"אני חושש מהיום שאשב מול מועצת המנהלים ואצטרך להסביר למה אני לא מוציא עוד מהייצור למפעל שלנו בספרד. כחלק מההיערכות התחלתי לעשות תוכניות בנושא", כך אמר ל-ynet ול"ממון" ניר שמואל, חבר קיבוץ שמיר ומנכ"ל מפעל דן-פל שבבעלות קיבוץ דן וש-95% ממכירותיו הן לחו"ל. המפעל שיושב בקיבוץ המפונה נפגע לאחרונה מרסיסי מיירטים. מדובר במפעל מתקדם לייצור לוחות פוליקרבונט, לוחות שקופים המשמשים לחיפוי קירות, כמו למשל באולם השחייה המרהיב במשחקים האולימפיים בפריז.
הייצור והאספקה ללקוחות נפגעו?
"יש לנו 350 עובדים, 100 מתוכם עובדים בישראל, עובדים מקריית-שמונה, מרג'ר, מרמת הגולן ומהקיבוצים המפונים באזור. לא עצרנו את הייצור יום אחד מתחילת המלחמה, למעט משמרת אחת שהשבתנו בליל מתקפת הכטב"מים האיראנית, ובבוקר כבר חזרנו לייצור מלא. עד עכשיו שום הזמנה לחו"ל לא עוכבה. על גג המפעל ובחצר נפלו רסיסי יירוט, אנחנו לא מזיזים אותם כי מחכים שיגיעו ממס רכוש.
"אני מקיבוץ שמיר ועד לאחרונה עבדתי בשמיר אופטיקה. עכשיו אני יושב במשרד לבד כשמסביבי קיבוץ מפונה. רצינו לשים לעובדים מכונה אוטומטית לממכר שתייה קלה, אבל לא מוכנים לבוא אלינו לאזור. אני מבין אותם, אבל מצד שני אני יושב פה לבד במשרד בקיבוץ המפונה, וכשאני מסיים את השיחה איתך אסע חשוף על הכביש לקיבוץ דפנה".
לקראת האולימפיאדה זכתה דן-פל במכרז לחיפוי אחת הבריכות האולימפיות בבפריז – בריכה איקונית מ-1924 שעברה חידוש לקראת המשחקים האולימפיים ותחרויות השחייה. בנוסף חיפה המפעל גם את מתקן האימונים גרנד נף. כדי לזכות בפרויקט, נדרש הזוכה להתחייב למחזר את הלוחות הישנים של הבניין.
שמואל: "אנחנו מתמחים בפרויקטים ארכיטקטונים מורכבים, סדרות קטנות יותר מסוג 'טיילור מייד' – לפי דרישות הלקוח. אלה לוחות שקופים מחומר שמשקלו בהשוואה לזכוכית קל הרבה יותר".
המדינה עוזרת לך?
שמואל: "המדינה בגדול נטשה את הצפון. פינו מהר-מהר את האזור ב-8 באוקטובר, פיזרו את התושבים בכל הארץ כולל אילת, בלי חשיבה על מקומות העבודה שלהם. עברה כמעט שנה, תביאו עובדים שלי מאילת לטבריה, כדי שיוכלו להגיע לעבודה. אוקיי, פיזרתם לא בחוכמה, לפחות תתקנו. בינתיים, הפסיקו את מענק העבודה לעובדים מפונים שמגיעים לעבודה. ועל זה תוסיפי את הסיפור של מערכת החינוך שכנראה לא תיפתח בצפון, דבר שרק מרחיק את העובדים".
מה מטריד אותך?
"החשש הכי גדול שלי כמעסיק וכתושב – זה שביום שאחרי האוכלוסייה החזקה לא תחזור כי היא כבר משרישה במקומות אחרים. זו יכולה להיות מכה חזקה לצפון. אני שומע מאנשים שעברו למרכז שהם גילו עולם. חשבו שאנחנו פריפריה, אבל שהחינוך אצלנו מושקע. עכשיו הם גילו שהילדים שלהם בפיגור בחומר".
היכן הבעיה הכי גדולה שלך כמעסיק?
"אראל מרגלית הקים את חממת הפודטק בקריית-שמונה. המדינה וגופים עסקיים עודדו סטארטאפים להגיע לאזור. כל החברות האלה, שנייה לאחר שהתחיל הבלגן לקחו את הלפטופ שלהם ועפו מפה. אנחנו, המפעלים, נשארנו. אני חושש שביום שאחרי לא יהיו לי אנשים חזקים להמשיך איתם. מהנדסים, כלכלנים, רואי חשבון. אני חושש כי גם ככה יש בעיה בתעשייה בישראל של כוח אדם, שתחריף מאוד לאחר המלחמה ותחייב אותי להתחרות במשרות במרכז, להציע שכר גבוה יותר. גם ככה יש לי עלויות הובלה גבוהות יותר מיצרנים בחיפה ובמרכז, שאיתם אני צריך להתחרות. המדינה חייבת, ואנחנו כבר באיחור, לחשוב על נושא התעסוקה באזור ביום שאחרי. אף אחד לא מדבר על זה".
יש מצב שבו תעתיקו את המפעל לחו"ל?
"לדן-פל יש אתר ייצור בספרד, ללוחות פשוטים יותר, שמיועדים למבנים תעשייתיים. שליש מהייצור בספרד והיתר בקיבוץ. לצערי, וכחלק מההיערכות שלי, אני מתחיל לעשות תוכניות כולל העברת ציוד לספרד, כדי שתהיה חלופה מוכנה".
מה המדינה צריכה לעשות כדי לשמר את התעשייה בצפון?
"קודם כל צריך להגיד גם דברים טובים. אנחנו במסלול האדום של הפיצויים כי אנחנו יישוב מפונה. עד כה את כל הההוצאות העודפות שלי בגין המלחמה שזה בעיקר הוצאות שכר – אני גם נותן בונוס לעובדים שבאים לעבוד, קיבלתי החזר על כל מה שביקשתי. מבחינה תזרימית אין לי טענות, אבל אני חושב שהמדינה, שנותנת גם ככה הקלות לחברות בפריפריה, צריכה בתקופה הזאת לצאת מגדרה עבור מפעלים כמוני שמייצרים על הגבול. חברה שפועלת ביוקנעם מקבלת את אותן ההקלות שאני מקבל. אנחנו כמו כוח צבאי כי בפועל אנחנו מסמנים גבול. מבחינתי לייצר ולייצא לכל העולם ממפעל שנמצא שני ק"מ מהגבול זה לסמן את הגבולות שלנו, זו ציונות. אני מצפה להקלות במסים ולסבסודים בעלויות שנובעות מהמרחק כמו הובלות".
