בית המשפט העליון קבע לאחרונה שאין לבצע קיזוז אוטומטי בין חוב משכנתה של גבר החי בנפרד מאשתו לבין החיוב שלו בדמי מדור עבור שתי בנותיהם שנשארו עם אימן. השופט אלכס שטיין הבהיר שללא הוכחה שחלקו של ההורה שנותר לגור עם הילדים במשכנתה חופף במלואו לגובה דמי המדור, אין להורות על קיזוז. השופטים נעם סולברג ודוד מינץ הצטרפו לפסק דינו והתיק הוחזר לבירור עובדתי בבית המשפט למשפחה.
יחסיהם של בני הזוג עלו על שרטון אחרי כשש שנות נישואים, ומועד הקרע נקבע לאוקטובר 2018. חרף הסכסוך, הבעל נותר לגור עם אשתו והילדות עד לעזיבתו ב-2021. לאורך תקופת המגורים המשותפת הוא נשא בהחזרי המשכנתה על הדירה במלואם. כחצי שנה לאחר מכן חתמו הצדדים על הסכם מזונות שהסדיר בין היתר את חיוב הבעל במדור בנותיו.
בדצמבר 2022 קיבל בית המשפט למשפחה את עתירת הבעל לקבלת החזר חלקה של אשתו במשכנתה (50%), שבו נשא מאז פרידתם ועד להסכם המזונות. נפסקו לטובתו כ-300 אלף שקל, בהסתמך על הלכה שלפיה תשלומי משכנתה מהווים רכיב הוני באיזון המשאבים, כך שמוצדק להשיבם למשלם מטעמים של עשיית עושר ולא במשפט.
אלא שהאישה ערערה למחוזי, ושם נקבע בהסתמך על הלכה מוקדמת יותר שתשלומי המשכנתה מכילים אמנם רכיב הוני, שכן הם הגדילו את הונה של האישה, אולם בד בבד הם כיסו את הוצאות המדור שבהן חייב הבעל לשאת ממילא. במסגרת זו הובהר שחצי מהחזר המשכנתה במקרה זה, 6,750 שקל, מהווה סכום סביר ביותר לתשלום מדור בשכונה שבה התגוררה המשפחה בצפון תל אביב. בנסיבות אלה נקבע שהאישה פטורה מתשלום.
עו"ד עדי חןאבי חןהבעל הגיש בקשת ערעור לעליון וטען שגובה המדור לא נדון בשום שלב בבית המשפט למשפחה וממילא לא נקבעו לגביו ממצאים עובדתיים. כפועל יוצא, לא היה המחוזי רשאי לקזז באופן אוטומטי את תשלומי המדור מהחזרי המשכנתה שפרודתו חייבת לו. יתרה מכך, ההלכה שעליה התבסס בית המשפט למשפחה עדכנית יותר ומכאן שיש לאמץ את פסק דינו. מנגד טענה האישה שהחלטת המחוזי נכונה ויש להותירה על כנה.
תחילה הבהיר השופט שטיין שבניגוד לטיעוני הצדדים ולתפיסה הרווחת, ההלכות שעליהן נסמכו הערכאות הקודמות למעשה אינן סותרות. זאת מאחר שכל מקרה נדון לגופו. כך, במקרה מסוים המסקנה עלולה להיות שהמדור וחצי מהמשכנתה חופפים במלואם ומתקזזים, ומנגד, במקרה אחר ייתכן שלא תהיה חפיפה מלאה באופן שההפרש בין המשכנתה למדור יוצר התעשרות לא מוצדקת של מי שאינו נושא בתשלומי המשכנתה.
מכל מקום, נימק השופט, בהיעדר ראיות שבכוחן להוכיח חפיפה בין תשלומי המשכנתה ועלות המדור, יוצא שהמחוזי טעה כשהחליט על קיזוז מלא בין השניים. לדבריו, קביעת המחוזי שאמדה את עלויות המדור בהתבסס על ניסיונו וידיעתו - מנוגדת לדיני הראיות. "דינים אלה אינם מאפשרים לשופטים לעשות שימוש בידיעתם האישית כדי לקבוע מחירי נדל"ן, עלויות דיור ודמי שכירות ראויים", הבהיר.
בנסיבות אלה הוא הורה, בהסכמת יתר שופטי ההרכב, על החזרת התיק לבית המשפט למשפחה לצורך השלמת הבירור העובדתי בנוגע לעלות המדור בתקופת הביניים שבין עזיבת האיש את הדירה לבין אישור הסכם המזונות.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המבקש: עו"ד אורי גיל ועו"ד שרון ליכט-פטרן
• ב"כ המשיבה: עו"ד יוסף הרשקוביץ
• עו"ד עדי חן עוסקת בדיני משפחה
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
