לפני כחודש, בדיוק 80 שנה אחרי היום שבו נרצח הוגו לוי על אדמת הרציף בכניסה לאושוויץ רק כי לא הסכים לוותר על נרתיק הטלית ותפילין שלו, עמד בנו, פרנק לואי בן ה-93, מעשירי אוסטרליה והיום אזרח ישראל, לפני קומץ מוזמנים, בני משפחה וידידים, בקומה השלישית של הספרייה הלאומית החדשה בירושלים - שלהקמתה תרם מיליוני דולרים. לואי, שהתרומה שלו היא הגדולה ביותר של אדם פרטי לספרייה - סיפר על הרגעים האחרונים בחיי אביו. מאחורי גבו ניצב פסל שחור שיצרה בהזמנתו האמנית סיגלית לנדאו: הוגו לוי במעיל וכובע, נושא שקית טלית ותפילין לעד.
"כשהגיעו לאושוויץ וירדו מהרכבת, הגרמנים אמרו להשאיר את כל החבילות על הרציף. אבא לא הסכים לוותר על חבילה אחת, למרות שכולם מסביב אמרו לו שירפה. חייל גרמני לקח אותה מידיו וזרק אותה על הקרקע, ואבא הרים. זה קרה שלוש פעמים. בפעם הרביעית קצין בא והרביץ לו שוב ושוב. אחרי כמה זמן כולם חזרו למקומותיהם ואבא שלי נשאר מוטל שם על האדמה, בלי חיים. מה היה בחבילה? טלית ותפילין שאמא שלחה לו", סיפר לואי בקול חנוק. הוא היה אז בן 13 וחצי, ואת הסיפור על הרצח של אביו שמע רק עשרות שנים מאוחר יותר, מניצול שואה שהיה עד ראייה לו.
כמעט כל מי שנכח במקום כבר שמע או קרא את הסיפור. בהם היו אנשי העסקים רמי אונגר, אלפרד אקירוב, רקפת רוסק עמינח, נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, אהוד ועליזה אולמרט, כולם חברים אישיים של לואי, מהמנעד הרחב של חברים שעשה בישראל. ולמרות זאת, את הדממה שהשתררה ניתן היה לחתוך בסכין.
לא קשה לראות שעמוק בליבו של לואי, התגלמות המצליחן, חקוקה עדיין אחרי כל השנים חותמת הילד הפליט. הוא נולד בסלובקיה תחת השם פנחס יונה לוי, הצעיר מארבעת ילדיהם של אילונה, מנהלת חנות מכולת קטנה, והוגו, סוכן נוסע. הם היו משפחה דתית, והוא ואחיו למדו ב"חדר". כשהיה בן 12 ברחה המשפחה לבודפשט. כשהחלה השמדת יהודי הונגריה, אביו יצא יום אחד מהבית לתחנת הרכבת כדי לבדוק מועד יציאת רכבת לעיירה בסלובקיה שאליה ביקשו להימלט, ולא חזר. "זו הייתה טראומה גדולה מאוד", הוא אומר בראיון ל"ממון" ול-ynet. "עמדתי ימים ליד החלון לחכות לאבא, והוא לא חזר. זה מרגיש לי כמו היום. אהבתי אותו".
לואי עבר את השואה רוב הזמן בזהות שאולה של לא יהודי, והציל גם את אמו. הוא הגיע לארץ בגיל 15 כמעפיל, לחם במלחמת השחרור, וב-1952 נסע לאוסטרליה, בה החל לעבוד כמכין כריכים במעדנייה יהודית. לימים הפך ל"מר קניונים" באוסטרליה - מייסד רשת קניוני ווסטפילד, אותה מכר ב-2018 בכ-16 מיליארד דולר. הרשת פועלת באוסטרליה, ניו-זילנד, בריטניה וארה"ב, ובשיאה מנתה יותר מ-100 קניונים.
לפני שש שנים, בגיל 88, הוא עשה עלייה רשמית לישראל, ומאז הוא מחלק את זמנו בין ישראל, בה הוא רואה את מקום מגוריו העיקרי, לבין ארה"ב, אוסטרליה, והיאכטה הפרטית שלו, מן המפוארות בעולם, הקרויה "אילונה" על שם אמו ועוגנת באירופה, כל פעם ביעד אחר. הוא אב לשלושה בנים, דיוויד (69), פיטר (65) וסטיבן (62), סב ל-12 נכדים וסבא רבא ל-13 נינים, כולם גרים בחו"ל. בין היתר, קיבל בעבר תואר סר מהמלכה אליזבת.
ב-7 באוקטובר נרצחו שני בני משפחתו, התאומים ינאי וליאל חצרוני, בני 12, בקיבוץ בארי. בריאיון הוא מספר: "אחרי המלחמה, כשחזרנו לעיירה ממנה באנו, היינו 30-35 איש בלבד ששרדו מתוך 150-200 היהודים שהיו שם לפני המלחמה, בהם אני ובת דודה שלי, שני ילדים מקהילה שלמה. הילדים שנרצחו בבארי היו נכדיה של אותה בת דודה. התאומים ינאי וליאל חצרוני. אבא ואמא שלהם נפרדו לפני 7 באוקטובר, ביקשו שאסייע למשפחה (ינאי וליאל נולדו לשירה חצרוני בלידה מסובכת שהשאירה אותה משותקת ומרותקת לכיסא גלגלים – ש"ח). הם נרצחו (נרצחו גם אביה של שירה ודודתה אילה חצרוני, שגידלו את הילדים – ש"ח). כואב לי הלב".
איך היית מחזק ילדים שאיבדו ב-7 באוקטובר את הוריהם?
"עם אמונה. אני קצת שייגץ (גוי ביידיש, ולחלופין מי שלא מקיים מצוות – ש"ח), אני מכיר מה דורשת הדת, אני מאמין, אבל לא עושה הרבה מצוות. אמא שלי הייתה צדקת. כל המשפחה שלה נעלמה, והיא איבדה את בעלה כשהייתה בת 45 ונשארה לבד, והמשיכה להיות דתייה. כשנפטרה בגיל 62 הרופא אמר שהיא הלכה לעולמה עם לב שבור. אני הייתי הבייבי שלהם. גם אבא נתן לי את עצמו. עם זה אני חי. איתה ואיתו. זה אני".
"אי–אפשר להשוות את 7 באוקטובר לשואה, אבל האסון הזה הוא הכי גדול מאז השואה, ועשה אותנו חלשים והאויבים מרגישים זאת. נרדמנו בתפקיד, כולנו, מהממשלה ועד אחרון האזרחים"
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"הייתי בניו-יורק. כמה ימים אחרי, רציתי לחזור לארץ. אמרו לי אל תחזור, יש מלחמה, צריכים להיכנס לממ"דים. לא יכולתי להישאר שם. סבלתי כל דקה. עזבתי ובאתי לכאן, כי זה הבית שלי. יש לי בתים באוסטרליה, בניו-יורק, יש לי יאכטה (שהיא בעצם מלון צף – ש"ח), אני נוסע לחופשות, קצת לעסקים, אבל פה זה הבית שלי".
אתה חושב ש-7 באוקטובר קשה יותר לניצולי שואה?
"השואה הייתה משהו עולמי בממדים הרבה יותר גדולים. 6 מיליון יהודים נהרגו. 100 איש ממשפחתי הקרובה לא חזרו. 4-5 אחים ואחיות של אמא עם 6-7 ילדים לכל אחד, אף אחד לא חזר. איך אפשר להשוות את זה למה שקורה היום? אבל האסון הזה הוא הכי גדול מאז השואה, ועשה אותנו חלשים והאויבים מרגישים זאת. נרדמנו בתפקיד, כולנו, מהממשלה ועד אחרון האזרחים".
האנטישמיות הרימה ראש, גם באוסטרליה. תקיפות, מודעות "אין כניסה לישראלים", עליה של 134% בתקריות אנטישמיות מ-7 באוקטובר – 221 תקריות בחודש. היית מאמין שזה יקרה?
"כשחזרתי אחרי מלחמת העולם השנייה לעיר הולדתי, הייתי יהודי מקולל. הלכתי לבית ספר, אייתתי את שמי lowy, אבל הכריחו אותי לשנות אותו ללוי, כי זה לא היה מספיק יהודי עבורם. עזבתי. גרתי באוסטרליה 60 שנה ולא הייתה אנטישמיות. היום היא מלאה בה. אני אישית אמנם לא הרגשתי, אבל שומעים ורואים אותה בכל המקומות. ביום ראשון אחרי 7 באוקטובר הייתה על בית האופרה בסידני הכתובת 'unti jewhish'. הרגשתי מאוד רע. העולם התהפך עלינו. היהודים באוסטרליה דואגים מאוד".
4 צפייה בגלריה
פרנק לואי בביתו שבתל אביב. "העולם התהפך עלינו. היהודים באוסטרליה דואגים מאוד"
(צילום: ריאן פרויס)
20 שנה לפתוח קניון
לואי מסרב לתת מספרים על הונו, אך שוויו מוערך בכ-7 מיליארד דולר. הוא עומד בראש בית ההשקעות המשפחתי Lowy Family Group, שלו משרדים בניו יורק, לוס אנג'לס וסידני. בניו שותפים בבית ההשקעות.
ממכין כריכים בחנות יהודית בארץ זרה, בלי ידיעת אנגלית, בלי השכלה, מלבד שמונה שנות לימוד ב"חדר", נעשית לאחד מעשירי אוסטרליה. מה אתה אומר ליזם צעיר בלי כלום שרוצה להפוך לסיפור הצלחה?
"שתזדקק לכל האומץ שאתה יכול לגייס, ולכישורי מנהיגות מול האנשים שעובדים איתך. שעליך להיות סקרן. אני תמיד רציתי לדעת עוד ועוד, הידע נתן לי הרבה אפשרויות. שתזדקק לעבודה קשה, כי דברים לא קורים סתם. צריך להשקיע הרבה עבודה כדי להגיע להישגים. ולא להתייאש, לא להרים ידיים. אני רציתי קניון בלונדון, ולקח לי 20 שנה עד שהצלחתי לפתוח אותו. אני מאמין בנחישות. וחשוב - האמן בעצמך. אני מאמין בעצמי. כן, לפעמים אני מרגיש מיואש, שלא אצליח להגיע ולהגשים מטרה מסוימת סבוכה מדי, שקבעתי לעצמי. אז אני ממקד את עצמי במטרה, עובד קשה כדי להבין את הסיטואציה. וכשעושים צעד אחד, צריך לדעת מה הצד השני יעשה, ומה יהיו הצעדים השני והשלישי שלך. כך לפעמים אפשר להימנע משגיאות לפני שהן קורות. וגם אם קורות שגיאות, אפשר לעשות צעדים שימנעו השלכות נוספות. צריך גם להיזהר לא להבטיח יותר ממה שאתה יכול לספק".
"אני 100% מאמין באינסטינקט, שכל החיים אני סומך עליו. לפעמים ביקשתי עצה, אבל בדברים החשובים בהחלט פעלתי על פי האינסטינקט. ומהר. אין טעם לחשוב ימים, שבועות, חודשים. מתאים לי? אני הולך על זה"
מתי חשת מיואש?
"את זה אני מסתיר תמיד", הוא מחייך כשזיק בעיניו. סוחר טוב יישאר סוחר טוב, לא יסגיר את חולשותיו.
בעבר אמרת שהרבה דברים בחייך באו אליך ללא מחשבה ותכנון. והיום? אתה מאמין באינסטינקט או בתכנון?
"100% מאמין באינסטינקט, שכל החיים אני סומך עליו. באינסטינקט ידעתי שהבחורה שפגשתי במסיבה תהיה אשתי (שירלי, אותה פגש ב-1952 באוסטרליה במסיבת חנוכה שעבורה הכין כריכים - ש"ח). לפעמים ביקשתי עצה, אבל בדברים החשובים בהחלט פעלתי על פי האינסטינקט. ומהר. אין טעם לחשוב ימים, שבועות, חודשים. מתאים לי? אני הולך על זה".
גם את רשת הקניונים ווסטפילד מכרת ב-2018 על פי אינסטינקט?
"מכרנו כי התחיל הסחר האלקטרוני וחששתי שזה יזיק לעסקים שלנו. היה לנו קונה, ומכרנו".
החברה נמכרה לקבוצת הנדל"ן הצרפתית יוניבייל-רודמקו. המהלך נראה אז מפתיע אך התגלה כחיובי, כי בקורונה צנח ערך הקניונים, בעיקר באוסטרליה שהייתה סגורה ומסוגרת כשנתיים ונכנסה למיתון עמוק בפעם הראשונה אחרי 30 שנות שגשוג.
ומה צופה העתיד לעולם הקניונים?
"הרבה פחות הצלחה מאשר לפני 5-6 שנים. הם צריכים לחשוב איך להשתנות כדי שיוכלו להמשיך לגדול. תמיד יש דברים שיוצאים מהאופנה, וזה מה שקורה עכשיו לקניונים. הם יישארו, אבל ההצלחה שהייתה להם לפני עשר שנים לא תחזור. אנשים תמיד ילכו לקנות, רק האיפה משתנה".
רכשת מספר תחנות טלוויזיה באוסטרליה, וכשראית שזה לא מתרומם החלטת לצאת, ומכרת בהפסד של 200 מיליון דולר. היו לך עוד כישלונות?
"ועוד איך היו עוד. אבל כמעט בכל המקרים, מכיוון שתיכננתי מראש אמצעי הגנה, יכולתי לצאת בעוד מועד. פעם-פעמיים שילמתי עונש, כמו מה שקרה בטלוויזיה. שילמתי כי רציתי לסגור את כל החובות. היה לי במה לשלם ויצאתי".
"הפכתי את בניי לשותפיי רשמית כבר לפני 30 שנה. עבדנו יחד טוב מאוד. הפכנו ל'מכונת עסקים'. תמיד ידענו מתי זו עבודה ומתי זו משפחה, ושבכדורגל צריך לבעוט בכדור ולא ברגליים של השחקן שמולך"
פעם שאל עיתונאי את בנך פיטר איך ההרגשה לגדול עם אבא עוצמתי כל כך, והוא השיב: אתה צריך לשאול איך זה מרגיש להיות אבא לבנים עוצמתיים כל כך. העברת את המושכות העסקיות לבניך בשלב מוקדם, לא ניסית לגונן עליהם.
"כבר לפני 30 שנה הפכתי אותם רשמית לשותפיי, וגם את אשתי שהייתה בחיים. הם עבדו איתי בווסטפילד. כשמכרנו החלטנו שאנחנו לא מנהלים שום עסק למעט השכרות נכסי נדל"ן בחו"ל, אבל כשהיינו חברה ציבורית (חברת הקניונים – ש"ח) עבדנו יחד טוב מאוד. לכל אחד היה התפקיד שלו. הפכנו ל'מכונת עסקים'. לפעמים היו ויכוחים, ברור. לפעמים היו קולות גבוהים. הם למדו ממני ואני למדתי מהם איך לעבוד ולחיות ביחד. תמיד ידענו מתי זו עבודה ביחד ומתי זו משפחה, ושבכדורגל צריך לבעוט בכדור ולא ברגליים של השחקן שמולך (הדוגמה לא מקרית: לואי כיהן כיו"ר התאחדות הכדורגל האוסטרלית, היה חבר הוועד הפועל של פיפ"א, ודחף את נבחרת אוסטרליה למונדיאל. יחד עם שלושת בניו הוא היה מהתומכים האסטרטגיים של אולימפיאדת לונדון, ובכלל הוא אוהד ספורט גדול ושיחק טניס וגולף ברמה מקצועית – ש"ח). כך, אחרי שמכרנו את העסק נשארנו ביחסים טובים. לכל אחד התחביב שלו, אנחנו נפגשים, משוחחים, הם באים לבקר אותי כאן, הרבה פעמים אנחנו נפגשים בחו"ל, לפעמים אני מפליג ביאכטה והם מגיעים, וגם חברים שלי. הם היו שותפיי, ונשארו עד היום בחלק מעסקי הנדל"ן".
איך אתה רואה את עתיד הכלכלה של ישראל אחרי המשבר הנוכחי?
"הכלכלה חשובה מאוד, אבל צריך לזכור שיש דברים חשובים ממנה. אם יהיה לנו שלום, נהיה בלתי ניתנים לעצירה".
לואי תורם הרבה לישראל, אבל הוא לא משקיע בישראל, אחרי שנכווה מנסיון השקעה לא מוצלח לפני כ-20 שנה. ב-2005 הוא נענה, יחד עם המו"ל ואיש הנדל"ן האמריקני מורט זוקרמן, להמלצת ידידו אהוד אולמרט, אז שר האוצר בפועל, לקנות מהמדינה את גרעין השליטה בבנק לאומי. העסקה לא יצאה לפועל, אבל הסבה לו עוגמת נפש רבה. מבקר המדינה, המשטרה ופרקליטות המדינה חקרו חשדות שאולמרט פעל להטות את תנאי המכרז על מנת לסייע ללואי. בפועל נסגרו התיקים ללא כתב אישום, אבל בדרך ספג לואי ביקורת רבה בארץ ובאוסטרליה, ואף ביקור של נציגי משטרת ישראל בסידני שבאו אליו כדי לחקור אותו. בראיון לסבר פלוצקר ב"ממון" לפני שלוש שנים הוא הודה שהאירוע הותיר בפיו "טעם מר". בפועל, הוא הפיק את הלקח ולא יזם או הצטרף לעסקים כלשהם בישראל.
מה מונע ממך להשקיע כאן? הכווייה של עסקת בנק לאומי?
לואי מתחמק בדיפלומטיות. "רצינו וזה לא עבד", הוא עונה בלקוניות. "היו לי כבר מספיק עסקים. רוב שנותיי הייתי שקוע בעולם הביזנס, היום כבר לא. הכסף לא מוביל אותי ולא הוביל אותי מעולם, אלא ההצלחה. האנשים שיקראו את הכתבה הזאת לא יאמינו לדברים, אבל להצליח היה משהו שרציתי תמיד וגם היום".
בין תרומותיו של לואי בישראל: 65 מיליון דולר לאוניברסיטת תל-אביב, 15 מיליון דולר למכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, תרומות לאיכילוב, תל השומר, לספרייה הלאומית, לאולם החדש בהיכל התרבות ועוד. התרומות הסודיות ביותר שלו הן תרומות שהוא נותן לאנשים פרטיים. הוא מאמין ב"מתן בסתר" ולא יפרט, ובכל אופן אני מתעקשת לשאול, איך מתגברים על "ים" בקשות התרומות שזורמות אליו. לואי: "תרומות מסוננות לפי מה שאני מרגיש כלפי נושא התרומה. וצריך לזכור שעם כל חשיבות התרומות, והנחת שתרומה מסיבה לי, יש גם להן גבול".
מהן התרומות הקרובות לליבך?
"הדברים שאני עושה לזכרם של אבא ואמא ומנציח את שמם. אני אף פעם לא נותן תרומה על שמי, אני לא מרגיש טוב עם תרומות שמפרסמות את התורם".
אתה צופה שמלחמת חרבות ברזל והתגברות האנטישמיות בעולם תביא לגל עלייה לישראל?
"כן בהחלט, וחייבים לקבל אותם בלב רחב. אני זוכר את השנים לפני 1948, היו אז בארץ צרות גדולות, ובכל זאת כשכל פליטי השואה באו, ואני בתוכם, קיבלו אותנו בלב רחב. כשעליתי ארצה ב-1946 הייתי מלא אופטימיות, למרות שנתפסנו והיינו בקפריסין, היינו אופטימיים. לא ידענו אם תהיה מדינה, אבל הרגשתי שמשהו טוב יקרה. האמנו. הקמנו את המדינה. בנובמבר 1947 רקדתי ברחוב בהדר הכרמל כמו כל העולם היהודי. צריכים להישאר אופטימיים".
כשביקשו ממך בראיון לפני קצת יותר משנה לומר מה הדבר הכי חשוב שהיית רוצה לתקן, דיברת על לחיות בשלום עם עמי ערב. אתה עדיין חושב כך?
"בהחלט. אנחנו צריכים לדעת לחיות עם שכנינו. לא עם חמאס, כן עם הערבים. לתת, לא רק לקחת. שתהיה להם המדינה שלהם ושהם יהיו עשירים, לא קבצנים, כדי שיסתכלו עלינו בכבוד, לא כאויב. אפשר ומוכרח שנחיה ביחד".
הגיע הזמן
את הראיון הוא מתעקש לקיים בעברית, אם כי מפעם לפעם כשחסרה לו מילה הוא עובר לאנגלית. "לאנשים שרוצים לדבר איתי אנגלית אני אומר, דיברתי אנגלית מספיק שנים. אני יודע את השפה, דברו איתי עברית". הוא חד כתער, איש של אנשים, עם נימוס אירופי של פעם אבל מעודכן – מסגנון הביגוד ועד התמצאות באירועי חדשות וכלכלה. צוות מיוחד עובר עבורו מדי יום על התקשורת בארה"ב, אוסטרליה וישראל ומגיש לו תמצית. מאחוריו מסך טלוויזיה גדול. מעבר לחברים בעלי ההשפעה, הוא נפגש עם בני סמכא בתחומים שונים כדי להעשיר את ידיעותיו. אחד האנשים הקרובים לו מתאר אותו כסקרן בלתי נלאה. בעולם העסקים אמרו עליו שהוא קר, נחוש ולא מוכן לקבל לא כתשובה. עד שגילה איך נרצח אביו לא סיפר על ילדותו בשואה לאשתו וילדיו, שנדהמו לשמוע את הפרטים. היום הוא מוכן להחצין רגשות, אבל גם זאת באופן מחושב.
כשהוא בארץ הוא מתגורר במגדל "הכשרת הישוב" בן שש הקומות שבבעלותו ברחוב הירקון בתל אביב, מול חוף הים. שם אנחנו נפגשים, במשרדו שבקומה הרביעית. הבית מלא באנשי צוות, כולל צוות רפואי. בקומה הראשונה יש חדר כושר ובריכה.
אומרים עליך שאתה עושה כל יום עשר בריכות.
"בהחלט", הוא מחייך, "כל בוקר אני הולך למכון כושר, שוחה ועושה תרגילים במשך שעה-שעתיים. אני רוצה להיות בריא".
גם את הסרטן ניצחת.
"היה לי פעמיים, פעם בצוואר ופעם בבטן. הסתדר. ה' טוב אליי".
בפינה בולטת בקומת הלובי אני מבחינה ברהיט מפתיע – ארון קודש ובתוכו ספר תורה. "הנכד קנה לי ליום ההולדת ה-90", הוא מספר. "בכל יום זיכרון של בני משפחתי הקרובים – ההורים, האחים, אשתי – יש כאן מניין שמתפללים שלוש פעמים ביום".
על אדן החלון הענק בחדר העבודה שלו, המשקיף אל הים, שני חפצים בלבד – טלפון אלחוטי וצילום שלו לפני ארון הקודש הפתוח אחרי תפילת "נעילה" ביום כיפור בבית הכנסת בסידני, כשבעל התוקע עדיין אוחז בשופר. על המדפים מאחוריו נרתיקי טלית ותפילין מסורתיים מקטיפה, צילום שלו נשען על הקרון שתרם כדי שיוצב בכניסה לאושוויץ, צילומים של בני משפחתו, וציור יפהפה שבו צוירה אשתו שירלי בימי זוהרה. שירלי נפטרה אחרי 66 שנות נישואין, ולואי טיפל בה במסירות בשנות חוליה האחרונות ויצר עבורה מיני בית חולים בביתו בתל אביב.
אתה מניח תפילין?
כן, מדי יום, מחווה לאבא שאם היה מוותר על התפילין היה יכול לחיות". לואי מספר כי התחיל רק בשנים האחרונות, אחרי שרופא המטפל בו בקביעות שאל אותו איך הוא יכול, לאור הסיפור של אביו, לחיות בלי להניח תפילין.
למה החלטת לחזור לישראל לפני שש שנים ולעשות עלייה?
"נסעתי לאוסטרליה כדי להתקרב למשפחתי שנקרעה במלחמת העולם השנייה (אחותו שנישאה בבודפשט עם תום המלחמה, אמו ואחיו נסעו לאוסטרליה - ש"ח). המטרה הייתה לאחד את המשפחה, הם לא היו באים לכאן. גם כשגרתי באוסטרליה באתי לישראל כמעט כל שנה, כשמכרתי את העסק הרגשתי שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
איזה מסר אתה רוצה להעביר אחרי 7 באוקטובר לישראלים שמסתובבים היום בתחושות קשות?
"שעם ישראל חי", הוא מגיב בלי לחשוב פעמיים. "וגם שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והם לא יצליחו".
פורסם לראשונה: 00:01, 11.06.24
