כלכלה בצל קורונה: צפו בפאנל המומחים באולפן ynet
(צילום: משי בן עמי)
בתום עוד שבוע של התגוששות מפלגתית מגעילה על רקע העצמת המגפה אין לי הרבה מה להוסיף על הדברים שכתבתי כאן בדיוק לפני שבועיים. כן, זהו קטע של "אמרתי לכם".
וכך נכתב במדור זה ב-7 במרץ: "ממשלת חירום רחבה חיונית עכשיו כי עת מלחמה היא. בשבועות הקרובים תידרש הנהגת המדינה, כל הנהגה שתהיה, להתמודד עם איומים כלכליים מסוג לא מוכר ומבהיל. יחד עם העולם כולו, גם מדינת ישראל נחשפה למגפה דוהרת המשתקת אזורים, ענפים ומשקים, זורעת חולי וכאוס. מלבד בספרי מדע בדיוני אין בנמצא מדריך לתגובה הכלכלית הנדרשת לאיומים אלו. הציביליזציה כולה מאלתרת - ומסתמכת יותר ויותר על שיתוף פעולה בינלאומי הדוק. אזרחי המדינה לא יסלחו לפוליטיקאים שלא ימצאו ברגעים אלו את העוז לתמורה וימשיכו להתנהל כתמול-שלשום, שוקעים בחשבונותיהם הקואליציוניים".
ועוד: "על הממשלה, בתמיכת האופוזיציה, להשתחרר מאזיקי הזהירות התקציבית המופלגת. לא לפחד מגידול בהוצאותיה, לא לפחד מהרחבת הגירעון ולא מהדפסת כסף".
מאז שפורסמו דברים אלה, הממסד הפוליטי לא התקרב אפילו מטר אחד לכיוון של ממשלת חירום וראש הממשלה נתניהו נראה במפורש כמי שמושך את הזמן לחינם.
כאן אוסיף הצעה שאולי תיראה כעת מוגזמת: ממשלת ישראל, והממשלות האחראיות בעולם, יצטרכו להגדיל את תקציביהן השנה בעוד 8% עד 10% מהתוצר המקומי. בארה"ב זו הגדלה של שני טריליון דולר בתקציב הפדרלי (2,000 מיליארד), בישראל זו הגדלה של כ-140 מיליארד שקל. ממשל טראמפ כבר צעד חצי מהדרך.
המדינות גם יצטרכו - יותר מהר ויותר חזק מב-2008 - לפעול לייצוב הבורסות, כולל רכישה מסיבית של איגרות חוב מסחריות פרטיות ומניות של תאגידים. לא כדי להציל את בעלי ההון מהפסדים, אלא כדי להציל את החוסכים הקטנים. הרס חסכונות של אוכלוסייה רחבה מניח את היסוד הכלכלי לעליית פאשיזם, על שלל צורותיו.
נשמע פנטסטי? לא באוזני פרופ' אשר בלס, לשעבר כלכלן ראשי במחלקת המחקר של בנק ישראל, מרצה לכלכלה באוניברסיטאות מובילות בארץ ובחו"ל, יועץ לוועדה הפרלמנטרית לאשראי לטייקונים ("ועדת כבל"), ויו"ר חברת ERCG לייעוץ כלכלי. "ממשלת ישראל גילתה נחישות בתחום הבריאות ורפיסות בתחום הכלכלה", הוא אומר. "זאת בהיפוך מארה"ב, שבה הממשל מהסס בצעדים בריאותיים אבל נחוש בצעדים כלכליים".
טראמפ הודיע על הרחבת התקציב בסכום ענק של 5% מהתוצר המקומי. האם ישראל צריכה ללכת בעקבותיו ולהתכונן לתוספת של 70 מיליארד שקל לפחות לתקציב המדינה?
בלס: "חד משמעית כן. אסור לממשלה להשלים עם הרס רב-שנתי של ענפי כלכלה חשובים. הממשלה וגם בנק ישראל חייבים, ללא היסוס נוסף, לאמץ את המהלכים של המוסדות הממלכתיים האמריקניים. על בנק ישראל להודיע שהוא מוכן לקנות בשוק הפתוח לא רק איגרות חוב של המדינה אלא גם איגרות חוב של חברות עסקיות טובות ומבטיחות, שנכנסו לקשיים של תזרים מזומנים בגלל המצב או סתם נקלעו למערבולת הבורסות. אני לא רואה טעם שבנק ישראל ישקיע את עתודות המט"ח רק מחוץ לבורסה הישראלית. בנק ישראל יכול וצריך גם להורות לבנקים לדחות את הפירעונות השוטפים של כל המשכנתאות לפחות בשלושה חודשים, כמו באמריקה, ועדיף בחצי שנה".
פרופ' בלס: "המגזר העסקי הפרטי חוטף מכות קשות הרבה יותר מהמגזר הציבורי וחובה לסייע לו, תהיה עלות הסיוע אשר תהיה. אחרת, המשק יידרדר למשבר שלא ידענו כמותו"
ומה לגבי הממשלה ומשרד האוצר?
"המגזר העסקי הפרטי חוטף מכות קשות הרבה יותר מהמגזר הציבורי וחובה לסייע לו, תהיה עלות הסיוע אשר תהיה. הביקוש לסחורות, ובמיוחד לשירותים שהמגזר העסקי מספק, התכווץ בעשרות אחוזים. במקרה הטוב יעברו חודשים עד שיחזור לממדיו הקודמים. על המדינה להשתדל למלא את החוסר הזה. אחרת, המשק יידרדר למשבר שלא ידענו כמותו, ואני מתכוון קודם כל לאבטלה דו-ספרתית. הממשלה נתונה כעת בסד של תקציב לא-מאושר ל-2020, המנוהל על ידי החשב הכללי, וזהו מודל של מדיניות תקציבית מרוסנת, גוררת רגליים. לא מתאימה לתנאי המשבר הנוכחיים. השלכותיה על המשק רעות מאוד".
מה אתה מצפה מהממשלה לעשות?
"להוציא מיד לפועל את המכרזים שהוקפאו. להקדים ולזרז ביצוע של השקעות מסיביות בתשתיות. להקדים הזמנות מספקים עסקיים. לקדם פרויקטים ציבוריים נרחבים. לממן באמצעות כספי התקציב ואשראי בערבות המדינה את צורכי העסקים והתאגידים העלולים לשקוע בלי יכולת להתרומם מחדש כשהמגפה תחלוף. לשלם למובטלים דמי אבטלה נדיבים. זו בהחלט לא תקופה רגילה והיא מחייבת התנהלות ממשלתית, כלכלית ותקציבית שונה, לא רגילה. אמצעים כלכליים חריגים ישתלמו למדינה".
הממשל האמריקני בוחן הצעה לשלוח לכל אזרח ארה"ב צ'ק של 1,000 או 1,500 דולר. זה מהלך שכדאי ליישם בארץ?
"לא נראה לי נכון לשלוח לכולם מענק ממשלתי חד-פעמי בלי להבדיל בין נפגע ללא נפגע, בין עני לעשיר, בין גמלאי מדינה בצמרת הזכאי לפנסיה של רבבות שקלים לחודש לבין מי שמקבל גמלת מינימום. צריך קריטריונים, צריך הבחנה. אבל הסכום הכולל של תמריץ החילוץ למשק הישראלי מן ההכרח שיהיה לפחות זהה לסכום התמריץ שמכין ממשל טראמפ, יחסית לגודל הכלכלה".
מדובר בתמריץ תקציבי בסדר גודל של 8% עד 10% מההכנסה הלאומית, בין 100 ל-140 מיליארד שקל. ובכל זאת, הכלכלן השמרן פרופ' בלס "תומך בו חד וחלק", כדבריו. "כמה מצער" הוא מוסיף, "שלא כמו בעבר, כעת חסרה לנו ממשלה החלטית ומשרד אוצר מעורר אמינות".
שעת הקיצונים
זו שעתם של הקיצונים. שעתם של אנשים המתמחים בנבואות חורבן מקומיות וחובקות עולם. ראש הממשלה נתניהו באחת מהופעותיו השווה את נגיף קורונה העכשווי למגפת "השפעת הספרדית" (הכינוי ניתן לה לא מפני שהיא פרצה בספרד אלא מפני שספרד דיווחה בהרחבה ובלי צנזורה על היקפי פגיעתה) שהשתוללה בעולם בסתיו 1918.
ההשוואה מופרכת: הנגיף הקטלני של השפעת הספרדית פרץ במלוא עוזו בספטמבר 1918, התפשט על פני הגלובוס במהלך שלושה חודשים ונעלם כלא היה באמצע דצמבר באותה השנה. הוא גרם למותם של עשרות מיליונים - אין נתון מדויק - רובם צעירים וילדים. הנדבקים מתו תוך יומיים-שלושה, לעיתים תוך יממה. כשנעלם, "לקח עימו את סודו", כותבת ג'ינה קולטה ברב המכר "שפעת" (Flu). הכלכלות התאוששו ממנו מהר, וב-1919 החל עשור של גאות כלכלית סוחפת. לפי מחקרים חדשים בהיסטוריה כלכלית, המצוטטים בשבועון "אקונומיסט", ככל שמספר המתים מהשפעת הספרדית במדינה מסוימת היה גדול יותר (באופן יחסי) - כך הצמיחה הכלכלית באותה מדינה הייתה מהירה יותר לאחר המגיפה.
בשיא המשבר הפיננסי ב-2008 בלט בקרב רואי השחורות הפרופסור לכלכלה נוריאל רוביני. עד מהרה יצאו לו מוניטין של נביא חורבן. דמותו קישטה שערים של מגזינים ודבריו צוטטו כדברי אלוהים חיים. רוביני אכן חזה את המשבר הפיננסי ב-2008 אך טעה אחר כך בשורה ארוכה של תחזיותיו האחרות. העולם, בניגוד לרוביני, התאושש מהר, הפעילות הכלכלית שבה למסלולה כבר כעבור שנה וחצי, האבטלה נעלמה וכך גם האינפלציה.
לאנשים קיצונים כמותו יש עכשיו עדנה. הם מפחידים את הציבור מסיבות טובות: כדי להכניס בנו משמעת, כדי ללכד שורות, כדי להגביל מרצון פעילויות שיש בהן סיכון ממשי להאצת ההידבקות. הם מעדיפים לטעות על צד החומרה. אף אחד הרי עוד לא נתבע לדין ציבורי בגלל אזהרות חמורות שהשמיע, גם כאשר אלו התממשו רק חלקית או בכלל לא. בני אדם שמחים שהגרוע מכל לא קרה וסולחים למפזרי האימה.
אין אפוא לראות בכל נבואת חורבן תחזית שההסתברות למימושה גבוהה. המונח "מודלים סטטיסטיים" אמור ליצור חרדת קודש. כמי שמכיר (קצת) מודלים סטטיסטיים בכלכלה, אני מרשה לעצמי לעורר אצל הקוראים ספקנות בריאה. רובם הם "מתמטיקה ולא חיזוי", כפי שאמרו לעיתון "וושינגטון פוסט" פרופסורים לרפואה וסטטיסטיקה.
אחת הטעויות הנפוצות בהיסק סטטיסטי-כביכול היא להניח את המבוקש. באחרונה נכנס לחיינו הביטוי "טור אקספוננטלי" שאמור לתאר את התפשטות נגיף קורונה. הכוונה לגידול במספר הנדבקים באחוז קבוע וגבוה מאוד מדי יום: אם נשא אחד של הנגיף מדביק עוד שני אנשים סביבו, זהו קצב התפשטות של 200% ליום.
ועכשיו לשאלה: אם זהו הקצב של התפשטות המחלה, תוך כמה זמן היא תכה באנושות כולה, ב-7.8 מיליארד בני אדם? תשובה: תוך פחות מ-21 יום. ועוד שאלה: אם היה זה הקצב הקבוע של התפשטות נגיף קורונה, וחלפו לפחות 110 ימים מאז גילוי החולה הראשון, כמה חולים יש היום? התשובה לא נכנסת באורכה לרשימה זו והיא מגיעה למיליארדי מיליארדים.
זה כמובן לא קורה. זה לא קורה מפני שאמצעי הזהירות שנקטו המדינות השונות הקטינו את אחוז הנדבקים, האריכו את פרק הזמן של ההדבקה והורידו בכך את "מקדם ההדבקה". בסין, מדינה בת 1.4 מיליארד תושבים, כחמישית מהאנושות, הנגיף החדש אובחן במחוז ווהאן בראשית השנה; אתמול ירד שם מקדם ההדבקה לאפס. מספר החולים בפועל בסין כולה - מי שחלו פחות מי שהחלימו - צומצם ל-7,600 ומספר המתים נמוך מ-3,500, כלומר 0.00023% מהאוכלוסייה. לפי הערכה ממוצעת של כלכלנים במערב, המשק הסיני יצמח השנה בכ-4.5%. מותר להניח שבהיעדר התפרצות חוזרת תהיה סין המעצמה הכלכלית המובילה בעשור הקרוב.
מוסכם שהנתונים בקוריאה הדרומית מאוד אמינים. והם מאירי עיניים. עד כה מתו שם מנגיף הקורונה 91 בני אדם, שהם 0.000015% מאוכלוסייתה. 1% מהחולים בפועל נמצאים במצב קשה. בעולם כולו נרשמו עד כה כ-9,000 מקרי מוות מהנגיף (ההגדרה של "מוות מקורונה" אינה אחידה בכל המדינות), כלומר לערך 0.0000012% מאוכלוסיית תבל.
אלו, בהתחשב בפרק הזמן שחלף מהמקרה המאובחן הראשון, נתונים מעודדים יחסית. אך התמונה דינמית ומשתנה מדי יום.
ברגע שהתרופה לנגיף הקורונה תימצא ותוכתר כהצלחה, העולם יחזור במהירות לעצמו. יש הסבורים שהוא ישתנה ללא היכר. הלוואי. ניסיון העבר לא תומך בהשערה זו
גם לשאלה למה אין עדיין תרופה או חיסון נגד הנגיף יש תשובה ידועה: כי אחרי ההתפרצות הקצרה של נגיפים ממשפחה דומה בעבר, כמו SARS באסיה ב-2003, לא נמשכה ההשקעה המדעית בפיתוח חיסון. לא כדאי להשקיע, אמרו אז הממשלות והתאגידים שמימנו את המחקר. זו הייתה טעות פטאלית שאסור לחזור עליה. אם יש תחום אחד מובהק שבו חובה לשפוך כסף ציבורי ללא חשבון, זהו תחום המחקרים לגילוי חיסון ותרופה. יום אחד של סגר בבריטניה או בצרפת - ואפילו בארץ - עולה יותר.
ברגע שהתרופה תימצא ותוכתר כהצלחה, העולם יחזור במהירות לעצמו. יש הסבורים שהוא ישתנה ללא היכר. הלוואי. ניסיון העבר לא תומך בהשערה זו.
איפה המנהיגות?
את פרופ' אבישי ברוורמן, החתן הטרי של פרס ישראל למפעל חיים ל-2020, פגשתי לראשונה בחדרון צפוף למדי בבניין הישן של "ידיעות אחרונות". אחרי שורה של שנים שחונות התלבטה הממשלה מה לעשות, אילו גזרות להטיל על ציבור צרכני המים.
פרופ' ברוורמן בדיוק שב ממשרתו הבכירה בבנק העולמי בוושינגטון, שם חקר וקידם תוכניות לפיתוח תשתיות במדינות העולם השלישי. הוא האיר את עיניי לרעיון שכוח שנראה כפנטזיה: התפלה מסיבית של מי הים התיכון. לישראל, אמר ברוורמן בלהט שעדיין נשאר איתו, אין באמת משבר מים. יש לה משבר של תכנון וקבלת החלטות עם אופק ארוך. השקעה במכונים להתפלת מי ים, הסביר, תניב תועלת לאומה רק אחרי שנים, ובאוצר מעדיפים אמצעי ריסון מיידיים.
פרופ' אבישי ברוורמן: "אישים בשלטון מאבדים רסן מוסרי. מקבלים החלטות גורליות לפי האינטרס האישי שלהם. כדי לשמור על מעמדם הם דורסים ערכי יסוד"
המלצת ברוורמן הפכה למדיניות הממשלה רק כעבור זמן רב, כשמוצו - ונכשלו - האופציות האחרות לפתרון מצוקת המים המתמשכת.
כך נהיינו מיודדים. הראייה ארוכת הטווח של פרופ' ברוורמן איפיינה אותו ככלכלן, כאיש רוח וכנשיא אוניברסיטת בן־גוריון. בגללה גם נכשל בפוליטיקה, כמו כל הפרופסורים מכל התחומים שנכנסו אליה ונכוו ממנה.
הודעת הפרס תפסה את ברוורמן בהפתעה, לאחר שעזב בשנים האחרונות את הזירה הציבורית, התמסר ל"קריאה, מחקר, חשיבה וכתיבה", כדבריו, והתנזר מחשיפה. ההתרחקות העצמית מהסערות הפוליטיות ומהמולת התקשורת לא שינתה את היסודות של תפיסת עולמו. הוא מדבר היום, כחתן הפרס וכמתבונן במשבר, באותו זעם מתפרץ נגד "האגוצנטריות של המנהיגים", שמקבלים החלטות גורליות "לפי האינטרס האישי שלהם ולא לפי העיקרון של טובת הכלל. אישים בשלטון מאבדים רסן מוסרי. כדי לשמור על מעמדם הם דורסים ערכי יסוד". משגעת אותו, לדבריו, "השטחיות ודלות המחשבה שלהם".
ברוורמן מזהיר בלשון חריפה מ"פלגנות, הסתה והושטת אצבע מאשימה כלפי האחר, יהיה האחר אשר יהיה". מונח מפתח במחשבתו, שעליו הוא חוזר ואותו מדגיש: "אליטה משרתת". לתפיסתו, האליטות הן מדגרות חיוניות של מצוינות בחברה, אך זה בתנאי שחברי האליטה רואים בה "שירות לאומי". כדי שהאליטה תמלא כראוי את מקומה הלאומי, סבור פרופ' ברוורמן, היא "חייבת לשרת את החברה".
"המנהיגים שלנו לא מבינים את החשיבות הקריטית של אמון האזרחים במנהיגות", הוא אומר בצער. המצב שבו הציבור מאבד במהירות את האמון במקבלי ההחלטות הגורליות "מסכן את כולנו ופוגע פגיעה אנושה ביעילות המאבק במשבר". זה יותר גרוע מהמשבר עצמו, מזהיר חתן פרס ישראל, פרופ' אבישי ברוורמן.
