תחילת מרץ 2020. מיטל קנפו, אז בת 40, מתמנה למנהלת השוק של באר־שבע. האישה היחידה בארץ בתפקיד מנהלת שוק, עד היום. "ביום הראשון בתפקיד, המנכ"ל של חברת הניהול העירונית של השוק אמר לי: 'סידרתי לך כניסה מעולה לתפקיד – נחבר את המינוי שלך עם אירועי יום האישה שנביא לשוק'", משחזרת קנפו כשאנחנו הולכות בגשם בין הבסטות, ומכל עבר סוחרים קוראים בשמה ומברכים לשלום. אבל במקום אירועי יום האישה, תוך כמה ימים הגיעה לעולם הקורונה, וקנפו ניצבה למבחן הקבלה הראשון שלה לזירה הכי גברית שאפשר לדמיין.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"המשטרה סגרה אותנו, והייתי צריכה להסביר לבעלי הבסטות שחייבים להקים חומת גדרות מול החנויות שלהם", מספרת קנפו. "אחד מהם - שתכף תפגשי אותו, קוראים לו ששי, והיום הוא החבר הכי טוב שלי כאן - נעמד מולי בכל הגודל שלו ואומר: 'על גופתי. אני לא מוכן שתסגרו לי את הכניסה למסעדה'. ואני עומדת, שבוע ראשון בתפקיד, מסביבי בעלי בסטות ומנהלי תחזוקה, ושוטרים ופקחים, ושוטר אומר לי: 'תראי, אם הוא מסרב אני יכול לעצור אותו'. ואני מבינה שאני במבחן אומץ מול הסוחרים. הרמתי את הראש וראיתי מולי מחסומי פלסטיק קטנים שהיו שם, חצי מהגובה שהמשטרה רצתה להציב מול הכניסה. אמרתי לששי: 'יודע מה, אני עושה איתך עסק – אתה תציב מול המסעדה שלך את המחסומים הקטנים האלה. כל השאר יהיו עם מחסומים גבוהים'. נתתי לו סולם לרדת מהעץ'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היום ששי וקנפו מתחבקים כשאנחנו נכנסים למסעדת הפועלים הקטנה שלו ושל אידה אשתו, "הלב הרחב", וקנפו גוררת אותי לתוך הסירים. "אידה מכינה את החריימה הכי טעים שיש וקובה אדומה סוף הדרך ושווארמה טבעונית", היא אומרת.
קנפו, אישה חייכנית אך נחושה, נשואה, אמא לשלושה בגילי 6 עד 13, מתגוררת בשנים האחרונות באופקים, אבל את כל חייה עברה בבאר־שבע. "באר־שבעים הם פטריוטים", היא אומרת. "השוק תמיד היה הלב של העיר, כולנו גדלנו פה ויש לנו זיכרונות ילדות מהקניות עם אמא. יושב ראש נציגות סוחרי השוק הוא הבעלים של תבליני מימון. כשהגעתי לנהל את השוק אמרתי לו: 'אני הבת של מירי, אתה זוכר שהייתי יושבת פה עם סוכריה על מקל בזמן שאמא עשתה קניות?' זו הייתה סגירת מעגל עם דמעות. אני מנהלת היום אנשים שהם דור שלישי בשוק. בתבליני ציון עובד עד היום הסבא, שהוא בן 80, ואני זוכרת אותו כאדם צעיר. את הסוחרים פה אני רואה יותר מאשר את בעלי".
מה בעלך אומר על התפקיד הקשוח?
"תמיד שואלים, כי המתחם הוא מאוד גברי ומלא אגו, אבל אני לא יודעת איך לא חשבו קודם שאישה צריכה לנהל שוק מלא גברים. זה הכי חכם, כי אין חיכוכים. אני לא אכנס עם גבר למלחמת אגו באמצע השוק".
אבל היה את מבחן הקבלה של ששי.
"היה, כדי לבדוק עד כמה אני חזקה. אבל החוזק שלי הוא דווקא בלא לשבור את הכלים. להביא היגיון ומילה טובה לסיטואציה. זה חלק מניהול נשי, מפוליטיקה נשית".
פוליטיקה וניהול קנפו מכירה היטב, אחרי 12 שנים שבהן עמדה בראש מחלקת הגבייה העסקית של עיריית באר־שבע. "היה לא פשוט לעבוד עם בעלי עסקים מכל סוגי האוכלוסייה, לפעמים כאלה שלא מתנהלים על הצד הכי נקי, ושם למדתי שגם סיטואציה קשה אפשר לקחת לאן שאת רוצה. וזה משהו שנשים יודעות לעשות יותר טוב מגברים. זה בא גם מהבית. גדלתי בבית של סובלנות וחינוך לכך שכל האנשים שווים, אצל אבא מסעדן, הבעלים של פאפא מישל, שאין באר־שבעי ותיק שלא מכיר. למשפחה היו גם אולמות אירועים מהחלוצים בתחום בעיר, וכך הכרתי מקרוב גם את האוכלוסייה הבדואית והערבית באזור, ולכן לא היה לי מוזר להגיע לפה ולתקשר עם הסוחרים הבדואים, ושהם נכנסים אליי למשרד להכין לעצמם קפה ולהגיד 'אהלן אהלן'".
רובנו מקשרים בימים אלה בדואים עם פשע ומקרים קשים של אלימות.
"מה פתאום אלימות, זה לא קיים פה. השוק הוא בועה טובה בתוך הדרום. יש פשע בחברה הערבית והבדואית, וזה לא חדש. השוק מכיל מגוון רחב של תרבויות מהחברה הישראלית, כולל לקוחות וסוחרים בדואים וסוחרים ערבים שמגיעים כבר 30 שנה מחברון, מדהרייה ועוד מקומות בשטחים. הם באים כדי להתפרנס. כשיש לך מה להפסיד, לא תפגע בפרנסה שלך.
"כולנו זוכרים איך במהלך שומר החומות היו ברחבי הארץ מוקדים יהודים־ערבים שבערו בלהבות, אבל כאן בשוק שמרו על ערבות הדדית. לכן את סיורי האוכל בשוק אני פותחת דווקא מהחלק הבדואי המוזנח, שבקרוב יעבור שיפוץ כחלק מהפיכת השוק למתחם של חוויות קולינריות, ולא רק מסחר. חשוב לי שאנשים יגיעו לפה, יסתובבו ויראו את הבדואים שהם שומעים עליהם בחדשות כדי שיבינו שהשד לא כזה נורא. מדובר באנשים שבאים להתפרנס והם נחמדים ומכניסי אורחים. המתפרעים הם קומץ של צעירים, בעיקר כאלה שלא מצאו לעצמם עתיד ואופק.
"אני זוכרת בוקר אחד במהלך שומר החומות, ירדתי למטה מהמשרד, ויש פה אנשים שחיים יחד בין 20־30 שנה, ואני מוצאת אותם יושבים על ארגזי שוק, כמה ערבים ויהודים ובדואים וחברוני אחד, מוציאים את הטונה והחומוס והירקות ומדברים על ענייני יום־יום ולא מתייחסים למה שקורה בחוץ, כי מבינים שמחר, אחרי שהבלגן יעבור, הם יצטרכו לקום לעבודה ביחד. ואם תרדי עכשיו למטה תראי שבאחת בצהריים ייפתח פה 'מולטי שף' – זה יאכל את הקציצות של השכן שלו, וההוא את הדגים של הדוכן ממול".
"חשוב לי שאנשים יגיעו לפה, יסתובבו ויראו את הבדואים שהם שומעים עליהם בחדשות כדי שיבינו שהשד לא כזה נורא. מדובר באנשים שבאים להתפרנס והם נחמדים ומכניסי אורחים. המתפרעים הם קומץ של צעירים, בעיקר כאלה שלא מצאו לעצמם עתיד ואופק"
המטרה של קנפו עכשיו היא להפוך את השוק למקום שמגיעים אליו לא רק כדי לקנות ירקות, פירות ובשר, אלא כדי לאכול בין הבסטות. היא פותחת את המחשב במשרד הקטן והנעים שלה, שהוא בעצם קרוון מברזל שמטפסים אליו בגרם מדרגות צר, ולאחר שהיא מעיפה מבט בשלל מסכי הבקרה שמצלמים כל פינה בשוק, היא מראה לי בגאווה את תוכניות השיפוץ שיהפכו את הסמטאות, שעזובה רבה שולטת בהן, למוקדי בילוי ואוכל, כולל שיתופי פעולה עם אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן־גוריון, עם תיאטרון באר־שבע ועם בלוגרים של אוכל.
"אני לא באתי לכאן להתעסק בענייני תחזוקה", היא אומרת. "זה חשוב ואני עושה את זה, אבל המטרה שלי היא לשנות את פני השוק, וגם להיות כתובת לסוחרים ולפועלים, שלא תמיד סופרים אותם ברשויות. לכן כשהתחלתי לנהל את השוק והייתי צריכה לעמוד גם מול הסוחרים הבדואים, או הערבים, הבנתי שזה או להילחם בהם או ליצור לי חבורת טיפוח. ובחרתי באפשרות השנייה. נכון שלא כולם אהבו את זה בהתחלה, אבל הנה, אין לי בלגן ומה שאבקש יכבדו".
איך השגת את זה?
"ביחסי חברות. בתשומת לב. בלדבר בגובה העיניים. לייצר דלת פתוחה. מי שצריך כוס קפה יודע שהוא יכול לעלות למשרד הזה, להדליק קומקום ולהכין קפה, ומי שצריך עזרה בפנייה לביטוח לאומי אעזור לו, וכמובן שגם אייצר להם עניין ותרבות וחיבורים ושת"פים".
בינתיים, אנשים אומרים בואו ניסע לשוק רמלה, למחנה יהודה, לא לבאר־שבע.
"לגמרי, זה ברור, כי היום השוק עדיין לא מזמין ולא מייצר חוויית בילוי. אבל בקיץ נקבל את היתרי הבנייה שייקחו אותו למקום אחר, וללא ספק חלק מהאתגר זה גם להסביר את זה לסוחרים – שיהיו פה שבילים מסודרים ושמשיות על הדק ובתי קפה ומקומות קטנים של אוכל. הסוחרים גם מקבלים מאיתנו שעות ייעוץ של מעוף (תוכנית משרד הכלכלה לייעוץ וסיוע לעסקים קטנים ובינוניים – על"א) ושל משרד התיירות כדי לעטוף אותם בכל מה שיצטרכו אחרי שיחזרו לשוק שיחדש את פניו".
התוכניות להתחדשות השוק אינן מנותקות ממה שקורה בענף המזון בשנים האחרונות. קנפו: "מלחמת הסופרמרקטים היא מטורפת, ובעיקר בבאר־שבע. רשת דבאח החזקה, יוחננוף שנכנסה בחגי תשרי, שופרסל עם מתחמי הענק, מחסני השוק החזקה, קשת טעמים שנלחמת על הצרכן הרוסי של טיב טעם – כולם נלחמים בכולם וכולם מוכרים בצל, עגבנייה ומלפפון בשקל. לסוחרים בשוק אין יכולת להתחרות בזה. לכן התחרות צריכה לבוא ממקום אחר, של חוויית קנייה. כי מי שיחזור לשוק בשביל החוויה, גם יקנה על הדרך מצרכים למטבח ולא ילך לסופר. שוק זו התמכרות. אני לא מסוגלת לקנות בשום מקום אחר".
קנפו לוקחת אותנו לסיבוב בין הדוכנים. אין עדיין את התשתיות, ההקפדה, הניקיון והמקצוענות שמאפיינים את השווקים שכבר הפכו עצמם למוקדי תיירות וקולינריה. צריך עוד לפתור את בעיות הניקוז, לאסוף את כבלי החשמל המסתלסלים לכל עבר, לרצף מחדש חלקים גדולים מהשוק, לדאוג לאסתטיקה, שילוט, ניקיון.
"פתאום הייתי צריכה ללמוד להתעסק בנושאים תפעוליים – ביוב, פינוי דחסני זבל, בעיות תשתית, חשמל וקבלנים", היא מספרת. "זה חתיכת אתגר. ולא כולם רואים ברגע הראשון את הפוטנציאל העסקי האדיר שצפוי לעסק שלהם. והתפקיד שלי הוא לפעמים סיזיפי - לפעול פרטנית מול מאות סוחרים בנפרד, ולהסביר להם את החזון. יש בזה גם אחריות כבדה על עתיד של משפחות, כי אנחנו לוקחים מצב קיים שלדעתנו הוא לא מספיק טוב, אבל לחלק מהאנשים הוא טוב ונוח, ואנחנו טורפים להם את הקלפים. ואין פה תעודת ביטוי לאף אחד. מי שלא יידע להתאים עצמו לשוק החדש, יכול להיפגע. אלה מחשבות שמלוות אותי בכל לילה לפני שאני נרדמת".
איך את נרגעת?
"משלבת כוחות עם מעוף ועם משרד התיירות ועם עמותת הנגב והגליל ועם כל מי שמוכן לתת מהכוח שלו ולתמוך בסוחרים כדי שיהיו להם כלים להתקדם לשוק החדש, להציג טוב יותר את הסחורה, את עצמם, להשתלב בחזון החדש".
בינתיים למרות הגשם והשלוליות, יש מי שבכל זאת מגיעים לקניות.
"כשאת קונה ומשוטטת פה, את מטיילת בשכונה שלך. בסופר את לא מעניינת אף אחד. פה יש לך למעלה מ־50 חנויות של פירות וירקות, למעלה מ־20 חנויות של תבלינים. את באה, מדברים איתך, פוליטיקה, כדורגל, החיים".
בדרך לדוכן הדגים של אילוז היא אומרת: "תראי אותו, 40 שנה מוכר פה דגים, אבל הבין שמשהו משתנה, אז פתח דוכן ועושה פיש אנד צ'יפס הכי טעים בארץ. תכין לנו בקטנה גם את החלה עם החריימה", היא מבקשת, וכשהמנות מוכנות, היא מיד שולפת את הטלפון ומצלמת.
"איך שהגעתי פתחתי לשוק דף אינסטגרם, ובכל סיבוב בוקר שאני עושה אני רואה מה הגיע חדש. בצל ירוק? מעולה, מצלמת ומעלה. הם כבר קוראים לי: 'מיטל בואי תראי מה הגיע חדש', כי הם מבינים את הכוח של הדיגיטל, בטח בזמן שבו המדינה סגרה את השווקים. יש פה למעלה מ־500 חנויות קטנות של סוחרים שמתפרנסים מהמקום הזה. ולכן במהלך שלושה סגרים ייצרנו להם מערך דיגיטל ומשלוחים כדי להתקיים. המדינה דחסה את כל האנשים בתוך סופרמרקטים, והשווקים היו ריקים יותר משישה חודשים במצטבר".
ומה עשית בזמן הזה?
"היינו פה עם הסוחרים, שבאו כל בוקר ולא ידעו לאן ללכת. שתינו קפה ביחד, אכלנו צהריים, ותוך כדי הקמנו להם דפי נחיתה (דפי אינטרנט) עם קישור לוואטסאפ. אמרנו להם, בואו תלמדו לעשות משלוחים, והתחלנו לחבר אותם ולפרסם בדיגיטל. לאחרים עזרנו בהנחות בארנונה, בביטול דוחות. ראש העיר ומנכ"ל חברת הניהול של השוק עלו לכנסת כדי לעזור, והיינו כל יום כולנו בבוץ ביחד. בין הסגרים התחלנו לייצר תרבות בשוק: שת"פים עם משרד התרבות, נגנים, קבלות שבת, להקות, התחלנו להפעיל פה מערכי סיורי טעימות יחד עם רשות הטבע והגנים, עשינו אירועי תרבות למשפחות, באו 1,500 איש עם עגלות וילדים, והכל אני לומדת בתוך המשבר, תוך כדי תנועה ביחד איתם. הרי לא באתי מפרסום ושיווק. עשינו מסיבה לצעירים, ובקיץ נעשה עוד מסיבה ענקית עם אגודת הסטודנטים. סטודנטים באוניברסיטה בכלל לא יודעים שיש שוק בעיר".
אילוז אומר לנו שמאז שקנפו באה חיי השוק השתנו לטובה. בני מתבליני ציון אומר: "תרשמי בכתבה שהיא המנהלת הכי מוצלחת בכל השווקים בארץ". אילוז: "שווקים בארץ קרסו כי לא שמו להם מנהלות. מנהלת אישה זה הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים. בשורה התחתונה, אישה תמיד תנהל כל דבר יותר רך ויותר טוב מגבר, ולא רק את השוק".
את אבו מאזן, שחנות מעילי הצמר שלו יושבת בעומק השוק הבדואי, אנחנו פוגשות כשהוא יושב ואוכל עגבנייה, פיתה וצנון. "אבו מאזן הוא הכוכב של הסיורים שלנו, מנגן ושר שירי אהבה בערבית, ועכשיו, בקור, כל הבדואים בשוק לובשים את המעילים שהוא מייצר מצמר כבשים", היא אומרת בשעה שהגשם העז חוזר להכות ואנחנו נמלטות אל חנות המכולת הענקית של משפחת אל ג'רג'אווי. "זה חורף־חורף, הידיים קפואות", מקבל את פנינו נאסים, נציג התאחדות הסוחרים של השוק. "אני פה 36 שנים, ומאז שמיטל נכנסה לתפקיד השוק חזר לחיים. הרבה מנהלים עברתי כאן, אבל מה שהיא עושה זה שונה לגמרי. לפני שהיא הגיעה השוק כמעט מת. נעלם. עכשיו הוא מתאושש. התחילו סיורים, התחיל פרויקט שף בשוק".
קנפו: "אוי, שכחתי לספר על זה. בקורונה המסעדות לא עבדו. הבאנו שפים מקומיים, נתנו לכל שף עמדה ומצרכים, ועשינו אירוע. הייתה התלהבות מטורפת, כולל זה שהבאנו גם את אסף דיי, שהוא באר־שבעי במקור. היה טירוף".
נאסים: "זה מה שהיא הביאה. לפניה לא היה לנו כלום חוץ מפקחים".
פורסם לראשונה: 07:17, 11.02.22
