נדיר האקרמן, יזם ההיי־טק חסר הגבולות שבראה "ארץ נהדרת", היה מתבייש בצד, שלא לומר נלחץ לחלוטין, אם היה מקשיב לרגע למונולוג האמיתי הבא:
"יש לנו בקיץ שני מקררי גלידות עם יותר מ־24 טעמים, מיצים טבעיים, מטבחים מאובזרים בכל טוב, כל סוגי הקפה והתה האפשריים, תקציב סיבוס מכובד מאוד, או תן ביס, מה שהעובדים בוחרים. אנחנו נותנים חסות לארבעה מועדוני כדורגל בעולם, ביניהם אתלטיקו מדריד, והעובדים שלנו יכולים לנסוע למשחקים חופשי. לפני כמה שנים אתלטיקו הגיעה לגמר ליגת האלופות, אז חילקנו כרטיסים לגמר לכל עובד שרצה. פעם בשנה הם גם בוחרים חולצות משחק של קבוצת ליגת האלופות עם השמות של הילדים. הילדים של כולנו מסתובבים עם חולצות של אתלטיקו בגנים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הדובר הוא דוד צרויה, 38, מנכ"ל חברת הפינטק "פלוס500", שנסחרת בבורסה בלונדון, והמטה שלה ממוקם בחיפה. "נכנסתי לחברה לפני עשור וקודם למדתי בטכניון. גדלתי באקו־סיסטם הזה. התחלנו כסטארט־אפ שישב בסוג של קרוון, והיום אנחנו חברה גלובלית עם רווח נקי של כחצי מיליארד דולר בשנה שעברה. בחיפה לבדה אנחנו בתחרות מול גוגל, מיקרוסופט ואמזון על מפתחים ויש אצלנו עשרות משרות פתוחות של מהנדסים. אז כן, אנחנו צריכים להציע תנאים טובים. יש לנו חדר כושר, חוגי יוגה, פילאטיס, מדריך כושר אישי שאפשר לתאם איתו אימון כשרוצים, חדרי משחקים, פינג פונג, פלייסטיישן, הדברים הרגילים. זה כבר טריוויאלי היום. מה פיספסתי?"
לא נראה לי שיש משהו שפיספסת.
"פיספסתי חופשות. חופשות בחו"ל. לפני הקורונה נסענו לכרתים. האמת, קצת כמו שהיה במערכון האחרון של 'ארץ נהדרת'".
במערכון הם מתבאסים שהחברה לא מספיק גדולה וכולם נכנסו במטוס אחד. אתם נכנסתם?
"טסנו כל עובדי המטה בארץ, חלק מעובדי חברות־הבת וגם סטטיק ובן אל שהטסנו איתנו. אז לא נכנסנו במטוס אחד, לשאלתך. מאז הקורונה יש קצת קושי לטוס, אנחנו עושים פה בארץ כל מיני אירועים מושקעים. בין הסגרים עשינו אירוע קפסולות וסגרנו שדה ענק ביגור. הבאנו לשם את חנן בן ארי ומשה פרץ. ממש לאחרונה סגרנו בנמל חיפה מתחם ענק, הבאנו שפים ואת עידן עמדי ו'התקווה 6'. אירוע כזה חוצה את המיליון שקל. המון המון פאן. אנחנו מנסים כל הזמן לעשות פאן".
מה אומרים על כל זה חברים שלך שלא מתעשיית ההיי־טק?
"יש לי חברים שלמדו איתי בטכניון והגיעו למשרות יותר שמרניות בחברות כמו התעשייה אווירית, רפאל. ויש לי גם חברים מתחומים אחרים, נדל"ן או הסעדה. הם מאוד מתרשמים, אבל הם גם מבינים את זה. זה כבר נהיה סטנדרט בתעשייה הזאת. ובסוף בסוף, ברור לכולם, לפחות בסביבה שלי, שההיי־טק הישראלי, עם כל ההומור והביקורת מסביב, מכניס המון כסף למדינת ישראל והיום הוא הקטר הכלכלי שלנו. בסופו של דבר אין לנו מקלטי מס, כל המס שלנו משולם כאן, במדינת ישראל. ואנחנו תורמים, מאמצים עמותות, ומה עם כל התעסוקה שאנחנו מספקים מסביב? אם זה נהג המונית שלנו, הנהגים הקבועים, יש נסיעות עסקים, מלונות, כנסים. כל המשפטנים, החשבונאים, הפקות אירועים, האמנים שדיברנו עליהם, אדריכלים, שיפוצניקים. כלומר, הכסף שנכנס לחברות זורם ישירות להמון ספקים. יש פרגון לא רק מהחברים אלא גם ברמת השלטון, הממשל, המדינה, וגם ברמה המקומית. אבל ברור שמי שלא נהנה מהחגיגה לפעמים מקנא וממורמר מזה".
בחודשים האחרונים, במקביל לתקשורת שמסקרת בהתמדה את חדי־הקרן הישראליים והכסף הגדול שמושקע בהם, נעשה קשה להתעלם ממי שלא נהנים מהחגיגה ומרגישים שנותרו מאחור.
בשנה וחצי האחרונות זרמו לתעשייה הבינונית בגודלה הזאת – כ־350 אלף איש בישראל – השקעות של מיליארדים, ונרשמו עשרות מכירות גדולות וכמה־וכמה הנפקות בנאסד"ק. קצב לידתם של מולטי־מיליונרים ישראלים חדשים הואץ, ומאות חדשים כאלה נולדו רק השנה. הפרסומים הבולטים בנושא בתקופה של מגפה, סגירת עסקים, אבטלה ואובדן הכנסה באו פחות בטוב לחלק מהישראלים. כתבות על צעירים שקונים קומות שלמות במגדלי יוקרה, מסיבות ענק עם עומר אדם, הטסת תקליטנים מהעולם וקייטרינג של שפים בכירים כבר איתגרו את יכולת הפרגון הישראלית המאותגרת מלכתחילה, וגררו גלים של ביקורת ברשתות.
אפשר היה לצפות את זה, אבל המגמה התחזקה עם ביקורת של ממש על פערי הכנסה לא פרופורציונליים בין המגזר הטקי לכל השאר, טענות על ניפוח מחירי הנדל"ן והאשמות מפורשות ביוקר המחיה הכל־ישראלי. ה"היי־טק" הפך ל”מתעשרי ההיי־טק" ולבסוף ל"הייטקס" המגוחך של "ארץ נהדרת".
הפרסומים על הסתבכות חברת הסייבר הישראלית NSO העלו את הטק הישראלי לכותרות בהקשרים שליליים וכבר לא התאימו לנרטיב "טובי בנינו". גם תנועת שקיפות חדשה של שיתוף משכורות היי־טק ברשת ווידויי שכר לא בדיוק עזרה לישראלים החנוקים שאינם חלק מהחגיגה. נסו להיות עובדת סוציאלית או מורה זה עשור, שמרוויחה כעשרת אלפים שקל לחודש וקוראת בפייסבוק על משוחרר 8200 טרי שמכניס בהיי־טק 32 אלף שקלים. אפילו "חתונה ממבט ראשון", אולי התוכנית הכי מדוברת בפריים־טיים, שבה כיכבו העונה שלושה חתנים הייטקיסטים, ניקזה רעל לתעשייה.
"פערי המשכורות והמחיה מאוד גדולים, ואם את שואלת אותי, כקפיטליסט במהותי, אני חושב שזה רע", אומר בועז כץ, מייסד שותף וסמנכ"ל דאטה בחברת Bizzabo. "כל חברה עם פערים מאוד גדולים, נמצאת בבעיה. אפשר להגיד שהמסים שלנו, שלוקחים לנו 50 אחוז מהשכר, תורמים לחברה ויתרמו בחזרה לחינוך וכאלה, זה בסדר. אבל אני חושב שיש גבול. יש הרבה ביקוש, יש מעט היצע והמשכורות עולות, ככה זה עובד בשוק הזה ואני חי עם זה בשלום לחלוטין, ולא כל מפתח שיוצא מ־8200 מרוויח 30,000 שקל. אבל כן, הוא מרוויח יותר מאשתי, שעובדת במשרד החינוך ומרוויחה 12,000 שקל אחרי 14 שנה במערכת. האם זו טעות בתיעדוף המשאבים של המדינה? את יודעת, זה עסק פרטי וזה עסק ממשלתי, כן?"
בתודעת הציבור, המהפך התדמיתי של אנשי ההיי־טק מזכיר משהו מהמהפך שעברו בשנים האחרונות אנשי הקבע, מיפי הבלורית לשקי חבטות. אבל ייתכן שהוא בדרך לשם. אפילו בהרס והחרבת השפה העברית כבר האשימו את ההייטקיסטים, שמתעקשים לתקשר ביניהם באנגלית או בעברית מאונגלזת. איך בעצם סר חינם? "פעם ההיי־טק היה מאוד טכנולוגי, הייתה חבורת מהנדסים ומתכנתים שהקימו משהו, מצאו טכנולוגיה חדשה ומכרו אותה לחברה גדולה בארצות־הברית, וזה הרגיש כמו מועדון סגור", מנסה להסביר ארבל זינגר, סמנכ"ל מוצר ב"לייטריקס" ומייסד קבוצת הפייסבוק הפופולרית "צרות בהייטק". "אבל אז הגיעו גם תפקידים כמו מכירות, שירות לקוחות, יחסי ציבור, משאבי אנוש. ההיי־טק גדל לתפקידים שהם לא טכניים, ונהיה הרבה יותר נגיש. אז אנשים רואים אחרים עם סט כישורים דומה לשלהם אבל שעובדים בהיי־טק ומרוויחים יותר מהם. כי מנהלת חשבונות בחברה ותיקה תרוויח פחות ממנהלת חשבונות בהיי־טק. אנשים מגלים היום שאנשים שעשו איתם את התואר מרוויחים פי שניים וחצי יותר מהם".
אבל לגבי הכסף ההרבה־יותר־גדול ייתכן שאין בכלל טעם להתווכח – או כפי שמסביר נבות וולק, הייטקיסט מוּכר עם ניסיון של פיתוח סטארטאפים במיקרוסופט ובוויקס ומגיש הפודקאסט "30 דקות או פחות": "כל עוד מישהו מוכן לשלם לך את העבודה שלך, אז זה המחיר בשוק הזה. בניגוד לאנשי קבע, ההיי־טק זה שוק חופשי, ואם מישהו לא שווה את הכסף לא משלמים לו אותו".
וולק טוען שהוא לא רואה "שנאה" להייטקיסטים, אלא מה שהוא מגדיר כ"חוסר פרגון. לא כועסים עלינו, רוצים להצטרף אלינו. זו נחשבת לתעשייה נחשקת, כמו כרטיס לחיים משודרגים. חוסר פרגון למי שעושה כסף זה דבר מאוד ישראלי בסופו של דבר", הוא צוחק. "חלק מהביקורות מוצדקות, כמו זו בעניין מחירי הדיור, והם באמת עולים, מה לעשות. רציתי עכשיו לקנות דירה בתל־אביב, וכל מי שבא לראות אותה יחד איתי היה גם הוא מההיי־טק, והכיר אותי מהפודקאסטים. בסוף לא לקחתי את הדירה".
אז איך הפכו ההייטקיסטים בתודעת הציבור מקטר צמיחה וסמל למצוינות ישראלית לאליטיסטים שאחראים במו משכורותיהם ואופציותיהם לפערים החברתיים הנוכחיים בישראל? אפשר לטעון שהם התחילו; שחגיגות ומסיבות הראווה של חברות הטק לא הוסיפו לתדמיתן בכלל הציבור, ושהתנאים המופלגים שהן מעניקות לעובדים ומתקשרות החוצה בכל הזדמנות רק תרמו לניכור.
"צריך לומר שפעם, בחברה הישראלית ובכלל, עושר היה נהוג יחסית להצניע, אם מישהו היה נוהג ברכב יוקרתי הוא היה מבין שזה מנקר עיניים", אומר היזם שאול אולמרט, מייסד חברות התוכן "פלייבאז" ו"פיגי", שהרומן "מוכרי החלומות" שפירסם עוסק בזוהר השקרי של התעשייה. "היו הרבה אנשים אמידים, אבל לא ראית את ההוללות והראוותנות שרואים היום. זה קשור לרשתות חברתיות ולהלך רוח עולמי של להחצין הכול, ושאם יש לך כסף, ההנאה היא לא בזה שאתה יכול להרשות לעצמך פינוקים, אלא בזה שאתה יכול להשוויץ בזה.
"הראוותנות הזאת מייצרת קיטוב חברתי גדול ומעוררת ביקורת מוצדקת על חוסר רגישות. אני לא חושב שאנשים צריכים להתבייש בזה שהם מרוויחים טוב ויכולים לחיות ברמת חיים גבוהה, אבל צריך איזון. בחודשים שבהם שומעים על אבטלה, מקרים של חרפת רעב בישראל, אנשים שנקלעו לחובות, עסקים שנסגרים ומאות אלפי מובטלים, הדקדנס הזה של מסיבות ענק ושפים שמבשלים לכם במשרד, יצר דיספרופורציה וחוסר רגישות שהגדישו את הסאה ועברו את גבול הטעם הטוב".
חברות טוענות שהן מוכרחות את כל זה כדי לגייס כוח אדם איכותי, שהמלחמה עליו גדולה.
"אבל יש בזה חוסר טעם. כולנו מסתנוורים מסממנים של עושר, אבל בלהתקשר לעובד ולומר לו, 'בוא אלינו, אצלנו מטיסים כל בוקר סלמון מעושן במיוחד מנורווגיה כדי שיהיה טרי לכריכים' – יש משהו קצת מגעיל. זה מעלה את השאלה מה קורה לתעשייה, כשככה אתה מושך אליה עובדים, ואם זה ככה, איזה סוג של עובדים בדיוק אתה מושך. איזה קשר יש בינם לבין הארגון, ומה יקרה כשהם יקבלו הצעה גבוהה יותר מחברה אחרת אחרי שלושה חודשים. זה אפילו לא השכר שאפשר לומר שהוא קריטי למחיה, אלא מה שנקרא באנגלית bragging rights; כל אחד מנסה לזרוק פינוק ואיזה סמל סטטוס.
"בסוף אני רוצה שאנשים יבואו לעבוד אצלי כי הם מאמינים במה שהחברה עושה, כי המנהלים אצלי הם אנשים שאתה רוצה לעבוד איתם, כי נוצרת תרבות עסקית וארגונית טובה, וכן, גם כי הם מרוויחים טוב"
"נגיד להביא את עומר אדם למסיבות, כשבואי, כל עובד בהיי־טק יכול להרשות לעצמו לקנות כרטיס להופעה של עומר אדם, זה לא עניין כספי כמו שזה לייצר הרגשה. החברות מארגנות מסיבות ענק ואז מאיצות בעובדים להעלות תמונות לאינסטגרם ואומרות, 'תתייגו את החברה כי זה עוזר להביא אנשים'. זה נורא מוחצן וחסר רגישות, ובעיקר משטיח את הדיאלוג, כי בסוף אני רוצה שאנשים יבואו לעבוד אצלי כי הם מאמינים במה שהחברה עושה, כי המנהלים אצלי הם אנשים שאתה רוצה לעבוד איתם, כי נוצרת תרבות עסקית וארגונית טובה, וכן, גם כי הם מרוויחים טוב".
ומעבר לראוותנות החדשה, נדמה שההיי־טק הישראלי משנה כיום משהו בסיסי בדי־אן־איי הישן שלו. "האתוס שהיה פעם להיי־טק כאן, שהתחיל כסוג של יחידת קומנדו ייחודית של מדעני־על ואנשי מודיעין שעברו חוויות מטורפות בשירות הצבאי שלהם ויצרו דוד מול גוליית כזה, ושידרו החוצה שהם הולכים לעשות מלא כסף כי כל החברות הכי גדולות בעולם לא הצליחו לייצר במיליארדים את מה שהצליחו בצה"ל לעשות עם מעט אמצעים – האתוס הזה כבר לא מחזיק יותר. מדובר כבר במאות אלפי אנשים", אומר אולמרט.
ואכן, פתיחת השורות בהיי־טק והתחושה שכל אחד יכול הן שאחראיות במידה רבה להיחלשות ההסתנוורות האוטומטית מהתחום. ורד רמון ריבלין, לשעבר עורכת "ליידי גלובס" ומגישת הפודקאסט "המשפיעות" ברדיו תל אביב, מזכירה ש"נולדים פה גיבורי תרבות חדשים בהיקפים שלא ידענו קודם. בפורום המנהיגות הנשית למשל בחרנו כאשת השנה את עינת גז, המייסדת של 'פפפאיה', האישה הראשונה שמייסדת יוניקורן בארץ, וזה ראי לתקופה".
מצד שני, היא אומרת, "אנשים לא רואים את החצר האחורית של הפאונדרים, את האחריות העצומה שמוטלת עליהם כשכספים עצומים מגויסים לאותם סטארטאפים. רואים את המהירות הבלתי נתפסת שבה הדברים קורים אבל לא את הלחץ לספק סחורה. היזמים כותבים רק על ההצלחות בפייסבוק ובלינקדאין, נראה שכולם מגייסים כסף כל הזמן ומגייסים עובדים וסוגרים עסקאות, אבל לא מדברים על כל אלה שמתפוררים בדרך. על הסטארטאפיסטים שהם נכשלים סדרתיים. זאת תרבות של קצוות, הצלחה גדולה או כישלון גדול".
אולי המפגש התדמיתי הראשון של רוב הישראלים עם תרבות ההיי־טק והטיפוסים שהיא מאכלסת נרשם ב־2007, כששודרה בפריים־טיים הסדרה "מסודרים" שהעמידה במרכזה ארבעה צעירים שעשו אקזיט, קנו מכוניות יוקרה ואת הפועל קריית־אונו וגילו שהם עדיין לא מאושרים.
"אחרי התפוצצות בועת הדוט־קום ב־2001 הבועה הלכה וגדלה בחזרה והציבה את ההיי־טק כמקום ששואפים אליו. 'מסודרים' לא הייתה נקודת ההתחלה, אבל הציגה את ההיי־טק כקטר המשק, ואת היעד של ההורים הפולנים החדשים כבן הייטקיסט במקום רופא או עורך דין", אומרת פרופ' מיכל פרנקל, חוקרת ארגונים מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שעוסקת בתעשיית ההיי־טק הישראלית ובהשפעתה על סוגיות של יחסי מגדר, אתניות ודת.
"בתחילת שנות האלפיים הסוציולוגית ריוון קונל דיברה על הייטקיסטים כגברים החדשים. אם הגבריות הנשגבת במאה הקודמת הייתה סביב מאצ'ואיזם, חוזק פיזי, ניצחון בספורט, גוף שרירי, כבר בתחילת שנות האלפיים נוצרה גבריות שמתבטאת במי מבין מחשבים ולא במי מנצח על המגרש. במי מביא יותר כסף, מי מאפשר רילוקיישן משפחתי לניו־יורק, מי עובד בסביבות גלובליות. גם ראש הממשלה שלנו הוא הייטקיסט שעשה אקזיט".
מצד שני, יש הייטקיסטים – כמו אלה שכיכבו ב"חתונה ממבט ראשון" – שלנוכח איזו אטימות רגשית זכו לכינוי "דושבאג" אצל לא מעט צופים. וצופות.
"זה קשור בעיניי לכסף, כי אם את חושבת על הדימוי התרבותי של ההייטקיסט, יש כאן שינוי מאוד גדול. פעם דמויות של הייטקיסטים, נגיד ב'מפץ הגדול', היו גיקים אולטימטיביים וביישנים שלא יודעים להתחיל עם בנות. ואז, עם ההצלחות והביטחון העצמי, ההייטקיסט הפך לגיבור תרבות ולגיבור כלכלי. הוא הפך למבוקש ואנחנו סולחים לו כי הוא מזוהה עם פריצות דרך טכנולוגיות והצלחה. יש סלחנות חברתית כלפי דוש מהסוג הזה".
אבל הסלחנות הולכת ונגמרת כשזה מגיע לאגפים המשמעותיים והמדוברים ביותר בחייו הכלכליים של הישראלי, ובפרט לעניין מחירי הדיור. כי הטענות בדבר תרומת ההייטקיסטים לשוק הנדל"ן הן אולי היהלום שבכתר הטינה ההולכת ותופחת כלפיהם. כן, ההיי־טק משלם כפי שנהוג לשלם בשוק החופשי, אבל נסו לספר את זה לנהגים שחולפים בנתיבי איילון ונתקלים בשלטי הענק שקוראים להם לבוא ולעבוד בהיי־טק, וקצת אחריהם – שלטי הקבלנים שמשווקים פרויקטים יוקרתיים בתל־אביב ופונים ישירות לקהל היעד: "הייטקיסטים? בואו לממש את האופציה שלכם לדירה באחד הפרויקטים המובילים והמבוקשים של תל־אביב". בפרויקט הספציפי שהשתמש בנוסח הזה, אגב, הציעו אפילו מימון אטרקטיבי לעובדי היי־טק, רק מתוקף היותם כאלה.
"אני גר בתל־אביב כבר 15 שנה, אני הייטקיסט כבר עשר שנים, עבדתי בגוגל, עבדתי במיקרוסופט, אני בתפקיד בכיר ועדיין אין לי דירה. אבל נראה לי נכון לשמוח שיכולים עכשיו לקנות דירות גם אנשים שהם לא מהחונטה הישנה"
כך שבשעה שרוב הישראלים מרגישים שבחוצות איילון מתנהלת שיחה שלמה מעל לראשם ולאפשרויותיהם הכלכליות, נשאלת השאלה האם ההיי־טק הוא אכן אשם עיקרי בניפוח מחירי הנדל"ן בישראל. מכיוון שתשובה כלכלית מוסמכת אין, הסנטימנט נסמך בעיקר על טורי דעה בעיתונות הכלכלית ועל אגדות אורבניות לגבי מתכנתים שקונים פנטהאוזים במשקל. הטענה שמתעשרי ההיי־טק החדשים צובאים על דירות מבלי להתמקח או לעבור בבנק למשכנתאות, ובכך מייקרים את מחירי השוק עבור כולם, מפצלת את התעשייה לשניים. "אני מאמין שזה משפיע על מחירי הנדל"ן, וכסף שנכנס באמת הניע אנשים לקנות דירות באזורים מבוקשים", אומר צרויה, "אבל מחירי הדירות נוסקים פה כבר שנים, עוד לפני הנסיקה החדה של ההיי־טק, ולכן אני משוכנע שיש השפעות נקודתיות במקומות מבוקשים כמו מרכז תל־אביב, אבל זה לא שכל ההייטקיסטים הלכו וקנו דירות בחריש ובדימונה. אז אולי זה דוחף את המחירים, אבל לא ברמה הארצית".
ויש הטוענים שאפילו הכסף הגדול בהיי־טק לא יכול על מחירי העיר היקרה בעולם. "בואי נדבר על זה: כמה אנשים עושים סקנדרי (סוג עסקה שבה עובד בחברת היי־טק יכול לממש את האופציות שלו לפני שהחברה נמכרת – ט"ג) ומקבלים פתאום סכום גדול?" שואל ארבל זינגר. "נניח היה סקנדרי, חילקו 30 מיליון דולר ל־300 עובדים. בפועל רוב הכסף הולך לשלושה יזמים והשאר לוותיקים. אז כן, העובד הרביעי ב'מאנדיי' כנראה קנה מה שהוא רצה בתמורה לזה שהוא לקח לפני שנים סיכון ועבד מהמרתף. העובד ה־300 במאנדיי? קיבל אולי 100 אלף דולר על ארבע שנים בחברה, שזה הרבה כסף, אבל זה לא לקנות דירה. אני גר בתל־אביב כבר 15 שנה, אני הייטקיסט כבר עשר שנים, עבדתי בגוגל, עבדתי במיקרוסופט, אני בתפקיד בכיר ועדיין אין לי דירה. אבל נראה לי נכון לשמוח שיכולים עכשיו לקנות דירות גם אנשים שהם לא מהחונטה הישנה. בזכות התעשייה הזאת, אני קפצתי עשירונים. איזו עוד תעשייה בישראל מאפשרת לבן אדם לקפוץ עשירון? זה מדהים, באמת".
ואולי הטינה החדשה להיי־טק נובעת מהעובדה שהוא עדיין נתפס כסוג של מועדון סגור – לפחות בפניך. "בהתחלה הייתה תחושה של גאווה, של מורמים מעם שזוכים לאיזה מעמד והילה של כל־יכולים שגם מתוגמלים בהתאם, ובאיזשהו שלב זה התחיל לייצר שאלות, כי אמרו, רגע, בעצם אין פה מוביליות חברתית", מצביע שאול אולמרט. "המועדון הזה לא זמין לכולם, אלא רק לאנשים שגדלו בסביבה מסוימת וברקע מסוים. בהקשר של ההיי־טק, הכול בסוף מתרכז לתל־אביב, ליוצאי 8200, לבוגרי רייכמן, לכל מיני קבוצות שהן לא בהכרח נגישות עבור כלל האוכלוסייה".
זה נכון גם עכשיו, כשיש המון תוכניות הכשרה לאנשים ללא ניסיון גם בתוך החברות?
"תמיד המציאות יותר מורכבת מהדימוי הסטריאוטיפי, אבל כמגמה, אם תסתכלי על הסטטיסטיקות של מאיפה מגיעים רוב ההייטקיסטים, עדיין יש יתרון לאנשים שהיו במסגרות הנכונות, אם זה אנשים שגדלו במרכז ולא בפריפריה, כאלה שהגיעו מהיחידות הנכונות מהצבא. עדיין לא רואים חרדים, ערבים ונשים".
גם "צרות בהייטק", קבוצת הפייסבוק שהוקמה לפני שש שנים על ידי זינגר וערן יעקובוביץ', 35, שניהם עובדי חברת "לייטריקס" (יוניקורן, אלא מה), מגלמת כיום משהו מהבועתיות של מי שבאו מאותו הכפר וסובלים, באופן אירוני, מאותן פריבילגיות. אם בעבר הקבוצה הגחיכה את המצב הזה, כיום היא משמשת גם מעין קבוצת תמיכה ממשית, "שמדברים בה על דברים שלא נעים לדבר עליהם מחוץ למקום שמרוויחים בו כמוך", מסביר זינגר. "למשל נושאים כמו מה עושים עם אופציה, או מועדוני תעופה ולאונג'ים – שזה אולי נוצץ, אבל בסוף מי שהחברה מממנת לו ביזנס זה כאלה ששבועיים בחודש נמצאים בחו"ל בגלל העבודה. אז אנחנו לא מתנצלים על זה שנוצץ, כי זאת תעשייה שצריכה עובדים ולכן משקיעה בהם. השאלה שצריך לשאול, בסופו של דבר, היא לא 'למה זה ככה בהיי־טק', אלא 'למה זה לא ככה במקומות אחרים'".
גם מיכל פרנקל יכולה להבין את הביקורת, אבל משוכנעת שההייטקיסטים עצמם הם הכתובת הלא־נכונה. "אנחנו נמצאים היום בעולם של טכנו־קפיטליזם, המדינות תלויות בחברות הטכנולוגיה הגדולות וצריכות שהחברות האלה ירצו להשקיע ולהתמקם אצלן, וכל המדינות מתחרות על ההשקעה של ענקיות הטכנולוגיה. התוצאה היא עלייה עצומה באי־השוויון והתפתחות של אליטה שבאמת יש לה הכנסה לא פרופורציונלית להכנסות של אחרים. אין בליבי שום דבר על ההייטקיסטים. אם הייתי יכולה לקבל הכנסה כזאת גם אני הייתי נלחמת עליה. הביקורת עליהם מגוחכת, הם לא אשמים. הם מוכרים מה שהם מוכרים ומישהו מוכן לקנות את זה בהרבה כסף. אני חושבת שהמדינה אחראית למצב שנוצר, והיא זו שמאפשרת את ההתעצמות הזאת. המדינות בחרו לא למסות את חברות ההיי־טק, ליצור הרבה הקלות מס, וההייטקיסטים הם הקורבן הקל בסיפור הזה. הכעס לא צריך להיות מופנה אליהם".
ואולמרט טוען שאפילו אם מחירי הדיור ממריאים (גם) בגלל ההיי־טק, אין טעם לבוא בהאשמות. "אני לא חושב שהייטקיסטים שהרוויחו כסף לא צריכים לקנות לעצמם דירות בגלל שזה מעלה את מחירי הדיור. ברמת המדיניות החברתית, אנחנו צריכים לראות איך דואגים לאזן את השוק בדרכים אחרות. גם אני הייתי שמח ששווי הנכסים שיש לי יהיה דומה יותר לזה שיש לאילון מאסק, נגיד, אבל הדרך להגיע לזה היא לא שהוא יפשוט רגל, אלא שאני ארוויח יותר. הגישה צריכה להיות איך לעזור למוחלשים ולא איך לפגוע באלה שיש להם".
ובכלל, מה עוד מונע מכל מעקמי החוטם להיכנס בעצמם להיי־טק? "בבקשה, שיבואו", אומר זינגר. "גם זה שלא הסתדרת אף פעם עם מתמטיקה, לא אומר שלא תוכל לעבוד בהיי־טק. המחסום הכי גדול היום לכניסה להיי־טק הוא דווקא האנגלית. תביאי בן אדם עם אנגלית טובה ואני אמצא לו עבודה בהיי־טק. ובגלל הצורך בעובדים, אין תעשייה כמו ההיי־טק שעושה מאמץ כדי לפתוח את השורות לכולם. יכולים לכתוב על החברות שעושות מסיבות ענק, אבל הן גם אלה בדרך כלל שעושות בוטקאמפ (קורס אינטנסיבי ‑ ט"ג) כדי להכניס אנשים ללא ניסיון לתעשייה".
וייתכן שכל הבאזז השלילי ייעלם אחרי שהנפקות, מימוש אופציות ומולטי־מיליונרים חדשים יחדלו לרגש את התקשורת על בסיס שבועי. וייתכן שבשלב הבא יעלו שאלות מורכבות יותר מאלו שעוסקות במבחר סוגי הקורנפלקס במשרד, הטסלות בחניון ופרויקטי הדיור. הדיון עשוי לעבור לאיך מעתיקים את הסטנדרטים האלה למגזרים אחרים, איך מגדילים את ההיי־טק הישראלי עוד יותר ובעיקר מיהם באמת טובי בנינו, גם בהקשר ההייטקיסטי.
"יש תופעה הרבה יותר רכה של חברות ישראליות שמייצרות משחקי הימורים, גם תעשיית הפורנו בארץ מאוד גדולה, חברות מדיה דיגיטלית שהן חלק מההיי־טק, וגם חברות גיימינג וקמעונאות שאנחנו נוהרים אחרי העושר שהן מייצרות ולא מספיק דורשים דין וחשבון על ההשפעות שלהן"
"כל מי שרוקדים היום במסיבה של NSO למשל, צריכים לתת את הדעת על זה שנטען כי החברה שלהם פוגעת לכאורה בזכויות אדם, מסייעת למשטרים דיקטטוריים ומייצרת מוצרים שיכולים לשמש גם למעקב אחר אנשים ולבריונות של שלטונות כלפי תושבים", אומר אולמרט. "מדובר שם על דיני נפשות וחיי אדם. אבל יש גם תופעה הרבה יותר רכה של חברות ישראליות שמייצרות משחקי הימורים, גם תעשיית הפורנו בארץ מאוד גדולה, חברות מדיה דיגיטלית שהן חלק מההיי־טק, וגם חברות גיימינג וקמעונאות שאנחנו נוהרים אחרי העושר שהן מייצרות ולא מספיק דורשים דין וחשבון על ההשפעות שלהן. הדיון הציבורי צריך להיות על זה שלא כל מה שמצליח הוא בהכרח טוב וחיובי ולא עם כל מה שעושה כסף אנחנו כחברה צריכים להשלים".
ולצד ההתעוררות החדשה, תישאר תמיד כדאיות הכניסה לתחום והעובדה שהוא רחוק מלהתאים לכל אחד, ולא מבטיח שום הצלחה מראש. "אם יש בערך אלפיים חברות סטארט־אפ, אז אנחנו מדברים בסוף על משהו כמו 6,000 יזמים שמייצרים חלק גדול מהמסים בישראל. זו עבודה קשה עם הרבה סיכון, תגידו לי למה אני צריך להיכנס פנימה אם מעבירים עליי ביקורת?" תוהה בועז כץ. "אומרים לך איפה הטסלה שלך? כולם חושבים שכל היזמים נהיים מיליונרים אחרי שבוע. אני אומר לך שזה לא קורה. רוב היזמים סוגרים את החברה, מפסידים עשרות, אם לא מאות אלפי שקלים ומשכורת אלטרנטיבית בשביל לנסות לייצר משהו. צריך להבין שהדבר הזה יכול לגרום לפחות אנשים לקום ולעשות. אבל טוב שהפסיקו לאתרג את ההיי־טק, זה רק יבגר את התעשייה הזאת. צריך לראות יותר חברות עם אחריות חברתית וסביבתית. בכל תעשייה יש חלקים שנותנים יותר ערך ויש שפחות, עד כדי עושים נזק. ובסוף כל אחד בוחר איפה הוא מרוויח את לחמו".
