אושרה ברבי זוכרת את הרגע בו "נפלה אצלה ההחלטה" לעזוב את ישראל ולעבור להתגורר בלרנקה. "לפני כחודש וחצי חזרתי מקפריסין, אז כבר התחילה להתבשל בליבי ההחלטה לעזוב פה ולעבור להתגורר שם. נהגתי ברכב שלי, בשכונה בה אני מתגוררת בבאר שבע, כששני התאומים שלי, בני שש וקצת, במושב האחורי. לפתע מישהו 'חתך אותי'. כשהערתי לו על זה בשקט הוא הוציא את הראש שלו מהחלון ועשה לי סימן עם היד שהוא הולך להרוג אותי.
"מאותו הרגע הוא נסע אחרי לאורך כחצי שכונה, כשאני מבוהלת לחלוטין והילדים לא פחות. היה לי ברור שהוא רוצה לתפוס אותי ולהרביץ לי. למזלי, הצלחתי להתחמק ממנו, וכשעצרתי את האוטו בצד ונשמתי, התקבלה ההחלטה. 'זהו, אני נוסעת. אני לא רוצה להיות פה יותר', אמרתי לעצמי. זו הייתה שנייה אחת בה הבנתי שאין עוד מחשבה נוספת. לצערי, אני לא היחידה שנקלעת לסיטואציות כאלו, אני שומעת על ההתנהגות הזו בהרבה מקומות. אותי המקרה הזה שבר".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו, האזינו לפודקאסט הכלכלי היומי "כסף חדש", וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
ברבי, בת 42, היא אם חד הורית כהגדרתה. היא נולדה וגדלה בבאר שבע, בת להורים שורשיים בעיר, משפחה עם ארבעה ילדים, שלושה בנים והיא. בשיחה שמתנהלת כחודש לפני שהיא תעזוב פה סופית, מספרת ברבי על ההחלטה ועל שקדם לה. "אני טיפוס של נדודים", היא מודה. "כל חיי נדדתי. החל ממקומות בישראל בהם התגוררתי, כמו שדרות או רמת השרון, והמשך במקומות בחו"ל, כמו ארה"ב".
לא מרימים גבה על ההתנהלות שלך?
"בוודאי. לא אחת שמעתי במהלך חיי, ואני עדיין שומעת, שאני לא אדם יציב, שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. שיגידו. אני ממשיכה לגמוע את החיים כמו שמתאים וטוב לי. אני לא רוצה להישאר באותו מקום, אני רוצה לראות עולם. שינויים גיאוגרפיים הם חלק מהמטרות שלי בחיים, הם חלק מחיי. אם טוב - טוב. לא? ממשיכה הלאה, לנדוד. אני לא היחידה, אגב, יש עמודי פייסבוק שלמים על נשים ואימהות יחידניות שבחרו בנדודים כדרך חיים.
התרגלתי לשאלות כמו 'את עדיין פה'? או 'התחתנת כבר, יש ילדים'? ואני אומרת: 'צאו מחיי, עזבו אותי'. עם זאת, זה שונה כשאת לבד וכשאת אמא לילדים. לכן החלטתי שלפחות שנה נשאר בלרנקה. אני לא רוצה שילדיי ינדדו בלי הפסקה. שכרתי בית יפה, רשמתי את הילדים למערכת החינוך של חב"ד, אני כבר מכירה משפחות ולא מרגישה לבד. החלטתי שלאחר שנה אבחן הכל מחדש, אבל אני רוצה להאמין שנישאר שם תקופה. מאמינה שיהיה לנו טוב בלרנקה".
בית במחיר של דירה קטנה
ברבי, יש להגיד, לגמרי לא לבד. היא חלק מקהילה הולכת וגדלה של ישראליות וישראלים, שבחרו לעזוב את ישראל ולעבור להתגורר בחו"ל, כשקפריסין היא אחת המושבות האטרקטיביות עבור המבקשים רילוקיישן. הם מסבירים זאת בקרבה מצד אחד לישראל, שכרוכה בפחות משעת טיסה, וברצון לחיים שלווים יותר, מסודרים, ובעיקר קלים יותר כלכלית. הם מגיעים לקפריסין, רוכשים או שוכרים דירה או בית, במחיר שבישראל יכלו, לרוב, לשכור דירה קטנה.
גם תושבות קבע בקפריסין אינה בשמיים. אחת האפשרויות, כדוגמה, היא להחזיק בדרכון אירופי, וברשותה של ברבי, למשל, דרכון פורטוגלי. מחזיקי דרכון כזה יכולים לשהות בקפריסין כרצונם, לקבל אישורי לימודים ועבודה ולהירשם למערכת הבריאות באי. ואם רק דרכון ישראלי, הרי שיש לקיים כללים אחרים, כמו לרכוש נכס במעל 300,000 אירו, שמקנה תושבות קבע, בנוסף להוכחת עצמאות כלכלית וחוסר עבר פלילי. עלויות המחיה במקום זולות, המצב הבטחוני אינו מאיים, יש ים ואיזורי בילוי למכביר, וסיבות נוספות שמביאות לכך שמדי יום מתפרסמים בעמודי הפייסבוק הרלוונטיים שאלות בנוסח "אנו מעוניינים להגר לקפריסין ומחפשים דירה. המלצות?", או "אני מורה ומתכוונת לעבור להתגורר באי בעוד כמה חודשים. הצעות"? כמות התיירים הישראלים, שמגיעים למקום נאמדת במאות אלפים. חלקם מגיעים כדי לבדוק אפשרות להישאר.
"אני מתגוררת בישראל כבר מ-2013. עשר שנים. מי ישמע"? מגחכת ברבי בסוג של הומור שחור עצמי. חזרתי לישראל מארה"ב, הייתי אז בת 31. התחלתי לעבוד במשרד ממשלתי בירושלים, ועבדתי בו במשך כמה שנים עד שהשר הרלוונטי פרש. עשיתי חשיבה והבנתי שאני בת 35 והגיע הזמן שאתחיל לעבוד במציאת זוגיות ובניית משפחה כי בתוך הפוליטיקה יש עבודה משוגעת ואין זמן לכלום. חזרתי לבאר שבע והתחלתי בהנהלה של רשת מסעדות וחיפשתי זוגיות. כשהבנתי שזה כנראה לא יקרה, פניתי כבר לבנק הזרע. ואז, משמיים, הכרתי גבר שהפך להיות התורם הטבעי".
ולמה החלטת להיות אם יחידנית?
"ממש לא בחרתי בזה. הכרתי את האבא של ילדיי בדיוק בזמן שהוא התחיל בתהליך של עלייה לישראל מאוסטרליה, והתחלנו במערכת זוגית טובה. נכנסתי להריון, הוא שמח ותמך ואמר שאין לי מה לדאוג, שהוא איתי. הוא נשאר ומצא דירה ועבודה, והכל היה סוג של השלמת חלום שלי. חודש לפני הלידה הוא נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. כשביררתי אמרו לי שהוא עזב את ישראל וככל הנראה חזר לאוסטרליה. מאז לא שמענו ממנו. הילדים שלי יודעים שיש להם אבא, ושהוא לא נמצא פה. אז אני אם חד הורית, ב'גדול' עם אבא, אבל לבד. אפילו המצאתי לזה שם: יחידהורית".
איך הגיבו המשפחה והחברים?
"קיבלתי תמיכה בלתי מסויגת מהוריי. שני אחיי חיים בארה"ב, יש לי עוד אח בישראל, כולם תומכים. אמי תמכה ותומכת בי בצורה לא תיאמן. עד כדי כך שהיא עזבה למשך שנה את חדר השינה עם אבי וישנה עם הבת שלי. הם עשו הכל כדי לשמור לי על השפיות. תארי לעצמך כמה קשה היה לי לקבל את העובדה שהוא פשוט נעלם. אבל הוא השאיר לי את המתנה הגדולה של חיי - את התאומים שלי".
ועכשיו את עוזבת את האמא שסייעה לך, את המשפחה, את החברים.
"נכון, קשה מאד לאמי ולהוריי, אבל הם מבינים אותי. מה גם שהתגובות מסביב מפתיעות אותי לטובה. אני שומעת 'סעי, איזה כיף לך, איזה ביצים יש לך'.
ברבי עובדת היום כעצמאית, מנהלת סושיאל בערוצי המדיה החברתית. "לאחר שנולדו ילדיי הבנתי שאני חייבת לעבוד בשתי עבודות. עבדתי כמנטורית מצד אחד וכמנהלת סושיאל במקביל. לאחר כשלוש שנים הבנתי שאני חייבת להתמקד בעבודה אחת כי עבדתי כל יום מזריחה ועד אחר חצות, ולא הייתי האמא שאני רוצה להיות. ישבתי עם עצמי והבנתי שהסושיאל זה התחום שאני אוהבת, ושאני קופצת למים כעצמאית. מלפני כחצי שנה אני במקום הזה".
ובתוך כל זה מתחילה להתגבש ההחלטה של לעזוב פה?
"ההתלבטות אם להישאר פה תמיד התקיימה בתוכי. אני מגיעה ממשפחה שכולה, אח של אמי נהרג במלחמת שלום הגליל, אני עצמי נפגעת חרדה מהתקופה בה התגוררתי בשדרות, ואני רואה את ילדיי גדלים למציאות קשה, ערה לחרדות שלהם. לכן ב-2019 הגשתי בקשה לדרכון פורטוגלי ולפני כמה חודשים קיבלתי הודעה שהוא מוכן. בדרך חזרה מפורטוגל עצרתי בלרנקה. שם התחילה להתגבש ההחלטה. חשבתי על כל מה שקורה פה בחודשים האחרונים, ביטחונית, כלכלית, חברתית. זה נעשה גדול מדי עליי. הבנתי שאני לא יכולה להישאר פה יותר, שאני צריכה אוויר".
עד כמה יוקר המחיה היה פקטור בהתלבטות ובהחלטה?
"אני לא יורדת ברמת החיים שלי שם, להפך. מצאתי דירה לא זולה במיוחד, אבל עלויות המחיה שם זולות בהרבה. בוודאי שיש לעלייה ביוקר המחיה השפעה. האפשרויות שלי הולכות ומצטמצמות. אין לי בית משלי, כל חיי אני מתגוררת בשכירות. הסיכוי שלי לקנות בית לילדיי ולי הוא אפסי. מה שחשוב היה לי לקבל שקט. לילדיי ולי. שקט בטחוני, כלכלי, נפשי".
ולמה את בטוחה שתמצאי את זה בלרנקה?
"אני לא בטוחה. אבל בביקור שלי שם פגשתי משפחות של 'לפני ואחרי'. ראיתי את ההבדל. עשיתי מחקר ובדקתי הכל, את כל מה שקשור לחינוך של ילדיי, לעבודה שלי, לחיים עצמם. סימנתי לעצמי את כל מה שאני רוצה להשיג, ונסעתי לשם שוב כדי לראות אם ועד כמה אני מתחברת. חרשתי את לרנקה ברגל. יש שם 'צונאמי' של ישראלים, מחויכים ומאושרים. הם באו לשם כדי להישאר. אני אמשיך לעבוד שם במקצוע שלי, ילדיי כבר רשומים לבית הספר של חב"ד, והם גם מבינים שאם הם יתגעגעו, המרחק לסבתא וסבא קצר".
עם יד על הלב. חשבת שיגיע רגע כזה בחייך בו תעזבי את ישראל עם ילדייך?
"לא. לא חשבתי שזה יקרה, באותה מידה לא האמנתי שהמדינה תתנהג כמו שהיא מתנהגת. קשה לי עם ההחלטה לעזוב, כמו שקשה לי עם ההתנהלות היום במדינה. בכל מקום אני מרגישה את חילוקי הדעות, שתמיד היו, אבל הפעם הם מביאים למקומות קשים, בלי קשר לעמדות הפוליטיות של כל אחת ואחד מאיתנו. עצוב לי. אנחנו לקראת ט' באב, ואני שואלת: לא למדתם מההיסטוריה? אנחנו שוב מחריבים את עצמנו. למה? מה כ"כ קשה בלחיות יחד? אני מאמינה ומקווה שבלרנקה יהיה אחרת, שהמציאות הזו פחות תכאיב לי. רחוק מהעין רחוק מהלב. מעבר לזה, מה הכי קשה שיכול לקרות"?
מה?
"שאחזור לארץ ואדע שניסיתי. אני מקווה שזה לא יקרה, כדי לא לטלטל את ילדיי שוב. עם זאת, בהחלט יתכן שההחלטה הזו תסתבר כהחלטה הכי טובה לחיי שלי ושל ילדיי. אני מקווה שזה הולך לשם. הלוואי שגם זוגיות תגיע".
מה התפילה שתשאי במטוס?
"ראשית, תפילת הדרך. בנוסף אתפלל שתהיה פה מדינה שאוכל לחזור אליה, מדינה שאנחנו ראויים לה".
גם אתם רוצים לספר על החיים שלכם? כתבו ל- Yaelpniot18@gmail.com.
