קרוב מאוד לגבול עם לבנון, בקיבוץ עמיר, ממשיך לתפקד לו כבשגרה, ואפילו במתכונת עוד יותר מוגברת, מפעל DPL, שמייצר מוצרי היגיינה. מנהל המפעל, פיני אזולאי, מספר ל-ynet Live על הסיטואציה: "אנחנו חלק מקבוצת ניאופרם, מייצרים את מוצרי בייביסיטר, חיתולי תינוקות, טיטולי מבוגרים, מגבונים, מוצרי ספיגה, כל מה שהשוק בעצם צריך. המפעל הוא מפעל חיוני, עובד לשעת חירום. רוב העובדים פה מפונים בעצם מהבתים שלהם, הם מגיעים לעבודה ממלונות בטבריה וברמת הגולן. יש עובדים שהמשפחות שלהם נמצאות בתל אביב והם מגיעים, נוסעים אחת לשבוע לראות את המשפחות".
נשמע כמו תקופה קשה מאוד לעבוד בה.
למרות כל האתגר, המפעל עובד במתכונת מלאה וזו תקופת שיא. יש פה כמות אגדית של עובדים. אחד נותן את הנשמה לשני, ואנחנו רואים את עצמנו בצו 8. מבחינתנו אנחנו מגויסים, וכשהלוחמים נלחמים בגבולות אנחנו נלחמים להניע את הכלכלה".
המפעל בצפון שעובד תחת אזעקות וירי טילים פיני אזולאי קיבוץ עמיר
(צילום: ירון ברנר)
אתה ממש מדבר כמו לוחם.
"בסוף מלחמות מנצחים גם בעורף, והתפקיד שלנו הוא לעזור לעורף לשרוד והימים האלה רק מדגישים לכולנו את ההכרח ואת העשייה הישראלית בעבודה עברית בתוך הארץ, ובמקום פחות להסתמך על תעשייה במדינות אחרות".
אזולאי חווה בעצמו רגעים לא פשוטים, וכמעט מצא את עצמו בסכנת חיים במהלך הלחימה: "אני גר פה בקרית שמונה, ולפני שבועיים וחצי נפלה רקטה בחניה של הבית, כל הבית ניזוק. לשמחתי, התעכבתי שתי דקות, הייתי בדיוק בצומת והרקטה נחתה. פה, שלא כמו במרכז הארץ, קודם כל יש נפילה אחר כך יש אזעקה. אבל הכל בסדר, אנחנו חזקים, אנחנו ננצח ואנחנו נותנים את הגיבוי המלא לכל מי שצריך".
אתה וכולם מבינים שזה הולך להיות ארוך?
"זה ברור שזה הולך להיות סיפור ארוך. אני חושב שצריך לעשות פה משהו. הייתי פה גם ב-2006 במסגרת צבאית אמנם, והייתי פה גם ב-1995 כי למדתי כאן. עברתי לפה לפני חמש שנים כדי לנהל את החברה. בסוף, צריך לתת פה פתרון ושקט לאנשים. משיחות עם האנשים, הם פשוט לא יסכימו לחזור הביתה כשהחיזבאללה יושב להם על הגדר, וההיסטריה הגדולה. החשש הכי גדול שיקרה פה מה שקרה בדרום. אז אני סומך ובטוח שהמדינה מבינה את העניין הזה, ותנסה או בדרכים פוליטיות או בדרכים צבאיות להרחיק את חיזבאללה למקום שבו הוא אמור להיות".
יש לך מחסור בכוח אדם כי עובדים נמצאים במילואים?
"כן, בערך 20% מהעובדים מגויסים בצו 8. אנחנו מחבקים את המשפחות, עוזרים להן ונמצאים גם בקשר עם העובדים. בסוף כולנו בתוך המעגל הזה וכל אחד מחזיק כמה כובעים כדי לגבות על האנשים שלא נמצאים.
"צלע אחת מהמשולש עדיין חסרה לנו"
גם בקיבוץ בארי, שספג אבדות רבות במתקפת הטרור הנוראית ב-7 באוקטובר, יש כאלה שמנסים איכשהו לחזור לסוג של שגרה. אחד מאותם אנשים הוא דגן פלג, בעלים משותף של מחלבת בארי. "אנחנו קיימים כבר כמעט 30 שנה", הוא מספר. "מתחת לרדאר מחלבה מקומית שחרטה על הדגל שלה בעצם לייצג את הטעמים של הדרום ואת אנשי הדרום, והשוק שלנו התחיל בתור השוק של תושבי הדרום שנמצאים סביבנו.
"השוק שלנו מחולק לשניים. יש לנו את תושבי האיזור שהם קהל היעד העיקרי ועוד אנחנו עובדים עם הרבה קווים שבשיתופי פעולה איתם. עכשיו, מה שקורה כל השוק המקומי שהיה לנו עצר לחלוטין, כל תושבי העוטף פונו וגם לקווים שאיתם אנחנו עובדים לקח בעצם שבועיים שלושה להתניע בחזרה. מהשבוע הראשון חזרתי למחלבה, שלמזלנו לא נפגעה, במטרה לשמור על הגבינות שקיימות, הן מתיישנות חודשים ארוכים בתנאים מיוחדים וחייבים להמשיך לטפל בהן".
תקומת העסקים של קיבוץ בארי ארז מנור דגן פלג
(צילום: ירון ברנר)
אני מניחה שאתה לא מתגורר בקיבוץ.
"לא לא, אני מגיע כל יום ממלון עין גדי, שזה משהו כמו שעה וחצי נסיעה. חשוב ביותר לציין שדרור אור, שהוא המנהל של המחלבה, חטוף בעזה כבר למעלה מחודשיים. שני הילדים שלו, עלמה ונועם, שוחררו לפני כמה ימים ויונת עיונה, נרצחה באירוע האכזרי הזה. אז בעצם, מעבר לקטע הפרקטי איך המחלבה חוזרת לעבוד, עדיין חסר לנו צוות המשולש. כמו שרואים אנחנו שלושה חברי קיבוץ בתמונה, שצלע אחת מהמשולש חסרה לנו".
אז כשאתה מקבל את ההחלטה לחזור ולפעול ולשרת גם את היקבים שנפתחו, אתם עושים שיתוף פעולה לשווק את הגבינות למקומות שעד כה לא שיווקתם?
"כן, אנחנו מעבר ללקוחות, ליקבים שאיתם אנחנו עובדים וחזרנו לעבוד איתם, ניצלנו סופי שבוע לעשות שווקים של גבינות. אבל חשוב לי לציין שעדיין לא חזרנו לייצר. צריך לזכור שקיבוץ בארי הוא שטח צבאי סגור ואי אפשר לשהות שם תקופות ממשוכות, יורים לנו מעל הראש, יש בעיה של כניסה של משאיות של חלב - ולכן לא חזרנו לייצר. מה שאנחנו עושים זה מנצלים את הגבינות שנמצאות כרגע בחדרי היישון".
מי שלא חזר לעבוד מהקיבוץ, אבל מנסה איכשהו להתניע מחדש את העסק הוא ארז מנור, בעל חנות האופניים "לה-מדווש": "אנחנו חנות אופניים, שנותנת גם שירות תיירותי. אנשים מגיעים הנה והם יוצאים לרכוב באזורים המדהימים שיש פה באיזור".
כשאתה אומר פה התכוונת לבארי, עד המלחמה זה היה איזור מאוד מתוייר מבחינת רוכבי אופניים.
"כן, אנחנו מדריכים הרבה מאוד טיולי אופניים, ואנשים באים ויוצאים כבר 20 שנה. עכשיו, מחוסר ברירה, מארחים את החנות שלנו בשרונה, תל אביב".
למעשה, שרונה הקצה לכם מקום לפתוח את המדווש שוב ולשווק אופניים.
"כן, יחד עם עוד אנשים שעזרו להם להוביל את האופניים והציוד אל המקום. עכשיו נהיה כאן סוף שבוע אחרון בעצם. אחרי זה בטוח נחזור לבארי, ב-100%. כרגע אני יושב בבית שלי בקיבוץ בארי. הלילה ישנתי פה, באתי להכין דברים לקראת הסוף שבוע בשרונה ואני יושב עם אוטו עמוס עם דברים להיום".
ראינו תמונות היום מחדר האוכל, יש עוד אנשים ככה שחזרו קצת או שאתה בין היחידים?
"יש פה כמה עשרות אנשים שגרים בבארי כרגע, שזה מדהים. שהם באו וגרים פה קבוע. חלקם קבוע חלקם כמוני"
אבל בארי הוא בסיס צבאי למעשה, הקיבוץ לא שוקם. איך אפשר לגור בבסיס צבאי?
"בבית הדפוס עובדים מעל 100 אנשים. יש את המזכירות, אנשים מטפלים בקיבוץ, מנקים אותו, מסדרים אותו, את מה שיש כן? יש פה אנשים שנמצאים ועובדים יום יום, לא מעט אנשים, וחלקם גם ישנים פה".
ומה מצב הבית שלך?
"למזלי הבית שלי שלם לגמרי".
ynet ו"ידיעות אחרונות" למען המפונים מהדרום ומהצפון: נתקלתם בקושי מול רשויות? צריכים עזרה אחרי שנאלצתם לעזוב את הבית? יש לכם מה לספר? פנו אלינו במייל ponim.yedioth@gmail.com
