בית המשפט המחוזי מרכז-לוד קיבל לאחרונה תביעה שהגישו שני זוגות שביקשו פסק דין הצהרתי שלפיו הם הבעלים של שטח ביישוב פרדסיה בשרון שעליו הקימו בית דו-משפחתי. הנתבעת היא חברת נדלן ובנו של המייסד המנוח, שטענו כי מדובר בשטח שלהם שמעולם נמכר, אבל השופט יעקב שפסר קבע שמכלול הראיות נוגד את גרסתם.
בתביעה נגד החברה, שעסקה בעבר בתחום הנדל"ן וכיום נמצאת בפירוק, טענו הזוגות שהם רכשו את השטח ב-1990-1989. לדבריהם, כבר בשנות ה-70 מכרה החברה לראשונה את הזכויות בשטח, ומאז הן נמכרו בשרשרת של כמה הסכמי מכר עד אליהם. לטענתם אישורי מס שבח ורכישה מוכיחים את עסקת היסוד, שכן הם מעידים שהחברה שילמה מס וכך גם הם. לדבריהם הם אמנם לא איתרו את ההסכם שבבסיס עסקת היסוד, אך כן איתרו את יתר הסכמי המכר שנחתמו לאחר מכן.
החברה השיבה כי התביעה התיישנה ועוסקת באירועים מלפני כ-45 שנה. היא הוסיפה כי אישורי המס מעלים תהיות שכן לא ברור כיצד מכרה החברה את השטח לשני הזוגות הראשונים בדצמבר 1979, בזמן שיתר העסקאות, האמורות להיות החוליות הבאות בשרשרת, נעשו כולן לפני המועד האמור. החברה הדגישה שלפי חוק המקרקעין, הרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו. בנו של מייסד החברה ציין שאביו אמר לו כשהיה בחיים כי "גנבו ממנו מגרש בפרדסיה".
אבל השופט יעקב שפסר קבע שהתובעים הציגו ראיות המוכיחות כי אכן בוצעו עסקאות מכר במקרקעין ובראשן עסקת היסוד. לדבריו, התמונה המצטיירת היא שבשנות ה-70 מכרה החברה את מלוא זכויותיה במקרקעין לשני זוגות והעסקה דווחה לרשות מיסוי מקרקעין. בסוף שנות ה-70 נמכרו הזכויות שלוש פעמים כעולה מאישורים מאגף מיסוי מקרקעין. ב-1989 ו-1990 נמכר השטח לתובעים.
עו"ד נורית פישאסנת רוםבפסק הדין צוין שאכן מועד עסקת היסוד, כפי שעולה מאישורי המס, מעורר תהייה מסוימת. ואולם, יתר הראיות מעידות על קיומן של אותן עסקאות המאוחרות, וסביר להניח שבאישורי רשות המיסים חלה טעות.
מעבר לכך, ראיה משמעותית נוספת היא התנהלות הצדדים ביחס לזכויות במקרקעין במהלך השנים. בהקשר זה הוצגו הליכים תכנוניים שבוצעו בשנים האחרונות, המעידים על הכרה של החברה בעסקאות המכר שנערכו ביחס לשטח לאורך השנים, לרבות העברת הזכויות לתובעים.
כך, נציג החברה חתום על בקשה להיתר בניה במקרקעין שהגישו התובעים, היתר שבעקבותיו הם בנו בית מגורים דו משפחתי. ב-1991 הופק על שם התובעים טופס 4 ומאז הם מחזיקים בפועל במקרקעין, ללא מחאה כלשהי מצד החברה.
באשר לטענת ההתיישנות כתב השופט כי אין להקל ראש בכך שהתובעים וקודמיהם לא פעלו במשך השנים לרשום הערת אזהרה. עם זאת, חלה במקרה זה נאמנות קונסטרוקטיבית שלפיה כשמדובר בעסקת מקרקעין כמעט מושלמת, שהדבר היחיד שחסר בה הוא העברת הרישום, רואים את המוכר כמי שמחזיק את השטח בנאמנות עבור הקונה. במקרה כזה, רק כשהמוכר כופר בנאמנות מתחיל מרוץ ההתיישנות. השופט הבהיר שהחברה התנגדה להעברת הרישום לראשונה ב-2022, בסמוך להגשת התביעה, כך שאין התיישנות.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעים: עו"ד אמיר שטיין
• ב"כ הנתבעים: עו"ד אריאל מייטליס
• עו"ד נורית פיש עוסקת בדיני מקרקעין
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
