לפני 12 שנה עשתה נערה אוסטרלית צעירה, אז בת 16, בשם ג'סיקה ווטסון, היסטוריה. היא הקיפה לבדה את העולם ביאכטה, בהפלגה בת שבעה חודשים. לקסי אלפורד מארצות הברית הייתה בת 21, כששברה שיא גינס וסימנה V על מטרתה: לבקר בכל המדינות בעולם עד גיל 21. "היו רגעים קשים. טיילתי לבד במדינות מסוכנות", הודתה בסיום המשימה.
ווטסון ואלפורד אינן חריגות בנוף. בשנים האחרונות יש לא מעט שבוחרים לארוז ולקחת את עצמם עם עצמם לטיול. זה יכול להיות טיול באותה ארץ שבה הם מתגוררים, וזה יכול להיות בחו"ל. כשנדרשו לסוגיה גולשות וגולשים בפייסבוק, התברר, שגם אם הרצון קיים, בחלק גדול מהפעמים, חשש ופחד מונעים את הפיכת התוכנית למציאות. "זה החלום שלי", כתבה אחת מהגולשות, אני מתה לעשות את זה, אבל אין לי האומץ הדרוש לכך". מיכל קינן שיתפה בכך, שהיא מאוד אוהבת לטייל, אבל "לבד לא מתאים לי, בינתיים". הגולשת דורית גואז הודתה: "אפילו לא אנסה. ממרום גילי למדתי להכיר את עצמי, אני טובה ונהדרת 'בלבד' בכל הקשור לפרנסה, גידול ילדים ועשייה יומיומית. בכל הקשור לבילוי מכל סוג שהוא ו/או חופשה, אני מעדיפה להישאר בבית ובחיק המשפחה ולא לצאת לבד. אצלי הבדידות מקבלת משמעות עצובה, אפילו קצת מדכאת, אם אין לידי חבר/ה לחלוק עימו/ה חוויה זו". הגולשת עליזה חג'ג' שיתפה בעובדה, שלפני כשמונה שנים יצאה לבד לטיול מאורגן בחו"ל: "היה נפלא. זה מקסימום ה'לבד' שהייתי מעזה לעשות". וענתי גילעד הודתה, שאומנם ניסתה לטייל לבד, אבל, יש לשער, לא תעשה זאת שוב: "הייתי בשתי חופשות סולו, לדאבוני, לא ממש נהניתי".
יש המעדיפים לטייל בזוג, למשל בני הזוג ענת סגל וג'קוב עשהאל. "כשטיילתי לבד, תמיד הרגשתי שאני צריך לחלוק ביחד את החוויות. הלבד פגם במיוחד כשחוויתי חווית נפלאות", כתב עשהאל. גם אילנה סלום הודתה, שהיא אוהבת לטייל בעיקר עם בן זוג, ואילנה ישועה לקחה את הביחד צעד אחד קדימה: "כמה שיותר מצטרפים, הכי כיף! לא סולו".
ועדיין נמצאים לא אחד ולא שניים, שבוחרים מסיבות שונות לעבור חוויית טיול שונה מחוויית נסיעה בזוג, כמשפחה או עם חברים. חוויה שלכאורה, עומדת בניגוד להיות האדם יצור חברתי, ויכולה לשנות את המטייל/ת האלו לעולם. "לאחר שהתגרשתי בחרתי לטוס לשבועיים לאיים הקאריביים, להרגיש את החופש. לצאת מהמשבר, לגלות את העולם ואת עצמי, לחזור 'אישה חדשה'", מספרת רוית (שם בדוי). "ידעתי שאפגוש שם זוגות בירח דבש, מה שיכול להכביד קצת, והחלטתי שאם אפגוש כאלו, אכריז עם עצמי שאני בירח דבש עם עצמי. במשך שבועיים התעוררתי לבד, הלכתי לישון לבד, ניתקתי את עצמי מכל המחשבות והתמקדתי רק בחופים המדהימים, במסיבת Full Moon, ואפילו לקחתי יום אחד סירה לאי מרוחק. הכרתי במהלך התקופה אנשים שאיתם אני בקשר גם היום, הכרתי את עצמי. חזרתי לארץ כשאני אישה אחרת, מחוזקת".
"מתמסר לחדוות הגילוי"
בתחילת יוני שיתף הגולש איציק בן נון בעמוד הפייסבוק שלו את הגולשים, שבחר לעשות טיול אחרי צבא בגיל 60+. על ההחלטה וההתחלה סיפר: "פעם מזמן הייתי הולך לוועידות נדל"ן, שם כמעט כולם מסתובבים עם תגי זיהוי, ואני המורד אף פעם לא ענדתי את התג המוזר... כששאלו לעיתים 'מה אתה עושה?' הייתי משתהה, ועל שאלת ההמשך – 'אתה מהנדס? אדריכל?' הייתי משיב שאני מהנדס חלומות. ככה זה החיים שלי. אני אוהב לחלום ופתאום משום מקום זה קורה. לפני כמה חודשים גלגלתי 'במקרה' שיחה עם ידידה חולמת שלי, ועלה הרעיון והחלום של טיול גדול בעולם, יען כי One Way Ticket. אחרי שמכרתי את האוטו, סגרתי קצוות כמה שאפשר, ואחרי המתנה מייגעת במשך 40 יום לדרכון אנחנו בלימה, פרו, בדרך לקוסקו... מתחילים מסע אל הלא נודע והלא יודע מה אפגוש וכמה זמן... פשוט מתמסר לחדוות הגילוי בכל רגע ולרוח שתיקח לאן שתיקח".
גם עטר דגן שיתף במה שהוא מכנה: "העולם החדש שאני בונה לעצמי עם כניסתי לעשור השביעי", וסיפר: "לפני כמעט ארבע שנים יצאתי, באיחור אופנתי יש לומר, לטיול ׳שחרור׳ מצה״ל. נסיבות החיים אפשרו לי לחשב מסלול מחדש, וחשבתי שלעשות זאת בהרים גבוהים ורחוקים יזמן לי את מה שנכון לי. בחרתי מקומות שחלמתי להיות בהם, ארזתי מזוודה וטסתי. שלושה חודשים, שלוש יבשות והרבה לבד". דגן מספר, שלאחר שישב חצי יום על פסגת אחר מהרי הרוקיז הקנדיים, הגיעה המחשבה: "הבנתי שאני מבקש להיות מורה דרך. בנקודת ה־WiFi הראשונה שמצאתי התחברתי ונרשמתי לקורס. ארבע שנים לאחרי מכן, ואני מורה דרך, מצאתי את אשר ביקשה נפשי. הצבתי בפני עצמי רשימה של עשרות יעדים שבהם אני מבקש להיות בעשור הקרוב, כשאגיע לעשור השמיני של חיי, מבטיח לחשב מסלול מחדש".
גם חדוה סדיקריו טסה לבדה לפירנצה, אבל זה היה לאחר שהתאלמנה: "נסעתי לבד לשלושה חודשים כדי ללמוד ולשפר את האיטלקית שלי. בנוסף לקחתי קורסים לבישול. זה היה סוג של ניקוי ראש. אני אומנם מעדיפה לנסוע עם חברה, שאנחנו בראש אחד מבחינת היעדים, ואם היה לי בן זוג, על אחת כמה וכמה, אבל בהיעדר אלו טסתי והייתי שם לבד, ונהניתי". גם שלומית רוזן, שהגיעה ונמצאת מעל שנתיים לבדה בהודו ואף הוציאה ספר על חוויותיה שם, חושבת שלנסוע ולהיות לבד זה חיובי: "תענוג לי חופשות לבד. לא מזמן הייתי לבד בנפאל, והיה נפלא. פגשתי הרבה אנשים מרחבי העולם שמטיילים לבד".
"תלות ב'מה יגידו עליי'"
"החלטה לטייל לבד ובכלל להיות לבד תלויה במבנה אישיות, בעד כמה ההתייחסות לאחר מהותית לחיים שלך. צריך גם להבדיל בין 'להיות לבד עם עצמי' ובין 'להיות לבד רק עם עצמי'", אומרת קרני הוכשטטר, פסיכולוגית קלינית ואומנית, שבעצמה בחרה לטייל לבדה בעולם, ועדיין. "יש שיבחרו להעביר את הטיול לאחר הצבא לבד, כדי לפגוש חיים אחרים ואנשים חדשים. זה לא אומר שהם לבד, הם יצטרפו לאחרים במהלך הטיול. יש כאלו שיפגשו אחרים, אבל ימשיכו לבדם, כי בחרו להיות רק עם עצמם. יש גם כאלה של 'יש או אין ברירה'. באחוזים נמוכים נמצא את אלו, שיש להם ברירה ויכולים לטייל עם מטיילים נוספים, ויבחרו לטייל לבדם, כמו שלא נמצא הרבה שיבחרו ללכת לבדם לקולנוע או לאירוע חברתי".
למה? מה החשיבות של נוכחות האחר בחיינו?
"תמיד יש ציר של תלות ב'מה יגידו עליי' ואיך יתייחסו לבחירה שלי. יש כאלו שנמדדים בעיני עצמם בדין וחשבון של אחרים בהם. להיות ולנסוע לבד מכניס אותם לחוויה של מסכנות, כביכול, מי שלבד הוא מסכן, והם לא רוצים להיראות מסכנים. השיקול 'איך מתבוננים עליי' נוכח כל הזמן בשיקולים שלהם. לאנשים שיכולים ורוצים להיות עם עצמם, שנעים להם עם עצמם כשהם לבד, יש רמה גבוהה יותר של עצמאות פנימית ושל מרחב פנימי. יש להם עולם פנימי עשיר, יותר ביטחון עצמי, הם פחות זקוקים לאחר כדי שימלא את עולמם ויהיה חלק מההוויה שלהם. אנשים עם רמה חרדתית גבוהה זקוקים לנוכחות של האחר, למישהו שיחזיק להם את היד. בשנים האחרונות מתקיימת יותר ויותר חוויה אותנטית של להיות לבד. הקצוות של העולם השמרני הולכים ומתרחבים. יש יותר הכרה בזכות שלך כאדם לחיות את החיים שלך כמו שאתה מבין אותם. זה אומנם נכון לגבי נשים וגברים כאחד, אבל במרחבים של חו"ל, כשהביטחון האישי חשוב, יותר גברים מנשים יעזו לטייל לבד לגמרי".
איך מתמודדים עם הפחד ואיך מנצחים אותו?
"מפרקים אותו לתוכנית של 'איך אסתדר' ו'מה אעשה כל יום' וחשיבה סביב הפחד. צריך להסתכל באופטימיות על הנסיונות שלי לצאת מהמוכר שמגן עליי, להתרגש לקראת הלא מוכר, לא לצעוד בחרדה לאל הלא ידוע. כדאי להדגיש, שאדם חייב להיות כן עם עצמו לפני החלטה כזו. אם אתה מודע לזה שהחוץ ימלא אותך כל הזמן והפנים לא, אל תעשה את זה. אם אתה חושב שאתה יכול ורוצה להיות רק עם עצמך ואין לך בעיה עם הלבד, אפשר לעשות טיול אחרי צבא גם בגיל 70, כי 'אני מוכן ורוצה לפגוש את עצמי'. תוחלת החיים עולה כל הזמן, יש יותר זמן להגשים את הרצון הזה ולא להרגיש שהחמצנו. אנשים יותר בריאים, פחות 'דופקים חשבון'. מי שרגוע עם עצמו שזו שאיפה שלו ובעל יכולת לכך – אז קדימה".
לסיכום, ולמען הגילוי הנאות: לא אחת בחרתי גם אני לטייל לבד, בעיקר לאחר גירושיי. אין לי גם חשש להגיע לסרט או למסעדה לבד, ושופינג בכלל אעדיף לבד. לעיתים אני מוצאת את עצמי מעירה למלצר, שמביא שני תפריטים למרות שהוא רואה שאני אחת, לעיתים שואלים ואני מסבירה שאני לבד, כי כך בחרתי. זה לא אומר שאין מקום לטיול שלי בזוג, עם משפחה או חברים, אבל האם אני חוששת מהלבד שלי? ממש לא. להפך. לא אחת מצאתי אותו מבורך.
