איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת פרידמן, מבנימינה.
בצילום: אסנת (58), איתן (65), הכלב רום.
מחוץ לתמונה? ניב (בן 35), עומר (בת 30).
הבית? אסנת: "גרנו בקיבוץ גלעד עד שעזבנו לברזיל לרילוקיישן ב-1999. כשהיינו שם הרגשנו שאין לנו עוגן, ובביקור המולדת הראשון קנינו את הבית הזה ב-850 אלף שקל. קיבלנו עליו מענק מקום של 50 אלף שקל מהמדינה, שאם גרים עשר שנים הופכת למענק. היום הוא שווה למעלה מ-3 מיליון שקל".
בנימינה? איתן: "זה יישוב מאוד מבוקש וכמעט אין היצע. זה אחד המקומות הכי יפים בארץ. עכשיו רוצים לשנות פה את האופי לבנייה צפופה והתושבים יוצאים למאבק". אסנת: "אנחנו לא רוצים להיות כמו זיכרון, שהייתה כפרית וזה ברח לה. יש פה קטע בבנימינה: אתה לא נחשב מקומי עד שאתה פה 60 שנה. למרות שאנחנו פה כבר 20 שנה, כששואלים אותנו אם אנחנו גרים הרבה זמן בבנימינה אנחנו אומרים לא. מה שאני אוהבת זה שיש פה קהילה. השבוע למשל חגגו פה את האלווין".
האלווין? אסנת: "יש כאן המון משפחות שהיו ברילוקיישן, וכשחוזרים מביאים חלק מהדברים שהכרת בחו"ל. אבל מה שעושים פה הוא מאוד יפה כי קוראים לזה 'ליל כל השכנים'. משפחות מתנדבות לפתוח את הבית ל'טריק או טריט'. מקשטים את הבתים והילדים מסתובבים ומכירים אחד את השני".
רילוקיישן לברזיל? אסנת: "אני עובדת בחברה בינלאומית, רואת חשבון ומשפטנית, והציעו לנו לעבור לסאו-פאולו. אני הייתי מנהלת הכספים של דרום אמריקה ואיתן עבד שם בנטפים. חרשנו את דרום אמריקה אבל בעיקר את ברזיל. זו מדינה מדהימה עם אנשים שנכנסים לך ללב. חתיכה מהלב נשארה שם". איתן: "המון ערכים של קיימות ואחווה למדנו שם. למשל בתי הספר לסמבה, שמחויבים בקרנבל לתת מקום בריקודים לנכים ולזקנים". אסנת: "בפעם הראשונה שראיתי את זה בכיתי. הם גם לעולם לא מוכרים את המקומות הטובים בקרנבל, אלא רק למטה, שמשם לא רואים את הריקודים והצבעים. כששאלתי למה, התשובה הייתה שהקרנבל הוא של העם".
רמת החיים שם? אסנת: "הגענו מקיבוץ לדירה של 300 מטר, וכמובן שגרה אצלנו עוזרת, אבל היא הפכה לחברה שלנו. לא הסכמנו שהיא תיכנס בדלת האחורית, ששם זה למשרתים, והיא כמובן אכלה איתנו את ארוחות הערב". איתן: "הדבר הראשון שעשינו בבית זה להוציא את הלוח האלקטרוני שהיה מסמן לעוזרת באיזה חדר קוראים לה. זה נראה לנו נורא". אסנת: "עד היום אנחנו איתה בקשר. באחת הפעמים שחזרנו לברזיל שמענו שהיא מתחתנת ונסענו אליה לפבלה, זה היה מרגש".
מה יותר קשה, לנסוע או לחזור? אסנת: "לחזור זה נורא. אתה חושב שאתה חוזר הביתה, אבל אתה כבר לא אותו בן אדם, הסביבה השתנתה, הילדים השתנו, ואתה צריך למצוא שוב את המקום שלך. לקח שנה וחצי להתאקלם. חזרנו כדי שניב יתגייס, אבל הקשר עם ברזיל נמשך, כי משם האהבה לירידי וינטג'".
וינטג'? אסנת: "הפכנו לאספנים מכורים. בברזיל הסתובבנו בין שוקי פשפשים מהממים והבאנו משם הרבה דברים. ואז הבנו שאין בארץ אף יריד גדול של פריטי וינטג' שפתוח בשבת, והחלטנו לעשות את זה - יריד שקורה בשבת הראשונה של כל חודש. קראנו לזה 'ימי בנימינה'. התחלנו באולם של 100 מטר עם עשרה מציגים, והיום זה האנגר של 1,000 מטר עם 60 מציגים. ב-2019 איתן סיים את העבודה שלו בתחום החקלאות והחלטנו שנעשה צעד קדימה - טיולים לשוקי עתיקות בחו"ל".
מסעות פשפשים? אסנת: "יש שווקים מדהימים, ירידים שקורים 4-3 פעמים בשנה, שמגיעים אליהם לפעמים מכל אירופה. אנחנו בונים תוכנית של 6-5 ימים רק לזה. עוברים בין שווקים וירידים ומי שרוצה לקנות רהיט גדול אנחנו עוזרים לו עם המשלוח לארץ. יש שם קטע שביום האחרון מה שהסוחרים לא מצליחים להכניס למשאיות הם משאירים מאחור, וזו חגיגה, אנשים אוספים מה שבא ליד".
קורונה? איתן: "היה קשה. לא היו ירידים וכמובן שהטיולים לחו"ל נעצרו". אסנת: "זה גרם לנו להקים אתר עם חנות אינטרנטית ואנחנו אפילו משתתפים בשופינג איי-אל בשבוע הבא, היוזמה של גוגל לעזור לעסקים ישראליים. והתכנון הוא לחזור לטיולים במרץ".
פריט הווינטג' הכי מעניין? אסנת: "הבאנו קופה רושמת מסוף המאה ה-18 מארה"ב. הכל מברונזה. זה ממש מהקופות הראשונות שנוצרו, כשבעלי העסקים הקטנים הבינו שהם מתקשים לנהל את העסק לבד והיו צריכים עוד עובד, אבל חששו שיגנוב. אז התחילו לייצר קופות מאוד גדולות שכאשר מקישים עליהן יש צליל מאוד מובחן, וכך העובד לא יכול לגנוב כי שומעים. היא שווה 10,000 שקל".
