פסק דין תקדימי בעניין יחסי העבודה של אנשים עם מוגבלות במפעלים מוגנים: בית הדין הארצי לעבודה קבע היום (א') בפעם הראשונה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד במפעל מוגן. ההחלטה התקבלה בדעת רוב של שלושה לעומת שניים, כאשר כל חברי המותב (שלושת השופטים ושני נציגי הציבור) הצטרפו לקריאה למחוקק להשלים בהקדם את עבודת המטה והחקיקה המסדירה את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות במפעלים מוגנים, כולל שכר מינימום ראוי.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
את התביעה הגיש חיים זר, שעבד במפעלי מת"ש קרוב ל-12 שנים. מת"ש היא חברה בבעלות משותפת של המדינה ועיריית תל אביב המפעילה מרכזים שיקומיים לאנשים עם מוגבלות פיזית, קוגניטיבית או נפשית. זר הופנה לחברה בהתאם להחלטת ועדה של משרד הבריאות. יש לציין כי מפעל מוגן מוגדר כמסגרת תעסוקתית תומכת למשתקמים המעוניינים להשתלב בעתיד בשוק העבודה, אך זקוקים להעמקת המיומנויות הנדרשות לעבודה.
לאחר סיום עבודתו, הוא טען בפני בית הדין לעבודה כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו לבין מת"ש - ולכן הוא זכאי לשכר מינימום וזכויות סוציאליות נוספות לרבות פנסיה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין היעדר שימוע. יש לציין כי השכר של זר עמד על 13.5 שקלים לשעה בעת עבודתו.
עמדתו של זר נתמכה על ידי עמותת "בזכות", שהתייצבה להליך כידידת בית המשפט, ויוצגה על ידי הקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלות מהאוניברסיטה העברית. מת"ש והמדינה לעומתם טענו כי בין משתקם למפעל מוגן לא יכולים לעולם להתקיים יחסי עובד-מעסיק, שכן הקשר בין הצדדים אינו קשר של עבודה אלא קשר שתכליתו אחרת - שיקום. לאחר דחיית התביעה בבית הדין האזורי ערער בפני הדין הארצי שכאמור קבל את תביעתו בפסיקה תקדימית.
לפי הפסיקה, זר הוכר "כעובד" וזוכה בזכויות סוציאליות הכוללות פנסיה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין העדר שימוע. כן נפסקו לזכותו הוצאות בסך כולל של 20 אלף שקל. עם זאת, התביעה שלו בנוגע לפיצוי על הפרש השכר שלו לעומת שכר המינימום נדחתה, משום שמדובר בהחלטה שצריכה להתקבל בעמדת המחוקק וכיום החקיקה דוחה את התביעה.
"התובע רוצה שיכירו בו כעובד ולא כמשתקם"
נשיאת בית הדין הארצי, השופטת ורדה וירט ליבנה, שהצביעה עם דעת הרוב, עמדה בחוות דעתה על חשיבותן של הזכות לעבוד והזכות לקיום בכבוד: "מעבר לתביעה הכספית של מר חיים זר, שאין ספק כי היא חשובה ביותר, מר זר גם רוצה יותר מכל כי יכירו בו ובעבודתו רבת השנים כ-עובד ולא כמשתקם שעושים עמו חסד בעצם העסקתו".
עוד הדגישה וירט ליבנה בנוגע לשכר של זר, כי משום שחוק שכר מינימום אינו חל על עובדים המועסקים במפעל מוגן, ומשום שהמחוקק לא בחר להחיל את חוק שכר המינימום על עובדים במפעל מוגן או לקבוע אחרת בתקנות - אין מנוס מדחיית רכיב זה של התביעה.
עם זאת, הדגישה כי "העובדה כי המערער השתכר לאורך שנים לפי שכר שעתי של 13.5 שקלים (וזאת כולל תוספת מאמץ, שאם לא כן היה משתכר 11 שקלים לשעה בלבד), שעה שלא הוכח כי יכולת תעסוקתו הייתה פחותה מיכולת תעסוקה רגילה, מעוררת אי נוחות רצינית ומעלה חשש כבד לפגיעה בזכותו של המערער לכבוד ולקיום בכבוד".
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, שכתבה את חוות הדעת המרכזית, קבעה כי "גם אם המפעל המוגן הוא מפעל ייחודי ומסגרת שיש לה מספר מטרות, כחלק ממחויבות המדינה לנקוט צעדים אקטיביים לצורך שילובם של אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה, הוא עדיין 'מפעל', שמאפייניו דומים מספיק לאלה של מקום עבודה בשוק החופשי".
לכך הוסיפה כי "הטענה שאדם שהעמיד את כוח עבודתו לטובת המפעל המוגן, הגיע מדי יום לעבודה וביצע 'עבודה' אינו זכאי לזכויות המגן הבסיסיות המוענקות בחוקים הקוגנטיים רק כיוון שנוכח מוגבלותו לא התאים לשוק העבודה הפתוח, ומטעם זה יש לראות בכל עבודתו לאורך שנים כ'שיקום' שרק 'דימה' מקום עבודה ונועד כל כולו ללמד אותו הרגלי עבודה ולהכיר סביבת עבודה נורמטיבית - אינה עומדת לטעמי בקנה אחד עם עקרונות היסוד שבחוק השוויון.
"רק כאשר עולה מחומר הראיות שתרומת המועסק במקרה נתון שולית באופן ההופך את רכיב ה'עבודה' לטפל וזניח לעומת רכיב השיקום - ניתן לקבוע כי אין מדובר ב'עובד', אך לא כך הוכח במקרה זה. עצם כך 'שהמודל הכלכלי' הנוכחי של מפעל מוגן זה או אחר מתבסס על האפשרות שלא לשלם לעובדיו זכויות מגן בסיסיות - ודאי אינו מהווה הצדקה להימנע מקביעה כי גם עובד עם מוגבלות המועסק במפעל מוגן הוא "עובד" לכל דבר".
השופט רועי פוליאק, בדעת מיעוט סבר כי "בנסיבות בהן תכלית ההצבה במפעל המוגן מכוחו של חוק השיקום אינה ביצוע עבודה אלא תכלית שיקומית מובהקת, המתבצעת כחלק מ"סל שיקום" המתפרש על פני תחומים רבים ומגוונים לרבות דיור ומתן כלים לחיי משפחה וחברה, באופן שהקניית הרגלי תעסוקה מהווה אמצעי - חשוב ומרכזי ככל שיהיה - לתכלית של שילוב בחיי הקהילה מתוך עצמאות תפקודית ואיכות חיים, אין לגישתי לראות בנכה הנפש המשובץ במפעל המוגן "עובד" של המפעל אלא מי שהמפעל מסייע בשיקומו".
