"פעם הדברים התנהלו אחרת, בשנים האחרונות הבעלים הסתכלו רק על הגרוש": צפו בריאונות עם עובדי מפעל שמן בעבר ובהווה
(צילום: שמיר אלבז)
חיים מלר עבד במשך עשרות שנים במפעל שמן הוותיק בחיפה. השבוע, כששמע על הפסקת פעילותו, הוא שיתף בתחושותיו הקשות. "כואב לי", אמר. "יש זוגות של עובדים שהכירו והתחתנו פה. כשאני באתי כבר היו להם ילדים. זה היה מפעל שקלט אנשים מכל מקום, מכל עלייה. של הפולנים, קווקזים, גרוזינים. היו פה גם מוסלמים. הייתה עזרה הדדית. עזרנו בבגדים חמים שהיינו מביאים מהבית. עזרה בגיור למי שהיה צריך, ליווי ועוד".
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ייצור השמן במפעל, שבגלגולו הראשון הוקם לפני 115 שנה, יופסק בשל מכירתו לקרן פורטיסימו תמורת כ-110 מיליון שקל. כמו מלר, רבים מבין העובדים לשעבר, ששומרים על קשר עם חברים שנותרו לעבוד בשמן, קיבלו את ההודעה על סגירת המפעל בהפתעה ובכאב. ליבם ודאגתם עם כ-70 מעובדי הייצור במפעל, שהתבשרו על סיום עבודתם בקרוב.
11 צפייה בגלריה
"אנשים השקיעו את הנשמה שלהם פה. לאן הם יילכו עכשיו?". מפעל שמן עץ הזית בחיפה
(צילום: זהר שחר)
11 צפייה בגלריה
חנוכת המפעל ב-1924. במרכז בחליפה שחורה, הנציב העליון הרברט סמואל
(צילום: מתוך הספר "כד השמן" שיצא לאור בחגיגות ה-20 למפעל)
"יש לי עדיין חברים פה", סיפר מלר. "שלשום התקשרו אלי אנשים, אני לא רוצה להזכיר שמות, כי הם עדיין בתהליך של פיצויים ושימוע, כמעט בני 60. איפה הם יילכו לעבוד? מהיום עד גיל 67 זה אבטלה וכל מיני הכנסות לחיזוק".
לטענתו, הידיעה על הסגירה נחתה על העובדים בלי כל התראה. "הם לא ידעו עד הרגע האחרון", הוא אמר. "לא אמרו להם: 'אנחנו הולכים לסגור בעוד כך וכך זמן, תתחילו לארגן את החיים האישיים שלכם'. שום דבר. באו ואמרו להם 'סגרנו, אין לכם עבודה'".
הוא הוסיף, כי לפני שנים הדברים נראו אחרת והתכוון לכך שלפני 31 שנה, בשעות הצהריים של יום שישי, קיבלו לפתע כל העובדים לביתם מכתבי פיטורין. ביום ראשון בבוקר, התייצבו כל העובדים והתבצרו במפעל. "גרנו פה ארבעה ימים, עד שהוחלט שסוגרים את מפעל עץ הזית, ולנו נותנים להמשיך לעבוד".
11 צפייה בגלריה
"חברים שעדיין עובדים פה, כמעט בני 60. איפה הם יילכו לעבוד?"
חיים מלר
(צילום: שמיר אלבז)
בהנהלת החברה סירבו השבוע להתייחס למכירה, להפסקת הייצור ולפיטורי העובדים, וזאת עד לחתימה הסופית על ההסכם. ההודעה היחידה שפורסמה עד כה בעניין הייתה ההודעה לבורסה, בה נאמר כי המפעל שבשליטת היהלומן הבלגי חיים פינק יפסיק את פעילותו וימכור את הפעילות לקרן פורטיסימו שבהובלת יובל כהן, אשר תעבור לייבא שמן מחו"ל תחת מותגי המפעל.
שמן, משחת אמה וקרם הידיים וולווטה
המפעל היה אחד הראשונים שהוקמו בארץ ישראל בעידן החדש. הוא נפתח לראשונה בשנת 1905 באזור הסמוך ללוד, ומכונה כיום - לזכר המפעל - בן שמן. בשנת 1909 הוקם המפעל בחיפה, אולם ייצור השמן הופסק כשנתיים לאחר מכן, ובמקום המשיכו לייצר סבון. בשנת 1919, הקימו היזמים האחים נחום ומשה וילבוש עם שותפם, גדליהו וילבושביץ, את חברת שמן. ב-1922 הוקם המפעל, וב-1924 הוא נחנך, כאשר מי שהפעיל את המכונות היה הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל.
11 צפייה בגלריה
מפעל שמן. סבונים לייבוש, צולם בין השנים 1930 - 1933
(צילום: באדיבות ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה, תודות לאילנה וראובן ברק)
11 צפייה בגלריה
מחלקת המילוי והאריזה במפעל. צולם בין השנים 1940 ל-1948
(צילום: באדיבות ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה, תודות לאילנה וראובן ברק)
לימים עבר המפעל לבעלות ההסתדרות, שהפעילה אותו, בין היתר באמצעות חברת כור מזון, עד אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. בשיאו, עבדו במפעל כ-700 איש. במקום אצרו שמן, אך בנוסף ייצרו דטרגנטים (כמו משחת אמה), סבונים, משחות שיניים ומוצרי קוסמטיקה שונים, בהם קרם הידיים וולווטה, הזכור לטוב. חשובה לא פחות (ורווחית) הייתה תעשיית המזון לבעלי חיים, משאריות הגרעינים מהם מוצה השמן.
11 צפייה בגלריה
לא רק שמן: מוצרי קוסמטיקה מתוצרת שמן
(צילום: מתוך הספר "כד השמן" שיצא לאור בחגיגות ה-20 למפעל)
11 צפייה בגלריה
עובדות במחלקת המילוי במפעל. צולם בין השנים 1930-1939
(צילום: באדיבות ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה, תודות לאילנה וראובן ברק)
עבור רבים מהעובדים לשעבר היה המפעל בית, וכפי שנהוג היה בעבר, הם עבדו במקום עשרות שנים. לעתים אף עבדו אבות ובנים זה לצד זה.
אריה גולדברג (73) למשל, מקריית מוצקין, החל לעבוד בשמן בשנת 1968 כאשר אביו, אברהם ז"ל, כבר עבד במקום קרוב ל-18 שנה. במשך תשע שנים הם עבדו ביחד בשמן. "אני הייתי איש תחזוקה והוא עבד בשער", סיפר גולדנברג. "היה להם חדר, פּוֹרטיֵירה. הם ישבו בשער, ערכו סיורים ומנעו שריפות".
"כשהגעתי, מפעל שמן היה בגדולתו, אחרי שכור מזון, בבעלות ההסתדרות, קנו אותו", הוסיף. "הוא העסיק אז קרוב ל-700 איש. זה היה גם מפעל תומך, זאת אומרת שהיה לו קצת אובר באנשים, העיקר לתת פרנסה.
"כשהיה המשבר של כור, כור התמוטט ואז המפעל נמכר בחלקו. ייצור השמנים נשאר פה, ושאר הייצור נמכר לקונצרן הגרמני היינקל. מאוד אהבתי את העבודה פה. אהבתי לעבוד בתחזוקה והייתי מאוד יצירתי. יש עדיין הרבה נקודות ציון, ששיפצתי ובניתי, ועדיין קיימות. את חיי בניתי פה. לא היה לי מקור אחר, ואפשר לומר שזה היה בית. זה זכור לי לטובה".
11 צפייה בגלריה
"הייתי איש תחזוקה ואבא עבד בשער. את חיי בניתי פה, זה זכור לי לטובה". אריה גולדברג
(צילום: שמיר אלבז)
"רצו להעיף אותנו"
השנים האחרונות במפעל, עם זאת, היו פחות קלות. לדבריו, הבעלים החדשים דגלו פחות בערכים, "והסתכלו רק על הגרוש". הוא ציין, כי הניסיון היה פחות חשוב מהשורה התחתונה. "הם רצו להעיף אותנו, כי בהסכם הקיבוצי הישן היו כל מיני תוספות. הם רצו לשלם לנו את המינימום. הידע והניסיון היה בעיניהם לצנינים. הם רצו טמבלים. הפינאלה לא היה נחמד, אבל ככה, שמן זה היה הבית".
עוד "דור שני" בשמן הוא חיים מלר, שעבד במפעל מ-1971 עד שפוטר ב-2007. אביו עבד במקום משנות ה-40 וביחד הם עבדו כחמש שנים. אבל שמן, כך הוא טוען, זרם אצלו בדם עוד מהבית. "מאז שאני זוכר את עצמי, זה היה בית של שמן", הוא סיפר. "גרנו בחליסה, במקום קרוב מאוד למקום האיסוף של האוטובוס לבית החרושת. עובדים שחיכו לאוטובוס וידעו שיש עוד זמן, היו נכנסים הביתה. כל הפוליטיקה של המפעל, מאז שהייתי ילד, הכל התנהל בבית. בחירות לוועד, איך יתנהלו המשמרות, כל הפוליטיקה. היה לי שמן בראש מאז שנולדתי. לא זוכר משהו אחר".
באוגוסט 1971 השתחרר מלר מצה"ל, ושבוע אחר כך התייצב לעבודה במפעל. גם הלימודים שתכנן באוניברסיטה נשכחו, והמפעל שלח אותו ללמוד בבית הספר לטכנאים.
על ההוויה במפעל סיפר בין היתר, כי כאשר הגיע לעבודה עדיין היו בשמן מכונות שהופעלו באמצעות רצועות עור (שיטת הפעלה מראשית המאה שעברה, של רצועות הנעה שמחוברות לציר מניע מרכזי). המפעל העסיק אדם שהיה עגלון בעברו, והטיב להכיר את רצועות העור.
11 צפייה בגלריה
מכונה לקילוף גרעינים במפעל שהופעלה באמצעות רצועות עור
(צילום: מתוך הספר "כד השמן" שיצא לאור בחגיגות ה-20 למפעל)
בין האנקדוטות שמעלים הוותיקים, גם ידוענים שעבדו בשמן באותן שנים, בהם דוד סמולנסקי, אביו של הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון, יליד קריית חיים, ואביו של איש המפד"ל והשר לשעבר, זבולון המר ז"ל.
"כואב הלב"
יעקב שבבו, בן 69, עבד במפעל 40 שנה והיה חבר ועד. מבחינתו, הוא אומר, שמן היה הבית הראשון, ולא השני. "היו ימים שהיינו נשארים פה 35 -40 שעות בלי לישון", נזכר שבבו. "היינו נוסעים העירה ומביאים אוכל, אוכלים וממשיכים הלאה. היו מביאים לנו בגדים מהבית, היינו מתרחצים פה וממשיכים לעבוד.
"גם כששמן נמכר לפינק, המשיך להיות טוב, התקדמנו יפה והעריכו אותנו. אבל המנכ"לים התחלפו, וכל מנכ"ל בא והלך, והשאיר את הנזקים שהיו מקצה לקצה. אני לא יודע איך עד היום המקום הזה החזיק מעמד. הנזקים הם בלי סוף".
11 צפייה בגלריה
"זו פשלה לא קטנה דבר כזה. אחרי 115 שנים לסגור מפעל? זה לא פשוט". שבבו יעקב
(צילום: שמיר אלבז)
מוטי ארז עבד במפעל במשך 27 שנים, מ-1982 ועד 2009. הוא החל כעובד אחזקה וסיים כמנהל האחזקה של המפעל. במפגש שקיימנו עם הוותיקים השבוע, בשערי שמן, סיפר כי מאז פיטוריו לא דרך במקום. "היום אני בהלם. כואב הלב לראות את המפעל שהשקעתי בו ימים ולילות בלי הכרה. הייתי פה יותר מאשר בבית, מי שגידל את הילדים זו אשתי", הוא אמר.
ארז הוסיף, כי "זה עצוב לי לראות את מצב התעשייה בארץ בכלל. לא כולם הולכים להיי-טק, וצריכים למצוא מקומות עבודה גם לצעירים שלא הולכים להיי-טק. שתהיה לנו תעשייה. כשעבדתי פה, השתדלתי לתת את כל כולי. ככה אני. אני לא יודע אם היום הדור החדש, הדור שאחרינו, עושה את אותם דברים. הדור החדש עובד במקום אחד שלוש-ארבע שנים ומחפש מקום אחר. אנחנו חיפשנו למצוא מקום קבוע. וזה היה כאן".
11 צפייה בגלריה
"הדור החדש עובד במקום 3-4 שנים ומחפש מקום אחר. אנחנו חיפשנו מקום קבוע, וזה היה כאן". מוטי ארז
(צילום: שמיר אלבז)
הוותיקים שומרים על קשר עם העובדים שעדיין נמצאים במפעל, וכל מי שיוצא מקבל טפיחות על השכם וקריאות אהלן. "זה הלם", אמר שבבו. "לאנשים יש משכורת, משכנתא, ילדים קטנים. איפה יילכו עכשיו לעבוד? בחור שמשלם 6,000 שקל בחודש משכנתא, איזו עבודה יימצא עכשיו? מה יעשה בן אדם בן 64? אין לו סיכויים. אנשים השקיעו את הנשמה שלהם פה. זו פשלה לא קטנה דבר כזה. אחרי 110 שנים לסגור מפעל. זה לא פשוט".
"משמעות לביטחון התזונתי בישראל"
פרופ' יוסי בן ארצי, מהחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה, רואה שני היבטים משמעותיים בסגירת המפעל. האחד בפן ההיסטורי, והשני בפן המעשי-כלכלי. "זה היה המפעל הראשון שהוקם באזור הזה. בתחילה מפעל עתיד, שאחד העם נתן לו את השם. המפעל נסגר, ומ-1924 יש לנו את שמן, מפעל חלוצי באזור הזה, ולכן כל האזור נקרא חוף שמן", הוא מסביר.
"זה חלק מהותי מהעצמאות הכלכלית של ישראל בתחום המזון. תראו מה קרה בקורונה": פרופ' יוסי בן ארצי על סגירת מפעל שמן
(צילום: שמיר אלבז)
פרופ' בן ארצי מדגיש, כי המפעל היווה את אחת מאבני היסוד של התעשייה בארץ ישראל. "ההסתדרות הציונית בדרך כלל לא אהבה או לא התייחסה למפעלי תעשייה, היא השאירה את זה להון הפרטי, לבורגנות. וצריך גם ליזמים האלה, בעלי ההון הפרטי, לתת את חלקם בקוממיות ישראל, ולמפעל שמן יש בהחלט מקום מאוד חשוב בכותל המערבי הזה של קיום הכלכלה העברית בארץ ישראל לפני הקמת המדינה".
הוא הוסיף, כי "המשמעות של שמן ועוד קודם של עתיד, למרות שלא צלח, היא באמת דרמטית בכל הנוגע לחיפה. כל ההתעסקות סביב המפעל, החבורה שהתכנסה סביבו. המשמעות שלו לגבי חיי הקהילה העברית בחיפה היו בעלי חשיבות יוצאת דופן, כי לא היה שום דבר אחר. למעשה בזכות המפעל שהיה קיים כאן כבר ב-1909, הוקם כאן גם הטכניון. כאשר שאלו את רופין היכן צריך להקים את הטכניון בארץ ישראל, הוא אמר 'תראו איפה יש את תחנת הרכבת התורכית ואת ראשית התעשייה העברית'".
לדבריו, "ברבות הימים עבדו במפעל 300, ובהמשך 600 עובדים, וסביבם יש עוד תעשיות - סדנאות, יש מפעלים שמייצרים עבורם חלקים, הדפסה ומזון. זה עוגן ליזמויות קטנות, שהחזיקו 1,000 משפחות, דבר מאוד משמעותי גם לעיר גדולה כמו חיפה".
בפן המעשי, מזהיר פרופ' בן ארצי מסגירת מפעלי מזון, שמהווים חלק מהביטחון התזונתי של המדינה. "זה חלק מהעצמאות הכלכלית בתחום המזון. גם בעידן של גלובליזציה וכלכלה עולמית, כשרק הכסף מדבר, יש משמעות לא רק סמלית לסגירת מפעל כזה. אני לא נכנס לכיסו של בעל הבית, אבל המשמעות היא לא רק סמלית.
"תראו מה קרה עכשיו בתקופת הקורונה. כל מדינה התכנסה בתוך עצמה. אז אומרים נביא שמן, מרגרינה וחמאה מפולין ומטורקיה ומכל מקום. וזה גם יותר זול. אבל אז יכולים להגיע למצב שבו מסתגרים, בכלכלה ובמשאבים של כל מדינה. ראינו את זה עכשיו כשכל מדינה נסגרת ודואגת קודם כל לעצמה.
"לסגירת המפעל הגדול ביותר לשמן יש משמעות לביטחון התזונתי בישראל. צריך לתת עליה את הדעת. לא את הכל אפשר לקנות בכסף".
מחברת שמן נמסר, בהתייחס לטענות כי לא נמסרה הודעה לעובדים, כי שמן תעשיות בע"מ היא חברה ציבורית. "כל הודעה מהותית של חברה ציבורית חייבת לקבל פומביות באמצעות הודעה לבורסה. החברה מסרה לבורסה הודעה על הפסקת הייצור והודעה נפרדת על מכירת הפעילות הקמעונאית במקביל למסירת הפרטים לעובדים ולמעשה בו זמנית. זה עניין חוקי ולא מעבר לכך".
