איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: שרה גלב מתל אביב.
בצילום: שרה (46).
הדירה: סטודיו עם גלריה בשכירות, 4,000 שקל.
כרם התימנים? "הגעתי לכרם בגיל 30 במקרה, והתאהבתי. הסתובבתי הרבה בעולם, ואז יצאתי מזוגיות ארוכה ומצאתי את עצמי פה, ומה שחיבר אותי זה הים. גיליתי את הים כמו בעל חיים שגילה את בית הגידול הטבעי שלו. נולדתי בשביל הים, והוא תפס מקום גדול בחיים שלי. התחלתי לחתור על סאפ, לרוץ, לעשות יוגה בים בכל בוקר. במקור אני מראש פינה והשכונה הזו היא השילוב המושלם בין עיר לכפר. אני הולכת יחפה לים, לוקחת פה חומוס ומשלמת אחרי, ואומרת שלום לכולם, אבל ברגע שאני סוגרת את הדלת אני יכולה לשמור על השקט שלי, ובכמה צעדים אני במרכז העיר הגדולה".
חשבת לקנות דירה? "אני אקנה אבל לא פה. זה יהיה ביוון. יהיה לי בית ליד הים, כי אני לא רואה סיבה לשלם הון על דירה פה. אני מתחילה באיטיות את הבירורים, אבל אני בדרך כלל מגשימת חלומות ואני לא בלחץ".
ילדים? "בינתיים אין. אולי אאמץ. השנה זה לא יקרה. אני מוציאה לאור ספר שכתבתי".
ספר? "לפני קצת יותר מעשור אמא שלי נפטרה והתחלתי לכתוב משהו שהתפתח לרומן. אני איטית ולקח לי עשר שנים. הקורונה איפשרה לי את פסק הזמן הזה לסיים אותו. היה לי איתו קשר אובססיבי ואז ניתוק לתקופה ארוכה. זה סיפור על יחסים של אמא שהולכת למות והבת שחוזרת אחרי הרבה שנים להיפרד ממנה, ובסופו של דבר זה סיפור על גאולה. שלחתי אותו להוצאות ספרים וזה מרגש ששתי הוצאות רצו אותו. בסוף החלטתי לעשות את זה עם כנרת זמורה ביתן. אני מקווה שבשנה הקרובה הוא ייצא. אמרו לי שזה לא קורה הרבה עכשיו שהוצאות משקיעות בספר, ושזה ממש נס. אני בעיקר מאושרת שיש מי שאהב ומוכן להמר עליו".
מתרגשת? "יש משהו מאוד מורכב במעבר בין לכתוב ספר לזה שהוא הולך לצאת. יש אפילו מחשבה לגנוז אותו. זה כמובן לא יקרה, אבל התחושות מורכבות. אני מאמינה שתוך שנה הוא יהיה בחוץ".
ממה את מתפרנסת? "מסדנאות כתיבה. כשהגעתי לכרם הבנתי מה המשמעות הרגשית של כתיבה. איך זה מאפשר לך להביט ממעוף הציפור, לראות דברים אחרת, לסלוח, לרפא, והתחלתי להעביר סדנאות. תוך כדי התחלתי להתעניין באוכל. אמא שלי הייתה אמריקאית, ואוכל לא עניין אותה. היא התגיירה וחשבה שיהודים אובססיביים לגבי אוכל. זה עיצבן אותה, וממש היינו ילדים רעבים. ופה בכרם התחלתי לבשל וחיברתי את הכתיבה לאוכל, שהוא רגשי וחושי ומכיל זיכרונות. עשיתי סיורי שוק עם אוכל וכתיבה, ובערב ארוחות בנושאים שונים אצלי בבית, שכל מנה הובילה לסשן של כתיבה. ואז הגיעה הקורונה".
קורונה? "השוק נסגר ואני עזבתי לחודש לראש פינה לסיים את הספר, וכבר אי אפשר היה לארח בבית הקטן שלי לארוחות כתיבה. הבנתי גם שעם כל הכבוד לאוכל, זה מטשטש את מה שאני באמת רוצה לעשות, וזה לאפשר חיבור בין כתיבה וטבע. הבנתי שאני רוצה לעזור לנשים למצוא את הקול שלהן. עד גיל 30 לא היה לי קול, לא הרגשתי שיש לי זהות, הייתי כמו עלה נידף, והצטרפתי לחיים של אנשים שלא תמיד התאימו לי. אז השתלטתי על הבית המהמם של אבא שלי בראש פינה, ואני עושה שם פעמיים או שלוש בחודש סדנאות כתיבה של כמה ימים לנשים. יש דק ליוגה, מטבח כפרי של פעם, הליכה לוואדי, מדיטציה, אוכל טבעוני מעולה וכתיבה. נשים רוצות אנרגיה של נשים. זה שונה אם נכנסים גברים. זה שנייה לצאת מהמרוץ ולתת קצת תשומת לב למה שאת רוצה, ריסטארט. לא בהכרח כדי לשנות את החיים, אבל להתחבר מחדש לתשוקה, לשמחה, לכוחות שיש בנו".
מינוס? "אחרי הסגר יש קצת מינוס. נפגעתי בעיקר בסגרים, אבל יש הרבה סדנאות וגם מענקים, אז בסך הכל אני בסדר. הבעיה היא אי-הוודאות, כי אף אחד לא יודע מה יקרה איתו בעוד יומיים".
ההחלטה הכי טובה? "להתחיל לכתוב את הספר. למרות שזו לא הייתה החלטה, יום אחד זה פשוט קרה בלי שליטה. גם ההחלטה להפוך את הבית בראש פינה לבית סדנאות, שהכניס המון שמחה וקרבה גם בקשר שלי עם אבא שלי".
הפנטזיה? "סדנאות ביוון של שבוע וסדנאות בהודו ובסיני. גם זה יקרה".
מחוץ לתמונה? "סאפ ושני גלשנים שממוקמים במטבח. הים כל יום מפתיע אותך מחדש, ואני נמשכת לדבר הזה שאף פעם לא חוזר על עצמו".
חופשה אחרונה? "בפסח לפני שנתיים הייתי כמעט שבועיים בסיני. ירדתי לבד וחזרתי עם שלוש חברות מדהימות".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
