אחד הסיפורים המשפחתיים, שהולך איתי מילדות ומתעצם ככל שעוברות השנים, קשור בסבתי ז"ל. כילדה קטנה, במהלך ארוחה משפחתית, העזתי לשאול אותה לגילה. מבלי לחשוב יותר מדי היא השיבה: 55. בתמימות ילדותית ערכתי חשבון בראש, והקשיתי: "אז ילדת את אבא שלי כשהיית בת 15?". גם היום אני זוכרת את המבט הזועם שלה, ואת השיחה שערך איתי אבי לאחר מכן. "סבתא יותר מבוגרת, פשוט הבכת אותה", הסביר, והוסיף באותה נשימה: "אם לא תרצי, כשתגיעי לגילה, לא תעני על השאלה הזאת. אם תעני, תאמרי רק את האמת". שנים עברו מאז, ולצערי, המציאות בה נשים מודות בגילן האמיתי, ככל שספרת העשרות שבו מתקדמת, לא השתנתה הרבה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
על רקע הצעת החוק להעלאת גיל הפרישה לנשים קיימתי לא מעט שיחות בנושא, עם נשים ועם גברים, שמתקרבים לגיל הפרישה המקובל בחוק, ועם כאלו שכבר חצו אותו. כאלו שיודעים דבר או שניים על החיים, שהקילומטרז' שצברו בחייהם הביא להם תובנות, יצר בהם איכויות, ולימד אותם להבחין בין עיקר ותפל. הופתעתי.
חלק לא מבוטל הודו, שלא נוח להם לחשוף את גילם האמיתי. חלק אחר, שהסכימו לספר את גילם, לא רצו לשתף בדעתם בנושא גיל הפרישה, כדי שלא יזוהו עם כאלו שמתקרבים ל"פנסיה", כאלו שאוטוטו יקבלו תעודת 'ותיק', ויוכרו כפנסיונרים.
נזכרתי בחשש ובייאוש, שנראו בפניה של אחת מחברותיי, כשהוצאה לחל"ת בעקבות הקורונה בגיל המתקרב ל-60. "זהו", אמרה לי אז, "אף אחד לא יקח אותי יותר, 'העולם שייך לצעירים'", ציטטה את הקלישאה. המציאות, לצערי, הוכיחה זאת. עם תום הקורונה היא חזרה למעגל העבודה, אבל למקום אחר ולתפקיד אחר, התפשרה בגדול על התנאים והשכר. "לא היתה לי ברירה", הסבירה.
אחד המרואיינים, כבן 55, סיפר בגאווה בלתי מוסתרת ומוצדקת, על קבלתו לעבודה, לאחרונה, בחברת הייטק גדולה. לשאלתי השיב, שבקורות החיים ששלח, לא ציין את גילו. "חששתי שזה יעמוד לי לרועץ", הסביר. "אם היו שואלים אותי, לא הייתי משקר, אבל במסמך הראשוני העדפתי שלא לכתוב את הגיל, כמו גם לא את העובדה שאני סבא".
"תחושת חוסר השוויון - מהקשה שבתחושות"
לא מעט מהמנהלים הבכירים, עימם שוחחתי בנושא, הודו, שתופעת הגילנות עדיין מתקיימת בתחום העבודה. למרות שהם מכירים ביתרונות הגיל, אמרו, כשמגיעים אליהם קו"ח של מועמדת או מועמד למשרה מסוימת, הם יעדיפו את הצעירים, בוודאי על מועמדים שקרובים לגיל הפרישה, גם אם אלו נראים מתאימים מבחינת הכישורים. מחקר שנערך בארה"ב בנושא מצא כי הסיכוי שחברה תראיין מועמד צעיר, גבוה ב-40% מהסיכוי שתבחר לראיין מועמד מבוגר.
מנכ"ל הביטוח הלאומי מתייחס להעלאת גיל הפרישה באולפן ynet
(צילום: משה מזרחי)
לפי החוק, אין לחייב מועמד ששולח קורות חיים לציין את גילו המדויק. אסור גם לחייב אותו לציין את שנת השחרור שלו מהשירות הצבאי, שכן מפה קל לעשות את החשבון לגבי גילו. בנוסף, בחוק הישראלי נקבע שפיטורים רק בגין גיל העובד אינם חוקיים. על מעסיק, המבקש לפטר עובד "מבוגר", להוכיח מעבר לכל ספק כי הפיטורים מוצדקים מסיבות שאינן קשורות לגיל. מכאן, שאם עובד חושד ומרגיש שמפטרים אותו או מוציאים אותו לחל"ת בתירוצים שונים, כאשר הסיבה האמיתית היא גילו, עליו לפנות לייעוץ משפטי.
לכאן יפה פסיקת בית המשפט העליון, שנקבעה ב-1988. בתשובה לעתירה, שהוגשה בשעתו על ידי עו"ד אברהם פורז כנגד החלטת מועצת עיריית תל אביב שלא לשלב נשים באספה הבוחרת של רב העיר, ונדחתה, כתב מי שהיה אז נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק: "אין לך גורם הרסני יותר לחברה, מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה בתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה, ובזהותו העצמית של האדם". אמנם הפסיקה התייחסה לאפליה שבין נשים לגברים, אבל נדמה שהיא נכונה גם לגבי אפליה על רקע גיל.
ויש להודות. בחברה מודרנית, שמקדשת נעורים ועור מתוח, לא פשוט לחיות בשלום עם הגיל הכרונולוגי. להישאר "צעיר לנצח" זה לא רק שיר של בוב דילן, אלא משאלת לב של רבים, שמרגישים שהשנים ממשיכות לעבור ונותנות בהם סימנים. רק שזה לא ריאלי. את השנים החולפות אי אפשר להשיב, ולכן גם אין טעם להתכחש להן.
אומנם מתרחשת מהפכה בנושא, לאט לאט, אבל היא מעטה מדי ושקטה מדי. בתחום האופנה למשל, החלה המהפכה, בקטנה. לפני כ-5 שנים בחר מגזין האופנה העולמי 'ווג', שציין 100 שנים להיווסדו, לשים בשער את בו גילברט, אז בת 100. דפני סלף, היום בת 93, שהמשיכה לככב במגזיני אופנה גם כשהתקרבה ל-90, אמרה: "חבל שאנשים מבוגרים מאבדים עניין באיך שהם נראים". בסוכנות הדוגמנים הרוסית "אולדושקה" מגייסים כיום רק דוגמנים מעל גיל 45, ובאחת מתצוגות האופנה של המעצב האמריקני ניק גרהאם, פסעו על המסלול האסטרונאוט באז אולדרין, אז בן 87, והמדען ביל ניי, אז בן 61. גם אצלנו, לא אחת, פוסעות בגאון על המסלול נשים שמצהירות בגאווה כי חצו את גיל הפנסיה.
אפשר גם למצוא לא מעט דוגמאות לאנשי עסקים, פוליטיקאים, אנשי תרבות ואנשי מפתח בתחומים נוספים, שאומרים את גילם בפה מלא. אולם לרוב שמם כבר נקשר עם הצלחה, והוויקיפדיה לא משקרת. מהפכות אמיתיות, כידוע, מתחילות מלמטה, ושם המציאות הגילנית חיה ובועטת.
הגיל בא על חשבון תכונות אחרות
המהפכה האמיתית תתרחש כשאנשים יגישו מועמדות למשרה מבלי חשש לציין את גילם, כשמעסיקים לא יפסלו מראש קו"ח אלא ינהלו סוג של העדפה מתקנת ויבחרו עובדים שחצו את גילאי ה-50 וה-60. בזכות ולא בחסד, יעסיקו בעלי כישורים מתאימים - ויתגמלו אותם כראוי.
כשיהיו יותר ויותר גילויי מחאה כנגד התופעה הזאת, היא תתחיל להיחלש ותיפרץ הדרך להבנה שבגיל אין מה להתבייש אלא יש להתגאות. נשים שיבחרו לעבוד גם מעבר לגיל 60, ואולי אף יבקשו להחליף קריירה, לא יחששו מיישום הרצון בשל גילן, ובקורות החיים לא יהסס אף מועמד להוסיף את התואר "סב" ליד המילה "אב". השינוי יתרחש, רק כשנצליח, כאנשים וכחברה, להזיז הצידה סטריאוטיפים על גיל האדם, שבאים על חשבון תכונות אחרות שלו.
פריצת הדרך והשינוי המיוחל אינו רק למען בני הדור הזה, אלא גם למען ילדינו ונכדינו, כי בסוף, הגיל נושף בעורפם של כל אחת ואחד. כדי שהם יוכלו בעתיד להסתכל על כל גיל וידעו לבקש ולקבל את המגיע להם בכל תחום בחיים, מבלי לתת לגיל להוות עבורם מכשול ורועץ.
למען הגילוי הנאות, כותבת שורות אלו חצתה את ה-60. היא אמא, סבתא, וורקהולית, שעדיין מגלה כל הזמן דברים חדשים על העולם, וכואבת את תופעת הגילנות. כמו הרבה מסביבי, אני מקבלת את העובדה שגיל הוא כן מספר, שלא אחת מרגישים את אותות הזמן, אבל אל להם לגרום להסתכל על הרים כעל גבוהים מדי.
אחד הסיפורים האהובים עליי הוא סיפורו של הרלנד דייוויד סנדרס, איש העסקים האמריקני, שהקים ב-1952, כשהיה בן 62, את רשת המזון המהיר KFC. גם כשמכר אותה, 12 שנה לאחר מכן ביותר משני מיליון דולר, לא הפסיק לעבוד, והוכיח שליצירתיות, לתעוזה, לדמיון ולעקשנות - אין גיל. בהתחשב בתוחלת החיים המתארכת, ברפואה המודרנית ובטכנולוגיה המתפתחת, בעובדה שאין גיל לשאיפות ולחלומות, הגיע הזמן לשים את תופעת הגילנות מאחורינו, וליישם זאת הלכה למעשה.
