בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה לאחרונה תביעה שהגישה אלמנת מבוטח בביטוח חיים מסוג "ריסק", בבקשה לקבל חצי מכספי הביטוח שהתקבלו עקב התאבדותו. השופטת ענת הלר-כריש קבעה שהזכות לקבל את כספי הביטוח אינה באה בגדר "כלל נכסי בני הזוג" שבסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, ולפיכך אין לאזנה בין התובעת והמנוח אחרי מותו. מה גם שבצוואתו הוריש לה פחות מחצי מכספים אלה, כך שלא הוכח שיתוף ספציפי לגביהם.
התובעת הכירה את המנוח ב-2003 ולאחר חמש שנים הם נישאו אזרחית בקפריסין. הנתבעות בהליך הן בתו מנישואים קודמים, גרושתו, אחותו, אימו ודודיו. במהלך חייו הוא רכש שלוש פוליסות ביטוח חיים מסוג ריסק בלבד: אחת בחברת "הפניקס" על סכום שני מיליון שקל, ושתיים בסכום זהה בחברת "כלל".
בנוסף ערך המנוח צוואה שבה הוריש לאשתו 100 אלף שקל בלבד מכספי ביטוח החיים, וכן את הרכב שבבעלותו. לגרושתו הוא הוריש באותה צוואה 350 אלף שקל מכספי הביטוח. ב-2018 הוא שם קץ לחייו, ולאחר מותו החלה המלחמה על ירושתו.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט בספטמבר 2020 טענה אלמנתו שכספי ביטוח החיים משותפים לה ולבעלה, ויש לאזנם בהתאם להוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, משום שהם נצברו אך ורק במהלך חיי הנישואין. לחלופין, טענה, ככל שייקבע שהזכות לקבלת כספי הביטוח אינה בת איזון – יש לקבוע שחצי מהכספים שייכים לה מכוח הלכת השיתוף.
לעומתה טענו הנתבעים כי כספי הביטוח אינם נחשבים לנכס שנצבר במהלך הנישואים ומכאן שאינם בני איזון לפי חוק יחסי ממון. ממילא, אף לא ניתן לטעון לשיתוף ביחס אליהם לנוכח הצוואה המעניקה לתובעת פחות מחצי מהכספים.
השופטת הלר-כריש כתבה שעל מנת להשיב לשאלה האם כספי ביטוח החיים נחשבים לנכס בר-איזון, יש לברר תחילה מיהו בעל הזכות. תשובתה לכך הייתה ברורה: "הזכות לקבלת כספי ביטוח החיים שייכת למוטבים שנרשמו בפוליסות הביטוח, ולא למבוטח שהוא במקרה שלפניי המנוח, אשר אינו רשום בין המוטבים. הואיל והזכות לקבל את כספי ביטוח החיים אינה שייכת למנוח, אלא למוטבים, היא אינה באה בגדר 'כלל נכסי בני הזוג' ומכאן שאין להביאה בגדר איזון משאבים".
היא נימקה כי אין לדמות את הזכות לקבל קצבת שארים בפנסיה תקציבית, שנחשבת לנכס בר-איזון, לזכות לקבל כספי ביטוח חיים. זאת שכן להבדיל מהראשונה, האחרונה אינה חלק מתנאי העבודה של בן-הזוג שנפטר. לפיכך, הרציונל שלפיו יש לראות בכספים כמשותפים משום שנצברו הודות לעבודת בן הזוג שנפטר במהלך החיים המשותפים, אינו מתקיים כאן.
השופטת הדגישה כי למעשה, הזכות לקבלת כספי הביטוח אינה שייכת למי מבני-הזוג אלא למוטבים בלבד, כך שהלכת השיתוף אינה רלוונטית לגביה. מכל מקום, העירה, גם בהנחה שניתן היה להחיל על המקרה את הלכת השיתוף – עדיין מדובר בטענה עובדתית הטעונה הוכחה.
במקרה זה, בחירת המנוח בצוואתו להעניק 100 אלף שקל בלבד מכספי הביטוח לאשתו, ולא את חציים, מפריכה ממילא את כוונת השיתוף הנטענת ומקריסה את התביעה. לפיכך השופטת דחתה את התביעה וחייבה את האלמנה בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד אורי זמברג
• ב"כ בת המנוח ואחותו: עו"ד יהונתן קניר
• עו"ד שני פינקלשטיין-מרום עוסקת בדיני משפחה
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
