סוף לפרשת גבעת עמל: בית המשפט המחוזי בתל אביב נתן אתמול (א') החלטה המסיימת את התובענה הייצוגית בעניין שכונת גבעת עמל בתל אביב שהוגשה ב-2016 נגד עיריית תל אביב-יפו ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י), וקבע כי המדינה הפרה את התחייבותה לתושבי השכונה. על פי בית המשפט, "מדובר באקורד הסיום לפרשה קשה שליוותה את הציבוריות הישראלית החל משנת 1949 ועד היום".
שכונת גבעת עמל (הסמוכה לשכונת בבלי) יושבה על ידי המדינה בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת. על אדמות השכונה היה עד מלחמת השחרור הכפר הערבי ג'מוסין. לאחר בריחת התושבים, הושיבה המדינה במקום את העולים החדשים. בתחילת שנות ה-60 נמכר השטח ליזם פרטי, תוך סיכום עמו כי ידאג לדיור ראוי ובעל ערך עבור הדיירים שיפונו. במרוצת השנים, הקרקע הועברה מיזם ליזם - אולם המדינה והיזמים לא עמדו בסיכום על מתן פיצוי ראוי.
במקביל, החלו התושבים להתמודד עם תביעות חוזרות ונשנות מצד חברות פרטיות המחזיקות בקרקע יחד עם רמ"י ועריית תל אביב, שטענו כי התושבים הם למעשה פולשים. חלק מהתושבים פונו מבתיהם ללא קבלת פיצוי הולם, ואחרים נמצאו לאורך השנים תחת איום פינוי, גם הוא ללא קבלת פיצוי. ב-2016 הוגשה תובענה ייצוגית על ידי עוה"ד משה קריף וגולן קאשי, שבה נטען כי המדינה הפרה את התחייבויותיה כלפי התושבים ששוכנו זמנית בשכונה למתן דיור קבע.
בפסק הדין כתבה השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן כי "סיפורה של גבעת עמל הוא אולי תמצית המהות של משפט ועוני, המפגש בין אנשים החיים בעוני לרשויות, בניסיון לעמוד על זכויותיהם". היא הוסיפה: אנשים החיים בעוני שפשוט לא הקשיבו להם, על אף שניסו ופנו וביקשו במשך למעלה משבעים שנה. ואולי ניתן לראות את התמצית בדבריו של סגן ראש עיריית תל אביב, מר י' רבינוביץ בישיבת מועצת העיר, בשנת 1960, כשציין: 'החומר האנושי של גבעת עמל שונה מזה של נורדיה'".
"נשארה עם מבנים נטושים, בתים מטים לנפול"
את פסק הדין פתחה השופטת בתיאור של ח"כ מיכאל איתן את גבעת עמל: "הסביבה התפתחה יפה. המשך רחוב פנקס בתל אביב - שכונת צמרת, שיכון בבלי, שכונות היוקרה היקרות ביותר במדינת ישראל. שכונת גבעת עמל נשארה (עם) מבנים נטושים, צריפים, בתים מטים לנפול ואי אפשר לתקן, אי אפשר להוציא רישיונות בנייה, אי אפשר לבנות במקום, כי החוק במדינת ישראל קובע שאין להוציא רישיונות בנייה בשכונה הזאת. אין מים זורמים בלחץ, אין שירותים עירוניים. המקום נועד לפינוי.
"שכונת גבעת עמל ב' היא משל, היא משל להיסטוריה של דלות וגבורה, לעבר של חיי סבל וצנע, של קיפוח והזנחה, אפליה ומרירות, וכנראה לעתיד חסר תקווה שסופו מי ישורנו.... גבעת עמל היא אות קלון לחברה הישראלית. היא עדות כיצד טיפלנו בצורה כושלת וקלוקלת באנשים שלא היו יכולים להגיע למקומות הנכונים, לא היו בעלי הקשרים הנכונים, לא הייתה להם היכולת לדפוק על השולחן ולהשיג את המינימום האלמנטרי....".
אגמון הזכירה את הבטחת ראש הממשלה דוד בן גוריון לתושבי גבעת עמל לדאוג להם לדיור כבר בשנת 1949: "היום, בחלוף 72 שנה מאותה הבטחה שנתן ראש ממשלת ישראל בשנת 1949, כשמעולם לא הוסדר מעמדם של התושבים בשכונת גבעת עמל, נכתבת החלטה זו, אקורד הסיום לפינויה של השכונה. 72 שנים בהם הוסדרו ונבנו השכונות הסמוכות: שכונת בבלי ופארק צמרת, ואילו תושבי גבעת עמל, על אף מאבקים שנמשכו עשרות בשנים ושלל הבטחות שחזרו וקיבלו, פונו בסופו של יום, בלא שמעמדם הוסדר".
עוד כתבה כי "את פני הבאים לשכונת גבעת עמל ב' (עד לפינויה לפני מספר חודשים) קידמו דרכי חצץ לא סלולות וצריפים. השכונה אינה מתוכננת, רחובותיה נטולי שמות או מספרים, אין בה כבישים סלולים או גינון עירוני, אף לא חיבור לתשתיות בסיסיות (השכונה לא חוברה מעולם לרשת הביוב). ההזנחה העצומה ועליבותה של שכונת עמל ב' בולטות מאוד על רקע שכונות היוקרה הסובבות אותה ומצויות בשכנות לה".
עוול חברתי מצריך העלאת מודעות ציבורית
בפסק הדין פירטה השופטת את הסכמי המכר של הקרקע, שכללו בתחילה התחייבות לדיור לתושבים שנזנחה בהמשך הדרך, כמו גם את העובדה שהקרקע נמכרה ללא מכרז, ולא על פי הנהלים וכן את העובדה שבמשך 70 שנה נדחו התושבים שוב ושוב על אף ההבטחות שניתנו. לדבריה, ההבטחות שניתנו לא קוימו, ומקום שניתן פיצוי, הוא היה פיצוי חלקי, לא מוסדר, שניתן לאחר כשבעים לאחר כ-70 שנה ורק בתביעות שהוגשו כנגד התושבים לפינוי. היא קבעה כי התובענה הייצוגית הוגשה, בין היתר, "בגין עילות של הפרת הסכם, הפרת חובה שלטונית וגרם הפרת חוזה. היום לא יכול להיות חולק - נוכח קביעות הערכאות המשפטיות ונוכח העובדה כי הלכה למעשה לא ניתן לתושבים דיור אקוויוולנטי - כי אכן המדינה הפרה התחייבותה לתושבים".
השופטת אגמון גונן ציינה כי כיוון שחלק מהמשפחות עזבו את המקום וקיבלו פיצוי, לא היה עוד צורך בהמשך ניהול התובענה; אולם קבעה כי מדובר במקרה חריג המצדיק פסיקת מתן תגמול ושכר טרחה לתובעים. לדבריה, בתביעות יצוגיות העוסקות בעוול חברתי, גם אם אין תועלת בעניין הפיצוי - יש צורך בהעלאת המודעות הציבורית לנושא. היא פסקה גמול בסך 15 אלף שקל לכל אחד מהתובעים הייצוגיים. לבאי הכוח מהמייצגים פסקה שכר טרחה בסך 250 אלף שקל (בתוספת מע"מ). הוחלט כי המדינה והעירייה ישאו בסכומים אלו יחד ולחוד.
בפסק הדין כתבה כי "כפי שעולה מהסקירה ההיסטורית של השכונה, מדובר בעוול היסטורי, התושבים פעלו כל הזמן, ללא לאות, בניסיון להביא את המדינה לקיים את הבטחתה כלפיהם. הבטחה שניתנה בשנת 1949 מולאה סופית רק בשנת 2020, עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון. ייתכן כי לו היה קיים מוסד זה של התובענה הייצוגית, בשנת 1961, והייתה מוגשת אז תובענה ייצוגית, לא היינו מגיעים עד הלום. הגשת התביעה אכן העלתה לסדר היום הציבורי את העוול שנגרם לתושבים משך השנים וקולם של התושבים נשמע ברבים".
