בראשית השבוע החליט עופר מימוני להניח מזרן על רצפת משרדו בחברה שבבעלותו ובבעלות אשתו, "שפי שיווק" מאור יהודה, שבין היתר מייצרת ומשווקת דגלים. ביום רביעי, שבו שוחחנו, הוא הלך לישון בארבע לפנות בוקר על המזרן במשרד, וקצת אחרי שש כבר היה שוב בעבודה. "15 שנים אני עוסק בדגלים, ודבר כזה עוד לא היה לי", הוא אומר. מימוני, שהחברה שלו משווקת מוצרים ליום העצמאות ומוצרי קידום מכירות, התחיל כיצרן דגלים, ומתעקש להפעיל עד היום שתי מכונות לייצור דגלים בחברה משפחתית קטנה, כהגדרתו, שבה עובדים בפרך הוא, אשתו שפי ועוד עשרה עובדים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
4 צפייה בגלריה
עופר ושפי מימוני, בעלי שפי שיווק. ''לפי ההזמנות שמבקשים ממני, זו רק ההתחלה''
(צילום: דנה קופל)
שוק הדגלים הוא כנראה היחיד בישראל שנהנה כלכלית מסערת המהפכה המשפטית. יצרני ויבואני הדגלים שאיתם דיברנו מתקשים להשלים משפט מבלי שנכנסת להם שיחה עם בקשה להזמנת סחורה. הם עובדים שעות על גבי שעות נוספות ולא זוכרים טירוף כזה מעולם. אבל את הבום הכלכלי הזה מלווה גם תחושת חמיצות. רוב הדגלים שמימוני מוכר, בהם גם לקהל היעד החדש – מארגני הפגנות המחאה – מגיעים מסין. וזה מעורר אצלו, כמו גם אצל יצרני דגלים אחרים, כעס. "יותר מ־90% מהדגלים שאת רואה בהפגנות מגיעים מסין. הם אומרים שהם נלחמים על הארץ, אבל הם נלחמים על סין. הסינים חוגגים, אנחנו פחות", הוא אומר.
אין ספק שהמחאה, שבהפגנות שלה נישאים מאות אלפי דגלים, עשתה מהפך לדגל הלאום לא רק כסמל, אלא גם כמוצר, והכניסה את השוק לסחרור. "בהפגנות רבות יש דגל כמעט לכל אדם שני", מעריך אבי מרום־מילברגר, בעלים, מייסד ומנכ"ל של מפעל הדגלים הגדול בארץ, "מרום – אפ.ג'י.פי", "40 שנה אני בעסק וביקוש כזה עוד לא היה". בענף מעריכים שעד היום יובאו לצורכי ההפגנות בין 200,000 ל־300,000 דגלים. אם בשנים הטובות גילגל הענף 15 מיליון שקל, השנה הוא יעבור בקלות סכום של 22 מיליון שקל, אולי אפילו יגיע ל־25 מיליון. בענף מדברים על עלייה של 300% במכירות ב־2023 לעומת 2022, עוד לפני סיכום מכירות יום העצמאות. "לפי ההזמנות שמבקשים ממני, זו רק ההתחלה", צופה מימוני, ומרום־מילברגר מסכים.
כל זה קורה אחרי שגם השנה שעברה הייתה טובה יחסית, אחרי שנות קורונה קשות. בנוסף לביקוש מצד מארגני ההפגנות, גם תקציבי הזיקוקים של העיריות ליום העצמאות, שבוטלו אחרי שעיריות רבות החליטו להתחשב בקושי של הלומי קרב, הועברו בחלקם הגדול לרכישת דגלים. "השנה הייתה טובה לענף גם כי אנחנו לפני הבחירות המוניציפליות, ובחירות מעודדות מכירת דגלים", מזכיר בשמחה מרום־מילברגר.
4 צפייה בגלריה
אבי מרום־מילברגר, בעלי מרום – אפ.ג'י.פי. ''40 שנה אני בעסק וביקוש כזה עוד לא היה''
(צילום: טל שחר)
עמית שבתאי, מנהלת סחר ויבוא של רשת קרביץ, שמוכרת דגלים רק באתר האינטרנט: "מעט אחרי תחילת ההפגנות התחלנו להרגיש צמיחה ודרישה, ועל כן נכנסנו השנה יותר לשוק הדגלים, אם כי עדיין אנחנו לא מכניסים אותם לחנויות". לדבריה, הצמיחה הגדולה ביותר במכירות הדגלים, של 220%, היא בגדלים של 1.10 על 0.8 מטר ו־1.00 על 1.50 מטר, המכונים בענף "דגלי ההפגנות". יש גם צמיחה של 115% בדגלי הפלסטיק הקטנים עם המקל, שמחירם בקרביץ 1.5 שקל. אלו משמשים בעיקר לחגיגות בגנים ובבתי ספר.
על רקע הבום הזה, היצרנים והיבואנים מקבלים מצד אחד הזמנות בהיקפים שלא היו קודם. מצד שני, היצרנים לא מצליחים להתחרות במחירי הדגלים המיובאים מסין, וזה יוצר תסכול. כרגע, למשל, נאבקים היבואנים בענף, שמספרם גדל השנה, לזכות בהזמנה של אחד המממנים הגדולים ביותר של הדגלים: 200,000 דגלים של 0.6 על 0.8 מטר. "אולי יקנו אפילו יותר", אומר מימוני, "נציגים של המזמינים הגיעו גם אליי, הסבירו שבישראל קיבלו הצעת מחיר של 16 שקל לדגל, ושיש להם אפשרות לייבא מסין ב־7 שקלים ליחידה. איזה יצרן ישראלי יכול לספק במחירים כאלו? אילו הזמנה כזאת הייתה נשארת בישראל ומגיעה אליי, הייתי רוכש עוד שמונה מכונות בנוסף על השתיים שיש לי, מגייס לפחות עוד 90 עובדים מעבר לעשרה שאני מעסיק, ועובד במשמרות 24 שעות ביממה. אתם רוצים שיהיה כאן טוב? תדאגו למפעלים, לעובדים בישראל ולא לסינים".
גם קלמן ברמן, דור שלישי במפעל הוותיק ביותר לייצור דגלים בישראל, "ברמן דגלים", שנושם דגלים מגיל עשר, כועס: "אפילו דגל אחד לא מכרתי למחאה. אפילו הצעת מחיר לא ביקשו, וזה מרתיח. עבור הפגנת הימין התעניינו לפחות, אבל גם מזה אני לא מאמין שייצא משהו. אני לא רוצה שאף אחד מארבעת ילדי (בגילי 28-15) ייכנסו לתחום הדגלים, ואמרתי להם זאת. מי שהקים את המפעל היו סבא וסבתא שלי, קלמן והלה ברמן ז"ל, שעלו מפולין ב־1944. הלה הייתה רוקמת, והעסק התחיל כמתפרה לרקמה. העשירות שבערביות ירושלים, שאהבו שמלות משופעות ברקמה, היו לובשות רקמה של סבתא שלי. היא רקמה גם טלאים למדי הצבא הבריטי, וגם לצה"ל אחרי קום המדינה. מי שהכניס את הדגלים היה אבא שלי בשנות ה־60, ומבחינתו לא הייתה שום אופציה שאעסוק בתחום אחר".
על פי חוק, עיריות ורשויות מקומיות רשאיות לרכוש רק דגלים מתוצרת ישראל. בפועל זה לא תמיד כך. "מגיעים אליי מערים שונות ואומרים לי, תן לי הצעה לדגל חד פעמי שיחזיק מעמד יום עצמאות אחד, וראש העירייה יהיה מרוצה. אני משיב: לא בבית ספרנו", מספר ברמן. "רק העיריות הגדולות ומשרדי הממשלה עוד מקפידים על חוק הדגל". החוק מגדיר דגל מתוצרת הארץ כדגל ש־35% מייצורו נעשים בישראל, וה"ייצור" כולל גם את אריזת הדגל. "ברמת המחירים של היום, התשלום לעובדים, עלות חומרי האריזה בארץ, די לייבא דגלים זולים מסין, לארוז אותם בארץ, ותקבלי דגל שיותר מ־35% מעלותו היא מתוצרת הארץ", אומר מרום־מילברגר.
מרום וברמן הם שני יצרני הדגלים העיקריים בשוק, שפי שיווק קטן יותר מהם. היבוא שולט בשוק, אם כי קשה לדעת בדיוק בכמה. ההערכה היא שיותר מ־50% מהשוק הוא יבוא, ויותר מ־90% מהדגלים בהפגנות הם מיבוא. שוק היבוא פרוץ ולא מפוקח, והשנה, לנוכח הביקוש, הצטרפו אליו יבואנים רבים. לא ברור כמה מהם ביצעו מספר משלוחים וכמה עשו "מכה" אחת.
בעקבות המחאה, דגל ישראל – שהיה מזוהה עם יום העצמאות ועם החלק הימני בציבור, ובשאר ימות השנה נקנה בעיקר על ידי רשויות מקומיות, משרדי ממשלה ויישובים ביהודה ושומרון, פרץ בסערה גם לתוך החלק השמאלי של הציבור. "אם לנתח את הביקושים לפי ערי הארץ, תל־אביב מובילה, אחריה אזור כפר־סבא־רעננה, אזור ירושלים במקום שלישי, ובמקום רביעי אזור חיפה והצפון", מדרגת שבתאי.
בשלושת השבועות האחרונים, עם תחילת הפגנות הימין, מסתמן ביקוש גובר לדגלים גם מהצד הימני של המפה. החידה הגדולה שאיש בענף לא יודע לספק לה את התשובה: אם בימין ירצו לשמור ב"הפגנת המיליון", המתוכננת למחרת יום העצמאות, על הפרופורציה של השמאל – דגל לכל מפגין שני – מאין תגיע האספקה? כדי לשנע חצי מיליון דגלים מסין יש צורך בחודש וחצי עד שלושה. הטסת הדגלים תקפיץ את העלויות. מרום־מילברגר: "בכל שנה אנחנו מתחילים בתפירת הדגלים כשלושה חודשים לפני יום העצמאות, ופותחים את חנות המפעל בכפר־סבא כשבועיים לפני יום העצמאות. השנה נאלצנו לפתוח שבועיים לפני פסח, ולא עמדנו בבקשות. אם בשנה שעברה ייצרנו דגלים מ־3 טונות חומרי גלם ו־50 ק"מ בד, השנה אנחנו כבר עומדים על 5.5 טונות חומרי גלם ו־90 ק"מ בד. השנה לקראת יום העצמאות השתנה גם תמהיל שוק ועדי העובדים ומקומות העבודה שמחלקים דגלים: בשנים שעברו אלו היו בעיקר מפעלים ביהודה ובשומרון, השנה הצטרפו גם חברות הייטק, ובצורה בולטת".
הבעיה, הוא אומר, היא שאין מספיק תופרות, תופרים, גזרניות וגזרנים שאפשר לגייס כדי לעמוד בביקוש. מרום־מילברגר הוא גם מגשר בהכשרתו ומשמש כסגן יו"ר לשכת המגשרים בישראל, והוא אומר: "אני צריך לגייס את כל כישורי הגישור שלי כדי לשכנע עובדים ועובדות להגיע לעבודה מיד עם צאת השבת, או למצוא עובדים שיעבדו במשמרות מסביב לשעון. ואנחנו משלמים על זה ביוקר. המתחרה הסיני, ההודי או זה שבבנגלדש, שמעסיק גם ילדים, משלם 30 שקל לחודש. אני מתחיל ב־35 שקל לשעה, ויכול לגמור בכפול ויותר, כולל שעות נוספות והסעות בלילות".
4 צפייה בגלריה
קלמן ברמן, בעלי ברמן דגלים. קלמן ברמן, ''הצעתי דגל ב־22 שקל, ביקשו ב־7 שקלים''
(צילום: רפי קוץ)
מרום־מילברגר וברמן מצביעים גם על הבדלי האיכות בין היבוא לתוצרת הארץ, שמייקרים גם הם את הדגלים מתוצרת מקומית: "יש הבדלים דרמטיים. זה מתחיל במוט. תסתכלי על מי שנושא דגל. אם המוט מבמבוק, כמו הרוב המכריע של הדגלים בהפגנות, הוא מסין. בדגל איכותי יהיה מקל ייעודי מעץ", אומר מרום־מילברגר. בשלבים הראשונים מארגני ההפגנות הגדולות רכשו גדרות במבוק ופירקו אותן למוטות עבור הדגלים. היום הם כבר מזמינים מוטות במבוק מסין. ויש הבדל גם בעובי הבד ומשקלו. "במחירים נמוכים מגיעים מסין גם בדים דקיקים כמו נייר, כמעט שקופים, ומשך החיים של הדגל הזה בהתאם", אומר ברמן. ויש הבדלים באיכות הצבע.
"כשניסינו לשכנע את אחד ממארגני ההפגנות הגדולות ביותר לרכוש דגלים מתוצרת הארץ, הוא הגיב: אנחנו ניזונים מכספי תרומות, אנחנו צריכים את הדגלים הזולים ביותר", אומר מרום־מילברגר. ברמן מספר לי על טלפון שקיבל השבוע מלקוח פרטי: "הוא ביקש הצעת מחיר ל־400 דגלים, כמות גדולה ללקוח פרטי, בגודל המבוקש של 1 על 1.5 מטר. '22 שקל', אמרתי לו. הוא צחק. 'הציעו לי ב־7 שקלים', אמר. זו עלות חומרי הגלם שלי. אי־אפשר להתחרות עם מחירים כאלה".
לדברי מימוני, מארגני ההפגנות פונים ישירות ליבואנים, שצצו כפטריות אחרי הגשם. "כל אחד לוקח מטוס והופך ליבואן, מביא 10,000 דגלים והם נחטפים". גם השוק הפרטי פונה ליבוא הסיני. שבתאי: "אנחנו קונים מספק מקומי שמייבא מחו"ל. אין לנו ברירה. תוצרת הארץ יקרה פי שלושה". ברשת מקס סטוק מייבאים מסין את רוב הדגלים והמוצרים הקשורים ליום העצמאות. השנה הם לא הצליחו להגדיל את ההיצע. מורן עירוני, סמנכ"לית השיווק של הרשת: "אנחנו מתכוננים ליום העצמאות כבר בנובמבר־דצמבר. אם היינו יכולים היינו מביאים יותר, אבל אף אחד לא יכול היה לצפות את מה שיקרה לדגלים השנה".
היבואנים מצידם טוענים שהם לא מרוויחים הרבה מכל הביקוש המתלקח הזה. "אף אחד לא נעשה מיליונר מיבוא דגלים להפגנות", אומר מ', יבואן המבקש להישאר בעילום שם. "אומנם הן צרכו וצורכות כמויות אדירות, אבל התחרות על דגלי ההפגנות היא כל כך גדולה ומספר היבואנים גדל ברמות כאלו, ששוחטים את המחירים".
לא רק מכירות דגלי הלאום עלו. לפני 15 שנה המציא מרום־מילברגר, במלאות 60 שנה למדינה, דגל גדול שעליו הודפסה מגילת העצמאות, ומכר אחד. השנה הוא הדפיס 100 דגלים כאלה, וכולם נחטפו. משרד עורכי דין אחד קנה דגלים כאלה לתלייה בכל חדרי השותפים. גם מכירות הלפידים והתרנים לדגלים זינקו. שנים שמרום־מילברגר חולם איך הישראלים הופכים לפטריוטים בנוסח אמריקנים רבים, שתולים על תורן מחוץ לבית את הדגל הלאומי מהלייבור דיי בספטמבר ועד יום העצמאות ב־4 ביולי. השנה לראשונה הוא מכר 2,000 תרנים לשוק הפרטי בישראל.
יצוא הדגלים לחו"ל, לעומת זאת, ירד השנה. "יש ירידה של 30% בממוצע בהזמנות היצוא שלנו לקראת יום העצמאות. בארה"ב מגיעה הירידה ל50%, כולל בהזמנות מארגונים יהודיים", מציין מרום־מילברגר, שאומנם לא נפגע כלכלית מזה, בגלל הגידול הדרמטי בביקושים בישראל, אבל מצטער על המניע לירידה בהזמנות: "יש כעס על ישראל".
למרות התסכול של יצרני הדגלים שהולכים ומתכווצים, מדבריהם עולה גאווה שלא ניתן לשמוע מיצרנים של מוצרים אחרים. "אני תמיד מתרגש בטקס הדלקת המשואות – הדגלים שנושאים אנשי חוליית הדגלנים הראשיים הם שלנו, תפורים ורקומים ביד", אומר ברמן. מרום־מילברגר: "התרגשתי מדגל חדש שייצרנו השנה ביוזמת לשכת המגשרים בישראל – במקום הפס העליון בכחול, כתוב 'מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל – כאיש אחד בלב אחד', ובמקום הפס התחתון יש ציטטות ממגילת העצמאות".
מרום־מילברגר כבר מגשש לגבי המיזם הבא שלו: "פנו אלינו מאחת העיריות שעל חוף הים, להקים דגל שיתנופף בראש תורן בגובה 58 מטר. הדגל יהיה בשטח של כ־1,200 מ"ר, והעלות מוערכת ב־585,000 שקל. העיריה תקצה את השטח, ואנחנו אמורים לדאוג לייצור ולהצבת הדגל וגם לגיוס המקורות הכספיים. המטרה היא שמחלונות כל מטוס שינחת בישראל יראו לפני הנחיתה את דגל ישראל מתנופף. נסיים את הטירוף הנוכחי של הדרישה לדגלים ונתחיל, אני מאמין, לעבוד על הפרויקט". בתקווה שהדגל הכחול־לבן הענק אכן יתנוסס במרומים, לפחות הוא לא יהיה סיני.
פורסם לראשונה: 06:45, 21.04.23
