הססמוגרף הרגיש ביותר למדידת רעידות אדמה בישראל הוא שולחן השבת. מעל החלות והחריימה, גם הוויכוחים והסכסוכים הכי חריפים בקרב בני המשפחה נפתרים. אבל מאז הרפורמה, ארוחת השישי של אבי צדקה (30) ויואב פרץ (26) – "בני דודים ברמה של אחים" – נראית אחרת לגמרי, אם היא בכלל מתקיימת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"המשפחה שלנו הייתה מאוד מלוכדת, ושולחן השבת בבית הוריי היה חגיגה", מספר אבי, שגדל בשכונת ביצרון בתל אביב, למד בתיכון בליך, שירת בגדוד 12 של גולני ("אצלנו כולם קרביים") והקים חברה שנותנת שירותים למשתמשי לינקדאין. "זה יהיה מוגזם לומר שהפוליטיקה מעולם לא נכחה בארוחה, אבל היא הגיעה בקטנה, באזכור של אירוע כלשהו או בציטוט של מישהו. שתי דקות וזהו, ממשיכים לדבר ולאכול בכיף".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בן דודו יואב מלקק את השפתיים. "כמה שאני מתגעגע לבשר צלי של אמא שלך", הוא נאנח. אריה צדקה, אביו של אבי, הוא אחיה הגדול של מדי פרץ, אמו של יואב. בני הדודים גדלו ביחד מגיל אפס וגם היום הם "הכי מחוברים שאפשר". אומנם יואב גדל בחולון ובראשון לציון, "אבל בתיכון עברתי לעירוני ה' בתל אביב", הוא מסביר, "מה שאומר שמכיתה ז' ועד י"ב ישנתי אצל הדודים שלי, בחדר של אבי. אחוקים".
"מוזר לי לדבר על ארוחות השבת בלשון עבר", אומר אבי, "אבל עכשיו הן באמת נראות כמו חלום רחוק. בארוחת שבת רגילה ישבו 30 אנשים סביב השולחן וכולם היו חברים של כולם. בסוכות, יותר ממאה קרובי משפחה התארחו בסוכה של הוריי. ובהדלקת הנר הראשון של חנוכה הבית היה מפוצץ".
ומה קרה?
"השערוריות הפוליטיות נכנסו לבית שלנו, התיישבו על השולחן, קרעו אותנו ופילגו בינינו, ולכן אני מתפלל שהממשלה הזאת תקרוס – וכמה שיותר מהר. המתח במשפחה התחיל בתקופה של הבחירות החוזרות שטירללו את כל המדינה".
לא רק המצב הפוליטי מעיב על היחסים. בשבועות האחרונים יואב מדיר רגליו מארוחות השבת בביתם של דודיו מפני שאין לו זמן. "כשאני לא עובד אני עסוק באריזה. ב-11 במרץ אני ממריא לליסבון שבפורטוגל. בכסף שהצלחתי לחסוך קניתי כרטיס לכיוון אחד. עם כל הכבוד למשפחה שלי, ויש כבוד, ועם כל האהבה שלי, ויש אהבה, לא בא לי לשבת בשולחן כדי שכולם ייצאו עליי ב-400 קמ"ש".
והם ממש לא היחידים שמשפחותיהם נקרעות לאורך קווי השבר של החברה הישראלית. מבחינת חלקם, המחלוקות הקשות גורמות להם לתפוס מרחק גם מהקרובים ביותר. ומבחינת לא מעט מהם ההתפתחויות הפוליטיות הן הקש ששובר את גב הגמל ושולח אותם רחוק עוד יותר, לחפש עתיד במקום אחר.
"בעבר הרחוק, כל המשפחה הצביעה ביבי", מספר אבי. "גם יואב ואני, מאז שקיבלנו את זכות הבחירה, הצבענו ביבי. מסורת, הרגל, לא משנה איך נקרא לזה. היינו מאוחדים. בתקופה של הבחירות החוזרות התחילו להישמע קולות אחרים. כשסיפרתי שאני מתכונן להצביע ללפיד זה עבר בשקט יחסי, עד שפתאום צץ בן גביר. גם הוא התיישב על המפה הלבנה של ערב שבת. אח אחד צעק על השני 'מה פתאום בן גביר? הוא עבריין'. התחלנו את הארוחה בנועם וסיימנו אותה בצעקות או בשתיקה רועמת. אני באמת לא יודע מה עדיף".
"אני הצבעתי לבן גביר", יואב מודה באשמה, "וזו הייתה טעות. התאכזבתי ממנו. הוא לא מקיים את מה שהבטיח. מה זה לאטום בית של מחבל ואחרי כמה ימים לפתוח אותו כאילו שלא קרה דבר? אפילו בדרך לבית כנסת טובחים ביהודים. איפה הענישה שהבטחת? שבור את הבית ושבור את האנשים, מוות למחבלים!".
"אני לא מסוגל לשמוע את זה", אבי מתחלחל. "ברור שחייבים לפתור את בעיית הטרור, אבל גם צריכים לדבר ולהתנהג כמו בני אדם. בגלל התבטאויות כאלה המסורת המשפחתית שלנו נגמרה. נמחקה. רק המשפחה הגרעינית מתכנסת. אחי, אחותי ואני. כל אחד מגיע טעון מפני שבמהלך השבוע, בקבוצות הוואטסאפ שלנו, כל אחד מעלה פוסטים של 'תראו מה ביבי הנוכל אמר'. כל אחד יודע מה השני יגיד ואיך הוא יענה לו, ומספיק שמישהו זורק מילה אחת ובום, מלחמה.
"כולם צועקים על כולם, אמא שלי מתחננת 'חכו, עוד לא הוצאתי את האוכל', זאת אומרת 'ידעתי שלא הייתי צריכה לבוא לארוחה אצלכם' וזה כדור שלג שאי אפשר לעצור. פעם, כל אחד הביא לשולחן נושאים שבכלל לא קשורים לפוליטיקה, כולל כאלה שעוררו מחלוקות כמו כדורגל וכדורסל. זה היה שרוף של מכבי וזה היה מכור להפועל. את היריבות הזאת שרדנו, אבל המחלוקות הפוליטיות השתלטו עלינו, וזה מתבטא בכל המישורים".
כמו?
"פעם, אם מישהו חגג יומולדת, כל המשפחה התייצבה. עכשיו כבר לא. לפני שבועיים-שלושה אחד מבני הדודים ערך חנוכת בית והזמין את כולם, אחד-אחד. פחות מ-50 אחוז הגיעו. יואב ואני באנו לשמוח בשמחתו, אבל מי שמח? היינו במועקה".
"אני מסתובב כבר הרבה זמן בתחושה של אין לי אוויר בגלל יוקר המחיה. ועוד לא דיברנו על המצב הביטחוני. ספגתי וספגתי עד שהתחילו הדיבורים על הרפורמה. מבחינתי היא הקש ששבר את גב הגמל. מה יהיה כאן? מי יבקר את השחיתויות של השלטון?"
כבר שלוש שנים שיואב מגלגל את הרעיון של ירידה מהארץ, שבעברית מכובסת נקראת רילוקיישן, ואילו הוא מתאר אותה כהזדמנות. "זו לא החלטה אימפולסיבית", הוא מדגיש. "אני מסתובב כבר הרבה זמן בתחושה של אין לי אוויר בגלל יוקר המחיה. ועוד לא דיברנו על המצב הביטחוני. אחרי הפיגוע בפאב בדיזנגוף פחדתי לצאת מהבית. גם היום אני פוחד על החיים שלי. ספגתי וספגתי עד שהתחילו הדיבורים על הרפורמה. מבחינתי היא הקש ששבר את גב הגמל. מה יהיה כאן? מי יבקר את השחיתויות של השלטון?".
אביו, משה, כבר עקר לליסבון ועובד בה כיזם נדל"ן. "בניגוד לבן דודי המלומד פה, אני לא עשיתי תואר. גם בגלל שזה יקר נורא. אני מנעולן מקצועי ובמקביל אני עובד כשליח, לא על טוסטוס, במכונית. בארץ אוכלת יושביה אי אפשר להסתפק בעבודה אחת. הכי מרתיח אותי שבמשפחה קוראים לי מפונק. איך אתם יכולים לקרוא לי ככה כשפעם דירה עלתה 20 אלף דולר והיום זה שני מיליון דולר?".
"לדעתי, יוקר המחיה הוא לא סיבה מספקת בשביל לעזוב את המולדת", אומר לו אבי. "אני מתרגש ללכת ברחובות שאתה ואני גדלנו בהם. יש לי חיבור לשפה, לנופים, לחברים, לישראליות. אם אני טס לחו"ל לשבוע, בדרך חזרה אני אומר 'איזה כיף לחזור הביתה'. אמיתי. אין לי בית אחר".
יואב צוחק. "ואני אומר 'הלוואי שהחופשה לא תיגמר'. נכון, עברית היא אחלה שפה, אבל אני התאהבתי בספרדית. לדעתי, בן אדם בנוי מהרגלים. בפעם הראשונה אתה מדליק סיגריה ומשתעל ומכבה אותה. אחרי הסיגריה השלישית אתה מתמכר לניקוטין".
"מולדת זה לא הרגל", מוכיח אותו אבי. "בשבילי, ישראל היא חמצן. בלי הנוף הישראלי אין לי חמצן".
"מה, אתה רוצה להגיד לי שבעיניך ישראל היא מקום שאפשר לחיות בו? שכיף לחיות בו?" גם יואב מתלהט.
"לא", משיב אבי, "גם אני חושב שישראל היא ארץ אוכלת יושביה, אבל אני מאמין שבתקופות קשות, כמו עכשיו, צריך לעשות התאמות ולהתאמץ יותר, העיקר להישאר. אני חולה על תל אביב, אבל כעצמאי שמעסיק חמישה עובדים לא הצלחתי לעמוד בעלויות השכירות. ניסיתי לגור בפלורנטין, גם שם התייקר נורא, ולפני שנתיים עברתי לבת־ים וטוב לי כאן. בת ים היא כמו דרום-דרום-תל אביב. עולים על איילון ומגיעים בצ'יק. לדעתי, הצעד שאתה עושה נובע מפזיזות".
"איזו פזיזות?" אבי מגחך. "אני רוצה לעבוד קשה וליהנות מהחיים. זכותי. במקרה שלי, בזכות אבא שלי, כבר יש לי שם תשתית. ברור לי שבהתחלה יהיה קצת קשה, אבל אותי זה מרגש. אני לא רוצה לשאול את עצמי בגיל 80 למה השארתי את החלומות שלי במגירה".
"מה מרגש אותך?" מקניט אותו אבי. "אתמול בערב, כשצילצלת אליי ושאלת איפה אני, עניתי לך שאני בדרך הביתה. את המילה הזאת, 'הביתה', לא תוכל להגיד שם".
"למה לא?" יואב מוחה. "בליסבון יש קהילה ענקית של ישראלים שמדי שבוע, בשבת או בראשון, נפגשים לארוחת בוקר ישראלית. שקשוקה וחומוס ובורקס, העיקר להיות ביחד ולדבר עברית וליצור קשרים. חשוב לי שאשתי לעתיד תהיה יהודייה, רצוי שגם תהיה ישראלית, ובבוא היום אני אשלם כמה שאצטרך לבית ספר פרטי, יהודי, כדי שהילדים שלנו ילמדו עברית ויכירו את החגים. לישראל אקפוץ רק לגיחות. סבתא טובה, שהיא הסבתא המשותפת של שנינו, אומרת שהיא כבר מתגעגעת אליי".
גם בליסבון תענוד את שרשרת מגן הדוד שאתה עונד עכשיו?
"ברור. בכל מקום יש אנטישמיות, בכל מקום שונאים את הישראלים ובכל מקום הישראלים מצליחים להסתדר. הדבר הראשון שאכניס למזוודה זה התפילין שלי. אלה שקיבלתי בבר מצווה. אני מניח תפילין מדי בוקר".
"אז מה אתה מחפש שם?" אבי מתפרץ. "רק בגלל איכות חיים גבוהה יותר אתה עוזב?".
"כן!" יואב מגביר את הווליום. "אני אוהב את ישראל לא פחות ממך, אבל אני עוזב אותה לא רק בגלל שאני רוצה. אני עוזב כי אין ברירה".
"תמיד יש ברירה", אבי מתעקש. "נכון, קשה, ולכן צריך להתאחד ולהחזיק חזק. לרדת מהארץ זה לבחור בדרך הקלה".
"אני לא בוחר בדרך הקלה, אלא בדרך הנכונה", יואב כמעט צועק.
לרגע נדמה שמול עיניי תתלקח מריבה בין בני הדודים, אבל הם לוחצים ידיים ומתחבקים. אבי מבטיח ליואב שיסיע אותו לשדה התעופה וגם יקפוץ לבקר. "איזה מזל שלפחות שנינו נשארנו מלוכדים", יואב מסכם. "אנחנו השריד האחרון מהאחדות המשפחתית שנהרסה".
איתי מור חי כבר שבע שנים על קו ישראל-פורטוגל, שבה הקים את "המועדון הישראלי", חברה שמתמחה בהסדרת מעמד של זרים. "בחודשים האחרונים אני רואה עלייה של עשרות אחוזים במבקשי הגירה", הוא מספר. "נכון לעכשיו, ביקשו אזרחות פורטוגלית יותר ממאתיים אלף ישראלים. בקיץ, אשתי ושלושת ילדינו יעברו לכאן".
אין לך רגשות אשמה על כך שאתה מסייע לישראלים לרדת?
"חד-משמעית לא. מי שמהגר רק כדי לברוח עושה טעות שהוא עלול להתחרט עליה. רילוקיישן זה לא דבש, זה תהליך לא פשוט בכלל, בטח לא כשיש לך משפחה וילדים. אבל אני שמח לעזור לאלה שרוצים להגר מסיבות חיוביות. פה, מעבר לים, המחיה הקלה מאפשרת לך קיום הרבה יותר מכבד".
גם בבית משפחת גבריאלי בפתח תקווה שולחן השבת השתנה לבלי הכר. "חששתי שזה מה שיקרה", מספרת ענת, נשואה ואם לשניים, "ולכן כל החברים שלנו והמשפחה מהצד שלי שמעו מאיתנו על התוכנית לעזוב בקיץ לקפריסין לפני שזה הגיע לאוזניה של חמותי. מהרגע שהיא שמעה על כך היא התחילה לשבת עלינו שבעה".
ההחלטה שלהם, מבהירה ענת, התקבלה עם פרוץ הרפורמה. "מאז החתונה אנחנו גרים בשכירות ואין סיכוי שנצליח לקנות דירה בישראל, אבל השלמתי עם זה. הגדול שלי, תלמיד כיתה ב', לא לומד כלום בכיתה של 35 תלמידים וכל יום מגיעה אלינו מורה פרטית. גם עם זה כבר השלמתי. אבל הרפורמה? אני לא מוכנה להיות זו ששולחת את ילדיה לצבא בשעה שילדי החרדים לא משרתים, אני לא מוכנה לממן את אוכלי החינם ואני לא מוכנה להשלים עם העובדה שהממשלה הנוכחית, שנשלטת על ידי קבוצה של חרדים שדואגים רק לכיסאות שלהם, לא מייצגת אותי ולא שמה עליי בכלל".
מה מחכה לך בקפריסין?
"בעלי ואני עצמאים שעובדים מהבית. השכירות שם דומה לשכירות בארץ, 2,500 יורו בלי ארנונה, אבל מדובר בווילה גדולה עם חצר ובריכה. ההוצאות החודשיות על רכב ואוכל הרבה יותר קטנות מאלה שבארץ ולכן אנחנו מבצעים עכשיו תהליך של ניתוק תושבות. ישראל קשה לאלה שחיים בה וגם לאלה שמתים להתעופף ממנה. יש מס יציאה. אני משלמת סכומי עתק לעורך דין ורואה חשבון כדי להוכיח שלא תהיה לי שום זיקה לישראל – לא ביטוח לאומי ולא קופת חולים – כדי שלא נשלם כפל מס. נמאס לי לחיות באווירה של שנאת חינם. רק השבוע הרגשתי קצת סולידריות, בזכות יום השיבוש הלאומי".
וחמותך? הסבתא של ילדייך?
"כשהיא גילתה שאני יזמתי את המעבר ולא בנה, כל השדים של יחסי חמות-כלה יצאו מהבקבוק. פתאום אני לא מספיק יפה ולא מספיק סימפטית ואפילו התבשילים שאני מביאה לארוחה על הפנים. בהתחלה חשבתי שהיא התנערה ממני רק בגלל שהיא פוחדת להישאר לבד בארץ. בעלי בן יחיד. עם הזמן הבנתי שההחלטה שלנו רק הוציאה ממנה את מה שהיא הצליחה להחביא במשך שנים. אז עכשיו או שהיא תמשיך לטנף עליי או שהיא תבוא לבקר. מה זה כבר טיסה של 40 דקות?".
פורסם לראשונה: 07:40, 03.03.23
