בימים אלה עסוק הרב יעקב גלויברמן, מנהל עמותת "יד ביד", בהכנות קדחתניות למבצע "החגים בפתח". בכספי התרומות שהוא מצליח לגייס, הוא קונה עשרות אלפי קילוגרמים של עופות וירקות, בקבוקי שתייה, דבש ומה לא, כדי שדבר לא יהיה חסר על שולחן החג של אלפי משפחות.
מפעל החסד, שהקים הרב גלויברמן בשנת 2000, מסייע למשפחות נזקקות וקשות יום, ניצולי שואה ועריריים, אלמנות, יתומים ועולים, ללא הבדל דת, גזע ומין ובכל ימות השנה. בעזרת קבוצות מתנדבים ממגוון גופים עסקיים וציבוריים, מחלקת העמותה סלי מזון לקראת החגים, ארוחות חמות לקשישים, שמיכות חורף, תחפושות לפורים, ילקוטים וציוד לבית הספר, ריהוט יד שנייה ואף שמלות כלה. "יוקר המחיה עלה בין 30-40 אחוז בכל הקשור לעלויות רכישת מזון.
את רוב המזון אנחנו בעמותה קונים, אבל אם בעבר קנינו בקבוק שמן בארבעה שקלים, היום זה יקר פי שניים ויותר. שולחן חג ללא תפוח, דבש, רימון, דג ועוף – זה פשוט גורם לבכות", אומר הרב בכאב. לדבריו, מעגל העוני התרחב בשנים האחרונות וכולל כיום גם את מעמד הביניים. "כמי ששירת כקצין בצבא, ידעתי שלמדינה ישנם כל האמצעים להילחם במלחמות, אבל היום כשיש לה הכנסות של מיליארדים, היא לא נלחמת בעוני, אין שום רגישות, ובינתיים המקררים ריקים! אני רואה את הדמעות והבדידות, ולא מבין את זה".
לעזרתו מגיעים עובדי ארגונים גדולים, בנקים, משטרה, חיילים, נוער. "לא פשוט לגייס מתנדבים, אבל הם רואים את המצוקות בעיניים וזה ממלא אותם. הם חשים את הנתינה", מסכם גלויברמן.
הצד היפה של הישראלים
גוף חסד נוסף הוא "עמותת חום", הנשענת רק על מתנדבים ותרומות. הפעילות מתמקדת בחלוקת חבילות או תווי מזון, לבוש והנעלה, לצד טיפולי שיניים, תרופות, משקפיים, ציוד לימודי ועוד. את העמותה הקטנה ייסד מנשה כהן, לשעבר איש חינוך. כהן: "גדלתי כילד יתום. כשבגרתי חינכתי ילדים בבית ספר בדרום תל אביב, שהגיעו לכיתה בלי סנדוויץ', ושבבתיהם לא היו תנאים לחיים סבירים. התאגדנו כמה מורים כדי להכין לילדים כריכים ונסחפתי לזה. ב־2004 הצטרפו העיתונאי ניסים משעל ואשת התקשורת ג'ודי שלום ניר מוזס, ומאז כולנו עובדים יחד בהתנדבות מלאה". באשר לתפקיד המדינה לנוכח המצוקות, אומר כהן: "למיטב הבנתי, בקופת האוצר יושבים מיליארדים, ואם המדינה הייתה נותנת פסיק קטן למען הנזקקים, הילדים לא היו צריכים לשטוף חדרי מדרגות בלילה עם אימא שלהם. מנהלים מספרים על תלמידים שמוציאים מהאשפה כריך שמישהו זרק.
האנשים האלה לא בחרו להיות עניים. גם הקורונה דפקה לאנשים את החיים והבריאות, והם לא מסוגלים להאכיל את המשפחה. אלה דברים שמתרחשים אצל מי שעבדו והיו בריאים. הם מתביישים, אבל זה יכול לקרות לכל אחד. כשהילדים שעזרנו להם מתגייסים ורוכשים מקצוע, הם חוזרים להודות לנו, והלב מתרחב. זה פשוט מבצע הצלה".
כעמותה קטנה, שמתנהלת ללא משכורות ועם יכולות מוגבלות, המתנדבים עושים הכול. "דבר בפעילות לא כרוך בהוצאת כסף.
אפילו את המשרדים שמהם פועלים המתנדבים ומגייסי התרומות מנדבים עבורנו. אבל אנחנו מצליחים לטפל באלפי ילדים ומגיעים דרכם גם למשפחות", מספרת ג'ודי שלום ניר מוזס, המשמשת כנשיאת העמותה. לדבריה, גיוס התרומות הפך לעניין מורכב במיוחד בשנים האחרונות, שכן הצרכים גדלו וחלק ממי שנהגו לתרום בעבר, איבדו במהלך הקורונה את עבודתם והפכו לנזקקים בעצמם.
"הישראלים הם אנשים טובים, נדיבים, תורמים ואכפתיים. אני פוגשת בצד היפה של החברה הישראלית", כך אומרת מיקי דהב, מנכ"לית עמותת הרוח הישראלית. מלבד חבילות מזון לקראת החגים עבור כ־6,000 משפחות של תלמידים בכפרי נוער בישראל, העמותה פועלת להעצמה וקידום צעירים מהפריפריה החברתית במגוון תוכניות, כולן נשענות על תרומות פילנתרופיות של אנשים פרטיים וגופים עסקיים. למשל במסגרת התוכנית "1:1", 360 חונכים שעברו הכשרה, מלווים בהתנדבות לאורך חמש שנים בוגרי כפרי נוער חסרי עורף משפחתי, בעלי פוטנציאל ומוטיבציה להצלחה, עד להשתלבותם בשוק בעבודה. הרציונל הוא נוכחות קבועה של מבוגר בחייהם, המצייד אותם בכישורי חיים, בונה איתם תוכנית עתיד ומסייע בקבלת החלטות, הרחבת אפשרויות ויצירת קשרים מתוך רשת הקשרים שלו.
בהיעדר מדיניות ממשלתית
בהיבט הלאומי, לעמותות תפקיד מרכזי במדיניות הרווחה של ישראל. מחקר של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, שנערך בשיתוף המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית, מעלה, כי נכון לשנת 2016, כ־15% מכלל העמותות הרשומות עוסקות בתחום הרווחה. קיריל שרברמן, חוקר במכון טאוב, מסביר כי מלכתחילה פילנתרופיה היא יוזמה פרטית ולא מדינתית, וכי תופעת הנדבנות חובקת עולם, למשל במדינות צפון אמריקה היא רחבת היקף במיוחד בשל מדיניות חברתית מצומצמת הנהוגה שם. לדבריו, גם בישראל הפילנתרופיה הולכת ומתפתחת כמגמה, כשהמדינה תומכת בעמותות, בעוד מחצית או יותר מהסיוע מגיע מתורמים.
"יוזמות פילנתרופיה עוסקות לרוב בתחומים שאליהם המדינה טרם נכנסה, ובהיותן יוזמות פרטיות של יחידים, הן פחות אפקטיביות, שכן נעשים מאמצים מוגברים מצד הרבה פרטים בנפרד. החברה האזרחית בישראל מפתחת כלים להתמודדות עם החוליים שלה, אבל מדובר ביוזמות נקודתיות, שאינן יכולות להחליף מדיניות ממשלתית סדורה", מסכם שרברמן.
