בשבת שלאחר ה-7 באוקטובר הרגישה ענת פרץ, סמנכ"לית משאבי אנוש בקבוצת TSG, ספקית שירותי טכנולוגיית מידע וסייבר ומפתחת מערכות שליטה ובקרה לגופי הביטחון, את המצוקה זוחלת אליה לאיטה. באותה שבת נפלו לה האסימונים.
"כל השבוע הראשון, מאז ה-7 באוקטובר, עבדתי ללא הפסקה, ונמנעתי מצריכת חדשות ותקשורת כי הרגשתי שלא אוכל להכיל את האירועים", היא מספרת. "שמרתי על עצמי מהמקום של התמקדות במה אני מרגישה. בשבת שאחרי התחברתי לעצמי כדי להטעין את עצמי בכוחות, וקרה לי ההפך. פתאום היה לי זמן לעכל את מה שקורה ומה שקרה, ובמקום להטעין את עצמי, התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות.
"שאלתי את עצמי האם זה המקום שבו אני רוצה לגדל את ילדיי, לאן הולכים מכאן ואיך זה שכל זוועות השואה שסיפרו לנו עליהם מתקיימות כאן ועכשיו במדינה שלנו. השבת הגיעה לאחר שבוע שבו כולם הרשו לעצמם לנגח את הצבא, שהיה ערך עליון עד אז. מצאתי את עצמי גם שואלת 'איפה היה צה"ל', וחשבתי על המחדלים הנוראים".
רק שחלק מהשאלות האלו נוגעות גם בך, באופן ישיר או עקיף, כמנהלת באחת הקבוצות הגדולות של התעשייה הביטחונית.
"נכון, והיו אלו שאלות לגיטימיות. אני זוכרת את עצמי יושבת בבית בתחילת השבת השחורה וחושבת על מה קרה לנו. אני הרי יודעת בדיוק מה היכולות של הצבא שלנו. אז איפה הן היו? איך יכול להיות ששום דבר לא הסתדר? אכן הסתכלתי על עצמי כעל חלק מהתעשייה הביטחונית, ולא הבנתי מה קורה פה. כולנו גדלנו על זה שלא משנה מה קורה, אף אחד לא יכול לגעת בצה"ל, בוודאי בטריטוריה שלנו. ביום שישי, ה-6 באוקטובר, שמעתי פודקאסט על גולדה. אמרתי למני, בעלי, שגם עובד באחת החברות הגדולות של התעשייה הביטחונית, איזו מנהיגה היא הייתה, ושההיסטוריה עשתה לה עוול. יום למחרת תפסתי את הראש, ולא הבנתי. מה, לא למדנו כלום? גם למני היו שאלות דומות.
"כמי שעובדת בתעשייה הביטחונית מעל 20 שנה, ושצה"ל היה גאווה גדולה, אני מודה שב-7 באוקטובר נוצר גם אצלי משבר אמון, קושי אמיתי. לא הצלחתי להבין מה קרה לכל המערכות שצה"ל השקיע בהן לאורך השנים, ומדוע שום דבר לא פעל בזמן אמת. אז הייתה זו שבת קשה, אבל לאחר כמה שעות קשות ולילה ללא שינה אספתי את עצמי וחזרתי לעשייה.
"שמתי בצד את השאלות האלו ומאז אני על סוג של אוטומט, אוטומט עם מחשבה כמובן. בתוך כל זה חשוב לי לציין ולהדגיש, יש לי אמון מלא ביכולת המערכת הביטחונית שלנו, שמאז מחדל השבת השחורה הוכיחה יכולת להתעשת. צה"ל התאושש במהירות ומוכיח בכל פעם מחדש את עוצמתו הבלתי מעורערת".
הגיעה במקרה לתעשייה הביטחונית
למעלה מ-12 שנה שפרץ, בת 48, מנהלת את כוח האדם ב-TSG, חברה פרטית בבעלות קבוצת פורמולה והתעשייה האווירית, שמתמקדת בפיתוח ושכלול המערכות הביטחוניות המתקדמות של מערכת הביטחון, ובמתן מענה טכנולוגי לאיום משתנה, דבר רלוונטי במיוחד לימים אלו.
היא אמא לאיתמר, חייל בשירות סדיר, וליעל, תלמידת תיכון, המשפחה מתגוררת בקיבוץ גבעת ברנר. ההון האנושי עליו חולשת פרץ עומד על כ-650 עובדים. "אחת החוזקות בתפקיד כזה הוא לדעת לנהל מצבי קיצון בתוך חוסר ודאות ולהתנהל בתוך זה", היא אומרת.
מה לך ולתעשייה הביטחונית?
"זה התחיל במקרה. לאחר שסיימתי לימודי חשבונאות פנה אליי בתחילת הקריירה אחד המנהלים המיתולוגיים של איי.טי.אל אופטרוניקס (יצרנית ציוד אופטי שנרכשה ב-2010 ע"י אלביט. י.ו.), והציע לי להיות מנהלת כוח אדם של החברה. הייתי אישה ראשונה בתפקיד והיחידה בהנהלה".
איך זה הרגיש?
"בעיקרון, אישה שמתנהלת מול גברים זה חלק מסיפור חיי. זה לא היה פשוט, לא ידעו כ"כ איך לאכול אותי. לא אחת נפגעתי וקמתי, אבל לא ויתרתי. אני ידועה כדעתנית, שאומרת תמיד מה שהיא חושבת ומרגישה. לא אחת אני יודעת שאני הולכת לשלם מחיר על כך, ושילמתי מחירים. לא פיטורין, אבל, למשל, ניסו למדר אותי, ולא הצליח להם. כמה ימים לאחר ה-7 באוקטובר ישבתי עם חברה ואמרתי לה 'תראי את הדרך שעשינו. על בשרנו סללנו דרך עבור נשים אחרות, מנהלות בכלל, ובתעשייה הצבאית והביטחונית בפרט. ועכשיו מה, נחזור אחורה? כשרואים את אחוז הנשים בממשלה ואת כמות הנשים בקבינט הבטחוני, זה מביש. בקבינט נמצאות מירי רגב, גילה גמליאל ויפעת שאשא ביטון, פחות מ-20% מחברי הקבינט, למה? ככה אני גם מחנכת את ילדיי, בעיקר את יעלי, ורואה איך אני מגדלת מנהיגה אמיתית בבית".
נחזור ל-7 באוקטובר. זה לא צוק איתן ולא קורונה ולא דומה לשום דבר שהיה לפני זה.
"מבחינה מסוימת הגעתי לאירוע הזה קצת מחושלת. כשעברנו לגור בגבעת ברנר, ושמעו שאני עובדת בחברה ביטחונית, פנה אליי רכז הביטחון של הקיבוץ ואמר שמחפשים ראש צוות לצח"י (צוות חירום יישובי), ושהוא מבקש שאגיש מועמדת. הגשתי, התמניתי, בלי שידעתי מה עושים. קיבלתי ספר של הוראות של 'עשה ואל תעשה', התחלתי ללמוד אותן ושבוע אחרי זה פרץ מבצע צוק איתן. מצאתי את עצמי מנהלת את הקיבוץ כראש צוות צח"י, ובמקביל מנהלת כח אדם בחברה ביטחונית. אח"כ הגיעה הקורונה, ונראה שהאירועים האלו הביאו אותי מוכנה יותר לאירוע הנוכחי. אני עובדת כשכל הכדורים שלי באוויר, ובכל רגע אני דואגת ששום כדור לא נופל. ב-7 באוקטובר, כשהבנו שהעולם שלנו התהפך, התקשרתי לאריק קילמן, מנכ"ל קבוצת TSG, כדי להבין איך מנהלים את האירוע. אמרתי לו שנצליח להתמודד עם כל דבר, אבל קודם עלינו להסתכל על העובדים ולהבין מה יקרה עם כולנו מחר בבוקר".
ואיך באמת נערכתם? הרי יום למחרת כבר היה ברור שמדובר באירוע קשה, שלא ידענו כמותו. תמיד, ובוודאי בזמן כזה, נערכים בתעשייה הביטחונית ללחץ מטורף של 24/7.
"ראשית, כחברה חיונית וגם קיומית, אנחנו לא יכולים לעבוד מהבית. לכן יום למחרת קיימנו ישיבת הנהלה מורחבת, כולל ההנהלה של החברות הבנות, ומאותו רגע אנחנו מתפקדים עמוק בתוך האירוע. הקמנו חמ"ל חירום. ביצענו שיחות אישיות עם כל העובדים בקבוצה כדי לזהות צרכים וסיוע לעובדים ולבני משפחותיהם, במקביל לשמירה על רציפות תפקודית מלאה ומתן מענה לצרכים של המנהלים והלקוחות. חלק מהעובדים פונו מבתיהם, חלק קרובי משפחה שלהם נרצחו או נחטפו, חלק הורים לילדים קטנים, החשוב היה להבין מה מצב כוח האדם שלנו, כשבמקביל עשרות עובדים גויסו למילואים.
"בשיא היו 130 מעובדי החברה במילואים, היום המספר עומד על כ-90. הבנתי שאני חייבת לצאת לגיוס, ואכן בנובמבר גייסנו 100 עובדים חדשים בתהליכי גיוס מהירים יותר, אבל טובים ויעילים. אי אפשר להתפשר בעבודה מהסוג הזה. התעשייה הביטחונית צומחת ללא הרף. השתיקה יפה לפירוט, אבל צה"ל מכניס ללא הרף שדרוגים ושיפורים שיש להפעיל אותם במיידי. זו תעשייה מאד טכנולוגית אבל עם הרבה ערכים. צריך לזקק את מי שלוקחים כעובד חדש ולא להביא עובד שהוא עוף מוזר, זה לא יעבוד. אין פתרונות לחץ של 'הנה, סגרתי עובד'. הקו שמנחה אותי זה בנחישות וברגישות. אני מקבלת החלטות תוך ראייה רחבה. האם טועים? בוודאי. אז מתקנים וממשיכים הלאה. במקביל לכל זה, התגייסנו כחברה להתנדבות בקהילה, עם סיוע לחקלאי הדרום והצפון, רכשנו ציוד משלים ותרמנו מנות מזון ליחידות צה"ל ועוד".
איך את מפרידה או מחברת בין ניהול אנליטי ומשימתי לרגישות והפעלת אינטליגנציה רגשית?
"להיות בעשייה מתמדת, להיענות לדרישות מצד הגורמים הביטחוניים לגבי המערכות, אלו דוגמאות ללשים את הצד האנליטי והמשימתי במרכז. לתת מקום לאחד הדברים החשובים בעיניי, להיות נוכחת עם העובדים ברגעים מורכבים, ולתת מענה לצרכים האישיים שלהם, זה הצד הרגשי. יש לנו עובדים רבים שפונו מביתם והיו צריכים לקבל מענה וסיוע, יש עובדים שנפצעו בלחימה בדרום, יש עובדים שעברו טראומה. לכל זה אני נכנסת עם כל הרגש".
את מספרת על הרגישות שלך לאחרים, איפה את בכל הסיפור?
"כ"כ נכון. אני בימים שאני לא מגיעה לעצמי, וזה בסדר. עם זאת, כמובן שאני לא מנותקת מאירועים קשים, אישיים, שלי. לדוגמא, לצערי, אחת מהנרצחות במיגונית בנחל עוז, תצפיתנית, הייתה בת כיתה וחברה של איתמר, בני. אני מכירה אותה שנים רבות, מאז שהם היו בכיתה א'. זו טראומה אישית של הבן שלי ושלנו כמשפחה. פה אני מתחברת לעצמי, אבל זה במקביל לעשייה. זה מגיע לזה שאם מישהו ישאל אותי מה שלומי שלי, זה ירגש אותי במיוחד. ואכן, זה קרה. לפני כחודש קיבלתי הודעה מאחד המנהלים, שנמצא פיזית רחוק מאיתנו, והוא שאל 'את דואגת לכולם, אבל מה איתך'"?
מה ענית לו?
"בכיתי. אמרתי לו שכ"כ התרגשתי מההודעה שלו, כי אני דואגת להכל, מנסה שהדברים יעבדו כמו שצריך בעבודה, בקיבוץ, בהתנדבות, עם הילדים שלי ועם בעלי, שגם הוא עובד מסביב לשעון, ואין לי דקה לנוח וזמן לעצמי. ואז, כשמגיע מישהו ששואל אותך מה שלומך שלך, זה מרחיב את הלב. עצרתי ובכיתי".
אנחנו משוחחות ביום הראשון של 2024, אחרי שנה קשה פוליטית, חברתית ובוודאי המלחמה הנוראה, שעדיין נמשכת.
"לא אגיד שאני לא חוששת מהיום שאחרי, כשאצטרך לעכל את הכל, אבל עד אז אני ממשיכה בעשייה, תוך שאני מרגישה גאווה גדולה להיות חלק מקבוצה, שערכים כמו ערכיות, ציונות ואהבת הזולת הם חלק מה-DNA שלה. מכיוון שאני לא מאלו שחושבים שהכל יורד מלמעלה, בלי קשר לדעה פוליטית כזו או אחרת, אלא שהכל מתחיל מלמטה, אני מאמינה שנוכל לחזור לשבת פה בשקט ולבטח, אם נתחבר לערכים של סובלנות ואחדות. אני מקווה שנתפכח כעם, שנבין שיש הכרח לאחד את השורות, ההיסטוריה כבר הוכיחה, שכחברה חזקה נתגבר על כל המהמורות, אם נהייה מאוחדים ונדע להקשיב האחד לשני. כמעט מצחיק להגיד, שאני מקווה שלא יהיו עוד מלחמות, זה לא נשמע ריאלי, אבל לפחות שנבין לאן אנחנו הולכים ושנצא מכל מה שעברנו מאוחדים ומחוזקים".
