 25 נקודות, ב-2021 הוא ירד ל-18 נקודות, ושנה מאוחר יותר הוא כבר עמד על 14 נקודות. בשנה שעברה הפער הצטמצם ל-8 נקודות בלבד.
בשורה התחתונה: לפי הגישה של הצריכה הפרטית בפועל, ישראל היא המדינה השלישית הכי יקרה. לפי הגישה של מדידה לפי התמ"ג - המשקפת את רמת המחירים הכללית במשק, כולל מוצרים ושירותים שמשקי הבית הישראליים לא צורכים באופן ישיר - ישראל היא המדינה הכי יקרה ב-OECD.
1. כאשר בוחנים את הגרפים של התפתחות מדד ה-PPP (שווי כוח קנייה) על פני שנים, מגלים נתון משמעותי אך לא ממש מפתיע: ב-2009, שנת עלייתו של נתניהו לשלטון, ה-PPP של ישראל היה שווה 100 והיה זהה לזה של ה-OECD. כלומר, עלות סל הצריכה עבור משקי בית ישראליים היתה זהה לעלות סל הצריכה של האזרח המערבי. אז, יוקר המחיה בישראל לא רק שלא היה חריג אלא שהיה ממוקם באמצע. מאז אותה שנה, יוקר המחיה (המיוצג על ידי מדד PPP) עלה באופן רציף, עקבי ובלתי פוסק לרמה מהגבוהות במערב. נתניהו הבטיח מאז המחאה החברתית כי יוקר המחיה יירד, אבל מעט מאוד נעשה בפועל, מעבר לאינספור הכרזות ודו"חות.
לקראת עליית ממשלת השינוי בראשות בנט-לפיד, הצוות המיוחד של ה-OECD קבע כי ההתקדמות שהושגה לא היתה מספיקה וקרא לבצע צעדים דרסטיים, שממשלת השינוי ביצעה, בעיקר בימיו של בנט כראש ממשלה. אך התקופה היתה קצרה מדי ואותם שינויים הוזנחו. לקראת הבחירות של 2022 נתניהו ניצל את העלייה הזמנית באינפלציה העולמית על רקע האירוע המשמעותי של מלחמת רוסיה-אוקראינה. הוא "ערבב" בין אינפלציה זמנית ליוקר מחיה מבני, והאזרחים נשבו בקסם המילים. מאז שום דבר לא נעשה בנידון. את האנרגיות והמשילות השקיע נתניהו במשימות אחרות.
2. מה שמעניין לא פחות הוא לבדוק איפה ישראל ממוקמת לא רק לפי עלות סל הצריכה אלא לפי ההיקף שלו. כלומר, חשוב לא רק לבדוק האם הסל שלנו יקר אלא האם הסל גדול. הרי ברור שמצופה שמדינות כמו שוויץ, שם השכר וההכנסות גבוהים בהרבה, יהיו קצת יותר יקרות מישראל. לכן ה-OECD מחשב גם את מדד ההוצאה הריאלית לנפש (Real Expenditure Per Capita) המשמש להשוואת הערך הריאלי (בניכוי עליית מחירים) של הוצאה לאדם במדינות שונות, המותאם לשווי כוח קנייה (PPP). כלומר, מהי הכמות האמיתית של סחורות ושירותים שמשק בית צורך, ולא הערך הנומינלי שלו - כמה הוא שווה באותה מדינה. המיקוד בהיקף מנטרל את השפעת שינויי המחירים (אינפלציה) לאורך זמן ומאפשר להשוות את כמות הסחורות והשירותים שנצרכו בפועל.
כאן, הכלכלנים מציעים להתרכז בקטגוריה של תמ"ג ולא של צריכה פרטית בפועל, שכן אנו מבקשים לגלות מה מידת "העושר" של המדינה ביחס ליוקר המחיה שלה. התוצאה די ידועה: רמת התמ"ג לנפש של ישראל היא 92% מהממוצע ב-OECD - מתחת לממוצע, והיא מדורגת במיקום 22 מתוך 38 (עדיין במחצית השנייה). ההיגיון וגם הספרות הכלכלית מציינים שככל שהמדינה עשירה יותר היא גם יקרה יותר - שוויץ היא דוגמה מצוינת. כלומר יש קשר חיובי ומובהק בין עושר (כמות המוצרים והשירותים שהאזרחים צורכים) לרמת מחירים.
כאשר משלבים את שתי התמונות יחד - היוקר והעושר ‑ מקבלים תמונה מורכבת ומאיימת: ישראל חריגה מאוד ויוצאת מהמגמה. כלומר היא מאוד יקרה לעומת העושר שלה וזאת אף על פי שהסל הוא דל יחסי (ראו תרשים). ישנן עוד שתי מדינות חריגות - אירלנד ולוקסמבורג - אבל הן חריגות לטובה - יש להן סל זול יחסית ביחס לעושר שלהן.
3. הבעיה הכי חמורה היא שבשנת 2024 התמונה המאיימת הזו צפויה להידרדר עוד משתי סיבות: ראשית, רמת המחירים בישראל (אינפלציה) ב-2024 צפויה להיות גבוהה יותר לעומת 2023 (3%). הפער צפוי לנוע בין 0.4% (לפי ה-IMF) לבין 0.8% (לפי בנק ישראל שבתחזית האחרונה מנבא אינפלציה של 3.8%). כמו כן, הצמיחה לנפש תהיה שלילית עד מאוד (תחזיות צמיחה כללית סביב 0.5% לבין 1% לכל היותר), כאשר הגידול הטבעי עומד על כ-2%. זאת לעומת צמיחה אפסית לנפש ב-2023 (צמיחה כללית של 2%).
גם בשנת 2024 משקי הבית הישראליים צפויים לקבל פחות שירותי בריאות ופחות שירותי חינוך שכן הממשלה החליטה על קיצוצים בתקציב האזרחי, כאשר משקל תשלומי החוב כחלק מהתקציב הכולל צפוי לזנק. "שמירת המיקום של ישראל ביוקר המחיה משקפת מצב של היעדר רפורמות", מסר פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי מהאוניברסיטה העברית, לשעבר מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל וחבר הנהלה בו, שנחשף לנתונים ומנתח אותם זה שנים רבות. "אומנם הוקמה ועדה בנושא יוקר המחיה, אך טרם פורסמו המלצותיה. המהלך היחיד שנעשה בפועל קשור לאימוץ הסטנדרטים האירופיים ביבוא אישי ובהפחתה מוגבלת של מכסים. באחד השווקים המשמעותיים ביותר בסל המוצרים והשירותים - שוק הדיור — ניתן היה לצפות שלאחר שנה של מלחמה הממשלה תפתור את נושא העובדים הפלסטינים. אומנם סוגיה זו היא לא חלק מהמדד, המתייחס ל-2023, אבל לצערי לא רואים אופק לשינוי משמעותי של המצב ביוקר המחיה גם לגבי 2024".
כלומר, חברי הממשלה לא רק מפרקים את החברה הישראלית לרסיסים והביאו את האסון הגדול ביותר על עם ישראל מאז השואה, הם גם לא הפחיתו את יוקר המחיה. והמצב הזה ילך ויידרדר.
4. כאמור, הדרך שבה ה-OECD מודד את יוקר המחיה היא באמצעות שווי כוח הקנייה (PPP). ליתר דיוק, כלכלנים נוטים להשוות את הפער בין שער החליפין של המטבע האמיתי לבין אותו שווי של כוח קנייה. מטרת ההשוואה היא להבין כמה עולה סל צריכה ערטילאי - אך זהה לכל מדינה ומדינה. כך גם מחיר סל בישראל לעומת מדינות אחרות, ובעיקר לעומת הסל הממוצע במערב או ב-OECD - זאת תוך נטרול פערים בשערי החליפין שמושפע מאינספור גורמים אחרים.
השיטה הזו סובלת מכמה בעיות. אחת מהן היא שסלי צריכה הם שונים, ולעתים שונים מאוד, בכל מדינה. הנה עוד בעיה: למשל, בשירותי בריאות (הקטגוריה כוללת גם מוצרים חינמיים), השיטה איננה מסוגלת לאמוד פערי איכות. ובעיה נוספת: השיטה טובה יותר ככל שמדובר במוצרים ופחות טובה כשמדובר בשירותים או במוצרים לא סחירים. אבל זו השיטה הטובה ביותר ולכן משתמשים בה. יתרה מזו, השיטה האפקטיבית ביותר בטווח הארוך מאשר בטווח הקצר.
