שני העשורים האחרונים היו העשורים של ההיי טק הישראלי. מימי הבועה של תחילת שנות ה-2000 ועד עסקאות הענק של וייז, מובילאיי ומלאנוקס: המוח היהודי הביא לנו מיליארדים. הסמל המובהק ביותר של ההיי טק הישראלי הוא גיל שויד, מייסד צ'ק פוינט, האיש ששווה לפי ההערכות 2.7 מיליארד דולר. לרגל הגיליון המיוחד של "7 ימים" שיתפרסם מחר וחוזר אל האנשים מאחורי הסיפורים הגדולים בין 2000 ל-2020, פגשנו אותו לראיון נרחב.
השבוע נחשפו ב"ידיעות אחרונות" הפערים בין הייצוג של הפריפריה לערים המבוססות בגיוס ל-8200. האם לנערים מהפריפריה יש סיכוי שווה להתקבל ליחידה?
"אני לא מתווכח עם הנתונים, השאלה היא אם יש אפליה או אין הזדמנות. אני מעורב בהרבה תוכניות לעידוד מצוינות וסיוע לילדים בקצה התחתון של הסקאלה, והילדים מחקים את המודל שהם רואים בבית. אם אבא שלך עובד נורא קשה, יהיה גם לך דרייב לעשות את זה. אם הוא באיזי, גם אתה תהיה. אגב, לא שזה בהכרח רע לחיות באיזי – אנחנו עובדים מבוקר עד ערב. ואני רואה חברים שעובדים הרבה יותר באיזי ורמת החיים שלהם נמוכה יותר כלכלית, אבל מגיעים הביתה בארבע-חמש ולא בשמונה כל ערב. אז יש בחירה. השאלה היא כמה המדינה יכולה לשנות לאנשים את המוטיבציה".
אז אנחנו צריכים לכוון את הילדים האלה למקומות שונים ממה שהם ראו בבית?
כן. אבל יש גבול לכמה אפשר להלחם בזה. מה שאנשים רוצים וטוב להם זה בסדר, לא צריך להכריח אותם. לחלק טוב להישאר איפה שהם, וחלק רוצים לבלוע את החיים ולעבוד קשה. מאוד ברור לי שמי שנמצא בהייטק זה אנשים שעובדים מאוד קשה בשביל זה, התאמצו באוניברסיטה ובצבא ונמצאים כל יום הרבה שעות בעבודה. זה לא ש'וויי, נפלתי במקרה על משרה שמרוויחה 20 אלף שקל וחבר שלי נפל במקרה על משרה שמרוויחה 8,000', זו בחירה ועבודה קשה ויומיומית. בסקטור שלנו יש כל הזמן דרישה, שנראית לנו טבעית, להצטיין, להצליח, לעשות לך כל הזמן חקר ביצועים ולראות שאתה עושה עוד. אלה החיים שלנו, זה לא החיים של כולם".
אבל אתה מסכים שיחידות כמו 8200 הן מועדון סגור של יישובי האליטות?
"ממש לא. בצ’ק פוינט אני רואה אנשים מכל היישובים והרקעים. אני לא מתיימר לדעת מה קורה ביחידות הצבאיות, אבל. ברור שיש מתאם גבוה: ילד שגדל בבית שהמודל שלו לחיקוי הוא השכלה ועבודה קשה יחפש את זה".
חברתית, הפערים אצלנו ממשיכים להתרחב.
"רוב האנשים שהתעשרו לא הגיעו מאיזה רקע כלכלי גבוה, אלא ממעמד ביניים, ומימשו את הפוטנציאל שלהם ועבדו קשה. בת הזוג שלי מגיעה מאופקים, ואני מסתכל לאו-דווקא על המשפחה שלה אלא על החברים שלהם, האנשים שמסביב, ואני רואה שחלקם, מצבם הכלכלי נורא ואני לא מבין למה הם לא בונים לעצמם עתיד טוב יותר או למה נגזר עליהם לחיות ככה. אבל רמת החיים הכללית לא רעה, הם נוסעים לחו"ל, הם מבלים, הם עושים דברים. זה לא אומר שאין מסכנים. אבל ההזדמנות ניתנת היום כמעט לכולם, והקורונה, באופן אבסורדי, מגדילה את זה, כי אתה יכול עכשיו לגור באופקים או בצפון או בכל מקום ואולי גם לעבוד בהייטק, לא תצטרך אפילו לעבור לתל אביב, ויש לנו עובדים בצ'קפוינט מהדרום עד אחרי נהריה, ולאנשים האלה עכשיו החיים יהיו הרבה יותר קלים כשהם לא יצטרכו להגיע כל יום למשרד".
