בשבת, 7 באוקטובר, בשש וחצי בבוקר התעוררה איירין טורס (25), עובדת סיעודית פיליפינית, למשמע אזעקה. היא הייתה בממ"ד שבבית המעסיקים שלה בקיבוץ כיסופים, ששימש כחדר שלה. "הבנתי שאני חייבת קודם כל להכניס אותם לממ"ד", היא משחזרת השבוע ביממה של הפוגה שקיבלה הרחק מבני הזוג המעסיקים אותה, בני 91 ו-90, שפונו למלון בים המלח.
"אחרי שהכנסתי אותם לממ"ד האישה הייתה צריכה ללכת לשירותים. יצאנו, הסתכלתי דרך החלון וראיתי אדם עם רובה ארוך. בהתחלה חשבתי שהוא חייל, מראה רגיל ביישוב שלנו, אבל משהו הרגיש לי לא תקין, ואמרתי לה. אחרי כמה דקות שמעתי צרחות מבחוץ, שיש אנשים בחוץ, אבל הייתי חייבת להמתין עד שהיא תסיים, לא יכולתי להשאיר אותה. הצלחתי ולקחתי אותה חזרה לממ"ד".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו, האזינו לפודקאסט הכלכלי היומי "כסף חדש", וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
5 צפייה בגלריה
ג'וזף אלבין עם ד"ר מורדי בכר בביתו בנס ציונה. "המדינה שלו שולחת מטוסים לעובדים הזרים, והוא לא הלך"
(צילום: יובל חן)
יותר מ-30 שעות שהתה טורס בממ"ד עם מעסיקיה, ללא מזון, מים וחשמל. "לא ידעתי מה לעשות. יש לי משפחה ושני ילדים בני 6 ו-8 בפיליפינים. כל הזמן חשבתי: אם אני אמות, מה יקרה להם. חשבתי גם על הילדים של המעסיקים שלי שיוצאים מדעתם מדאגה, כי הבטריה בסלולרי שלי נגמרה.
"בלילה הם ביקשו שוב לשירותים, אבל ידעתי שיש מחבלים בסלון. חיכיתי לבוקר. לא שמעתי את המחבלים ויצאתי, כי הייתי מוכרחה להטעין את הנייד. דבר ראשון התקשרתי לילדים שלהם. אחר כך ראיתי שהמחבלים אכלו וגם זרקו מזון על הרצפה. מצאתי לחם ומים והבאתי להם לממ"ד. המשכנו לחכות בממ"ד. בשלוש אחרי הצהריים החיילים חילצו אותנו".
כשאני שואלת את איירין, שסיכנה את חייה יותר מפעם אחת, אם היא רוצה לחזור למשפחתה בפיליפינים, היא עונה בשלילה. "אני צריכה לעזור למשפחה שלי: המטופלים שלי הם המשפחה שלי, ואני חייבת להישאר כאן. עכשיו אני לא איתם, כי הייתי צריכה קצת מנוחה אחרי מה שעברנו. מחר או מחרתיים אחזור אליהם".
5 צפייה בגלריה
"המטופלים שלי הם המשפחה שלי, ואני חייבת להישאר כאן". איירין טורס מהפיליפינים
(צילום: פרטי)
כ-150 מטפלים סיעודיים זרים הועסקו על פי הערכות ביישובי העוטף בעת שהותקפו. "המטפלים היו ועודם חלק בלתי נפרד מההתרחשויות בדרום", אומר אריאל כבירי, שהקים לפני 11 שנים את אתר "איי-סבתא" שמתווך, בתשלום, בין עובדים סיעודיים למשפחות שזקוקות להם.
איירין טורס: "חיכיתי לבוקר. לא שמעתי את המחבלים ויצאתי, כדי להטעין את הנייד. דבר ראשון התקשרתי לילדים שלהם, שדאגו מאוד. אחר כך מצאתי לחם ומים והבאתי לממ"ד. בשלוש חילצו אותנו"
"מתוך 32 מטפלים שנעדרו בתחילת ההתקפה, 26 אותרו, אחד מהם בבית חולים. שניים נעדרים, אחת נחטפה, ושלושה נרצחו יחד עם המטופלים שלהם. אחת הנרצחות היא אנג'לון שהגיעה מהפיליפינים לעבוד בקיבוץ כפר עזה. היא לא ברחה במהלך ההתקפה על הקיבוץ מתוך נאמנות לנירה, המטופלת שלה, למרות שיכלה לברוח. שתיהן נרצחו באכזריות". עוד מטפל שנרצח הוא פול, שגופתו נמצאה מאחורי הבית של לילך ותרי קיפניס בקיבוץ בארי. תרי, שבו טיפל, נרצח. לילך נחטפה לעזה.
עוזבים מעכשיו לעכשיו
איירין היא לא העובדת היחידה שמסרבת לעזוב את המשפחה שמעסיקה אותה. גם אלבין ג'וזף (35), עובד סיעודי מהודו, המועסק אצל ד"ר מורדי בכר (80) מנס-ציונה, מסרב לחזור למולדתו אף שהוא מועסק אצל ד"ר בכר שלושה חודשים בלבד, ולמרות הלחץ של משפחתו בהודו. אלבין וד"ר בכר - פנימאי ורופא משפחה שעלה מטורקיה ב-1970 והפסיק לעבוד כרופא רק לפני שנה בשל הידרדרות מחלת הפרקינסון שלו - אמנם לא חוו סיוט של שעות בממ"ד כשברקע צרחות ויריות.
בדירה שבה הם שוהים אין אפילו ממ"ד, והמקלט רחוק מכדי שד"ר בכר יוכל להגיע אליו בזמן. אבל קולות המלחמה והטראומה הגיעו אליהם היטב. "אזעקות לפחות 4-5 פעמים ביום", מספר אלבין, שלא יוצא כמעט מהבית ומבלה עם המטופל שלו את מרבית שעות היום. ולמרות זאת, הוא לא עוזב. "בשלושת החודשים האלה התקרבתי למשפחה הזו. איך אעזוב אותו? בהודו יש לי אישה ושני ילדים, אבל אני לא רוצה לעזוב את האיש, שמתנהג אליי כמו אל בן. ד"ר בכר הוא איש מיוחד, אנחנו נשארים ביחד", הוא אומר.
ג'ולי אן פייפון: "אנחנו גם מאוד משפחתיים - המטופלים הופכים למשפחה שלנו. אז שאני אשאיר את סבתא לבד?"
ד"ר בכר לא מסתיר את הערכתו למסירות הלא-מובנת מאליה בכלל: "זה מאוד מרגש אותי", הוא אומר, "אני שומע שמהמדינה שלו שולחת מטוסים להוציא את העובדים הזרים, והוא לא הלך". בתו של ד"ר בכר, דנה בהר, שפירסמה פוסט הצדעה מרגש לגבורתו של אלבין, אמרה כי עשתה זאת "אחרי שראיתי פוסטים רבים שמגוללים את הבעיות הקשות והחדשות שיצרה המלחמה בקרב האנשים - בעיקר הקשישים - הנזקקים והתלויים בעובדים סיעודיים זרים. יש הרבה חרדה והמולה סביב העובדים הזרים. הרבה מהם קמים והולכים הביתה, וקשה למצוא עובדים חדשים. אבל לצד זה יש סיפורי גבורה, וחשוב שנזכור אותם".
5 צפייה בגלריה
"העובד הסיעודי שואל את עצמו: אם אחזור הביתה, איך אשים לחם על השולחן?". ג'ולי אן פייפון מ"איי-סבתא"
(צילום: פרטי)
אכן, על רקע המצב יש למשפחות רבות קושי להשיג עובדים סיעודיים, שממילא היו חסרים בארץ עוד לפני המלחמה. "אני בתוך הסיפור הזה רק כמה ימים", מספר ישי ממרכז הארץ. "אמי, בת 78, שגרה בבארי, לא הייתה במצב סיעודי. היא תיפקדה כרגיל בביתה שבקיבוץ. אבל יום וחצי בממ"ד השפיעו מאוד על הנפש, אנחנו עוד לא יודעים איך וכמה בדיוק, אבל הרופא שבדק אותה אמר שהיא זקוקה להשגחה 24 שעות ביממה". האם, שחולצה מהקיבוץ, נודדת כרגע בין בתי צאצאיה.
ישי נאלץ לקפוץ בבת אחת למים לא מוכרים. נכון לעת שיחתנו, הוא עדיין לא הצליח למצוא עובדת סיעודית. "שמעתי שיש מצוקה, שנורא קשה להשיג עובדים", הוא מספר. "למטופלים שפונו מהדרום אין כרגע בית. הם פונו לבתי מלון. אתה צריך לשכנע עובד שיירד למלון בים המלח, וזה לא יהיה ביתו הקבוע. בגלל מבנה השוק והרגולציה, לא פשוט להעביר עובד ממטופל למטופל, וקשה לשכנע עובדים חדשים להגיע לאזור מלחמה.
"כולנו פוחדים, חוששים מה יהיה אחר כך, מתי ישוקמו היישובים. תארי לך מה קורה לעובדים זרים, שבמקרה הטוב יודעים עברית ברמה הבסיסית, ולא מכירים את ההיסטוריה והגיאופוליטיקה של המקום שישפיעו על גורל מטופליהם. לכי תשכנעי אותם, ועוד בשכר מינימום שישראלי לא מוכן לעבוד תמורתו. אם לפני המלחמה לקח שבועות וחודשים לאתר עובד חדש, היום המצב מסתמן כהרבה יותר גרוע. כל מי שיש לו ניסיון בתחום אמר לי שהמון מטפלים עזבו. אי-אפשר להתקשר איתם ישירות אלא רק דרך חברות השמה. התחלנו בחברת ההשמה של הקיבוץ, הם מדהימים אבל אין להם עובדים. ניסינו דרך חברות השמה נוספות, דרך קשרים, ניסינו לפרסם מודעות ברשתות החברתיות. בינתיים אין לנו תשובה".
5 צפייה בגלריה
אופירה מוסקוביץ: "עובדים רבים היו בשלבי השמה בחו"ל, שהופסקו. על פי הנוהל, המטופלים שלהם בארץ לא יכולים להעסיק עובד אחר. למה לא לשנות את זה בהוראת שעה?"
(צילום: נחום סגל)
כמו אמו של ישי, גם המצב של אמה של דלית (שם בדוי), חולה מורכבת ומונשמת השוהה בביתה, הידרדר בעקבות המלחמה. דלית מעסיקה שתי עובדות פיליפיניות לטיפול באמה. מאז המלחמה הועברה האם לממ"ד, והמדדים המעידים על מצבה הבריאותי משתוללים. מה שמחמיר את הבעיה היא העובדה שבכל אזעקה העובדות נכנסות להיסטריה וצורחות. כמה מתושבי ישראל, ותושבי יישובי העוטף והצפון בפרט, יזדקקו לעובדים סיעודיים בגלל הידרדרות מצבם הנפשי והפיזי בעקבות המצב? כמה יזדקקו לעובדים חלופיים כי העובדים שלהם נטשו?
"אנחנו מקבלים כל הזמן פניות של משפחות שמספרות על עובדים שרוצים לעזוב מהרגע להרגע", אומרת עו"ד מאיה גור בנדס, המתמחה בין השאר בתחום העובדים הזרים הסיעודיים. גור בנדס גם משמשת כיועצת המשפטית של קבוצת הפייסבוק "מזדקנות בכבוד" והאתר "מטה מאבק הסיעודיים" שהקימה אופירה מוסקוביץ מחיפה. מוסקוביץ (61) נכנסה לתחום, שהיא אוהבת להגדיר "שוק של גיהינום", ב-2016 כשגילתה ששני הוריה נזקקים לעובדים סיעודיים. מאז שהקימה את הקבוצה והאתר נפטר אביה, ואמה עדיין מעסיקה עובדת סיעודית.
"אף אחד לא מצפה שהעובדים, שהם אזרחים זרים, ייכנסו מתחת לאלונקה", אומרת עו"ד גור בנדס. "גם עובדים שאינם נמצאים באזורי לחימה מודיעים על התפטרות מיידית ללא הודעה מוקדמת. תוסיפי על כך התפטרות של עובדים שנסעו לחופשות מולדת בחו"ל ומודיעים שהם לא חוזרים, כי אין טיסות או כי הם מפחדים. כשהמשפחות לוחצות שיחזרו, יש כאלה שדורשים מהמשפחה שתארוז את חפציהם ותשלח אליהם".
מוסקוביץ: "רק השבוע הגיעו אלינו 20 סיפורים של עובדים שמתפטרים מהיום להיום. היום קיבלתי מסר מעובדת שהייתה צריכה לחזור מחופשה ב-11 בנובמבר. היא מודיעה שהיא לא חוזרת".
הפיליפינים נשארים
כ-75,500 עובדים סיעודיים זרים שהו בישראל נכון ליוני 2023, על פי הנתונים הרשמיים האחרונים של רשות האוכלוסין וההגירה. מתוכם כ-14 אלף לא חוקיים. העובדים הסיעודיים הם כמחצית מכלל העובדים הזרים שנמצאים בארץ. הקבוצה השנייה בגודלה היא עובדי החקלאות (30,355) ואחריה עובדי הבנייה (27,593) ועובדי מלונאות (1,627). השאר הם עובדי תעשייה ועובדים המוגדרים כמומחים.
למרות שהעובדים הזרים הסיעודיים מהווים את הקבוצה המובילה ובגדול, ישיבת ועדת העובדים הזרים בכנסת שדנה ביום שני השבוע בסוגיית העובדים הזרים והבעיות החדשות שהולידה המלחמה, עסקה רק בעובדי החקלאות, המלונאות והבנייה. הבטיחו דיון נוסף ייעודי לסיעודיים. ההיבט הכלכלי גבר על ההיבט האנושי. לענפי המסעדנות, המלונאות, הבנייה והחקלאות יש לוביסטים חזקים הרבה יותר מלקשישים שבנו את המדינה.
ערב הקורונה היו חסרים כ-8,000 עובדים סיעודיים זרים בישראל. בקורונה המספר האמיר לכ-14 אלף ובנקודות זמן מסוימות הגיע אפילו לכ-20 אלף. אחרי הקורונה הוא ירד לכ-15 אלף. חלק מהסיבות למחסור הוא ויכוח בין מדינת ישראל לפיליפינים על גובה הסכום שישראל דורשת מעובד פיליפיני לשלם כדי שיוכל להתקבל לעבודה כאן. "הוויכוח לא הוכרע עדיין", אומרת מוסקוביץ. "בינתיים רשות האוכלוסין וההגירה פתחה את שעריה לעובדים מסרי-לנקה, נפאל וגיאורגיה, מדינות שלא מצליחות לספק עובדים בעלי הכשרה מתאימה. המסה הגדולה של עובדים חדשים מהפיליפינים, שהם הקבוצה הגדולה ביותר, הצטמצמה. מה יקרה עכשיו?"
על רקע המחסור אנחנו שומעים עוד סיפורים על מסירות וגבורה של עובדים סיעודיים זרים. "חשוב לזכור את העובדים שלא נטשו את מעבידיהם בקיבוצי עוטף עזה גם בשעות הקשות, ולזכור שגם העובדים הזרים חוו טראומה נוראית. חשוב שניתן מקום גם לכאב שלהם", אומר כבירי, שהקים את אתר "איי-סבתא" בעקבות הוויה-דולורוזה שעבר כאשר סבתו המנוחה נזקקה לעובדת זרה. השבוע, הוא מספר, שהוא הפסיק לגבות תשלום ממי שמחפשים עובדים באתר שלו, לתקופת המלחמה.
5 צפייה בגלריה
"צריך לזכור שגם העובדים הזרים חוו טראומה נוראית, חשוב לתת מקום גם לכאב שלהם". אריאל כבירי, בעלי אתר "איי סבתא"
(צילום: נחום סגל)
אחד מהסיפורים הקשים הוא זה של ג'ואי קובאיאן, מטפל מהפיליפינים שעבד חמש שנים אצל חבר קיבוץ בארי, בן 70, שהיה זקוק לעזרה סיעודית. בהתקפה הרצחנית של חמאס הוא ראה אותו נרצח לנגד עיניו, ונפצע בעצמו בעת חילוצו תחת אש. עכשיו הוא מאושפז במחלקה האורתופדית בבית החולים איכילוב. "אהבתי אותו מאוד", אומר קובאיאן, "הוא התייחס אליי בכבוד כמו אל בן, והלב שלי שבור ומרוסק ואני לא מפסיק לבכות. אני מקבל תמיכה מבית החולים ומהקהילה הפיליפינית ומקווה לימים טובים יותר".
התגברות המחסור גם מעלה את שכר העובדים. לפי הערכה, שכר הבסיס הממוצע נע בין 6,300 ל-7,200 שקל, ויש לא מעט משפחות שכבר משלמות 9,000-10,000 שקל לעובד
ג'ולי אן פייפון (41), בלוגרית, יועצת ופעילה במסגרת "איי-סבתא" בקרב המעוניינים להגיע לישראל מהפיליפינים, סרי לנקה, הודו ונפאל, חיה בפיליפינים ומכירה היטב את העובדים ואת התעקשותם להישאר בארץ למרות המצב. אן פייפון, שחזרה לפיליפינים ב-2016 אחרי עשר שנים בישראל כעובדת סיעודית, אומרת בשיחה מחו"ל: "בישראל נמצאים היום כ-40 אלף עובדים ועובדות מהפיליפינים. ממשלת הפיליפינים הציעה להם סיוע בחזרה לארצם, במימון כרטיסי טיסה, הסעה לנתב"ג, אפילו מענק. רק 19 נרשמו. אחי עובד אצל משפחה בבנימינה כמעט שש שנים. הוא התכונן לצאת לחופשה בדצמבר, אבל כרגע הוא אומר לנו שהוא די משוכנע שלא ייצא, למרות שאמנו מוטרפת מדאגה, וגם אשתו לחוצה".
ממשלת הודו הציעה הצעה דומה לאזרחיה שעובדים בישראל. בשלב זה כבר התמלאו חמש טיסות עם כ-1,100 עובדים שארגנה שגרירות הודו, כך מסר לי וישאל ג'יוטי גאס, מזכיר ראשון בשגרירות, אך לא ברור כמה מהם עובדים סיעודיים. גאס מעריך שמעטים.
איך את מסבירה את זה שכל כך מעט עובדים פיליפינים רוצים לחזור הביתה?
אן פייפון: "החיים כרגע בפיליפינים קשים במיוחד. למי שחוזר מחו"ל בלי כסף קשה להתפרנס. קשה למצוא עבודה, גם אם הוא איש מקצוע. וגם אם תמצא תעסוקה, השכר רחוק מהמקובל בישראל. 1,000-1,500 שקל לחודש לאחות מוסמכת בבית חולים פרטי, לעומת 5,500-7,000 שקל בממוצע לעובדת סיעודית זרה בישראל, שפטורה מרוב ההוצאות של שכר דירה, מזון, מיסים, חשמל, מים.
"העובד הסיעודי שואל את עצמו: אם אחזור הביתה, איך אשים לחם על השולחן? היום אני מפרנס את משפחתי. מה גם שרבים מהעובדים נמצאים בישראל עשר שנים ויותר, עברו תקופות ביטחוניות קשות ולא קרה להם כלום. אנחנו אנשים מאמינים (הפיליפינים נוצרים ברובם - ש"ח), אנחנו מאמינים בהבטחות התנ"ך, שאתם העם הנבחר, שלא יקרה דבר לישראל. וצריך להביא בחשבון גם את המשפחתיות החזקה שלנו. האמהות שלנו, הסבתות שלנו, חשובות לנו מאוד. המטופלים הופכים לחלק מהמשפחה שלנו. אני קראתי למעסיקה שלי סבתא, וחזרתי אליה אחרי שנישאתי בפיליפינים כדי ללוות אותה עד יומה האחרון. העובד או העובדת חושבים לעצמם: שאני אשאיר את סבא/סבתא לבד?"
המצב בישראל כרגע מוגדר על ידי ממשלת הפיליפינים כמצב מסוכן בדרגה 2, כלומר לאזרח עומדת הבחירה אם לחזור או לא. מה יקרה אם המצב יחמיר וממשלת הפיליפינים תדרוש מהעובדים לחזור? אן פייפון משוכנעת שהאנשים בפיליפינים שהיו בשלבי הכנה ליציאה לישראל ייצאו לכאן כשהמצב יירגע. אבל מדברים על מלחמה בת חודשים, ובינתיים יש מצוקה.
להתגמש כמו בקורונה
כל המעורבים בנושא טוענים כי הרשויות, ובעיקר רשות האוכלוסין וההגירה, לא מגמישות מספיק את הנהלים. ליריב שוריאן, מנכ"ל חברת ההשמה "מקום לכולם" ויו"ר "אחיעוד", הגוף המארגן למעלה מ-50 מבין 91 חברות ההשמה בישראל, היו עשרות עובדים באזור הדרום. בקיבוץ סעד בלבד היו לו 25 עובדים. מ-7 באוקטובר הוא במילואים בצפון, ומנסה להפעיל בשלט רחוק את החברה שלו ולפקח.
על פי הנהלים, העובדים והעובדות הסוציאליים המועסקים בחברת השמה, אמורים לבקר בתדירות מסוימת בבתי המטופלים. "רשות האוכלוסין וההגירה דורשת מאיתנו בימים אלה עבודה וביקורים כמו בתקופה רגילה", הוא אומר. "ומה אעשה עם עובדת סוציאלית שלי, אם לשישה, אחת מהן תינוקת שרק נולדה, שבעלה מגויס? איך אני יכול לדרוש ממנה ביקורי בית בקצב הרגיל? עובד סוציאלי שלי ביקר בבית מטופל ברחובות, וכשעמד להיכנס נפל טיל באזור. איך אשכנע אותו לצאת לדרך תמורת 100 שקל לביקור שהוא מקבל? למה לא לאפשר להם לתקשר בזום? ומי יעזור לנו מול תופעת נטישת העובדים? המשימה שלנו היא להרגיע את העובדים, כי אם יעזבו – אין לנו מענה בארץ. ביקשנו מהמשפחות לצ'פר עובדים, לחבק, להרגיע. כרגע אין לנו אמנם נטישת עובדים לחו"ל, אבל מצד שני אין כניסה של עובדים חדשים".
גם מוסקוביץ ועו"ד גור בנדס מצפות מהרשויות להתגמשות גדולה יותר. "עובדים רבים היו בשלבי השמה בחו"ל, שהופסקו בינתיים. על פי הנוהל היום, כשעובד הגיע לקונסוליה הישראלית בארץ מגוריו וקיבל אישור להשמתו בארץ, ההיתר של המטופל מהארץ 'נתפס', והוא לא יכול להעסיק עובד אחר במקומו. למה לא לפתוח השמות, אפילו כהוראת שעה? מדובר בפתרון מיידי שיספק כ-400 עובדים", אומרת מוסקוביץ. זו אולי טיפה בים, אבל היא יכולה להיות משמעותית ל-400 משפחות שמייחלות לקבל עובד סיעודי.
מוסקוביץ ועו"ד גור בנדס מצפות גם להגמשת הכללים לגבי עובדים השוהים בישראל זמן רב, כפי שנעשה בהוראת שעה בתקופת הקורונה. הכללים הוגמשו, אבל עדיין נותרו מסובכים. "לדוגמה, עובדים ששוהים בישראל 51-62 חודשים יכולים לזכות להארכת הויזה, אבל מותר להם לעבוד רק כמחליפים של עובדים שיוצאים לחופשה. עובדים ששוהים בארץ בין 63 חודשים ל-96 חודשים יכולים לעבוד רק תחת 'ויזה הומניטרית', כלומר אצל מטופל שעונה לקריטריונים של 'מצב הומניטרי', שהטיפול בו מסובך במיוחד. הדבר מחייב אישור של ועדה מיוחדת.
"עובד שנמצא בארץ מעל שמונה שנים, יכול לקבל ויזה הומניטרית רק לנכה עם 188% נכות מתחת לגיל הפנסיה. צריך לאפשר לכל העובדים שנמצאים בארץ מעל 62 חודשים לעבוד אצל כל קשיש שהוכר כזכאי להעסקת עובד זר. תחשבו גם על מתן אפשרות חריגה להעסיק עובדים בלתי חוקיים, כפי שניתן לבתי האבות בתקופת הקורונה", מציעה מוסקוביץ. לתשומת לב חברי ועדת הכנסת לעובדים זרים.
מוסקוביץ מזהירה שהתגברות המחסור מעלה את שכר העובדים הזרים, שזוחל כל הזמן מעלה. שכר המינימום לעובדים סיעודיים עלה באפריל ל-5,572 שקל, כשהמעביד רשאי לקזז כ-1,000 שקל להוצאות דיור, אוכל ועוד. בפועל חלק גדול מהעובדים לא מסכימים לקיזוז. להערכתה, שכר הבסיס הממוצע נע בין 6,300 ל-7,200 שקל לחודש. יש לא מעט משפחות שכבר משלמות 9,000-10,000 שקל.
"היום העלות הכוללת להעסקת עובד זר מגיעה ל-12 אלף שקל, ויכולה להגיע גם ל-18 אלף עד 20 אלף שקל", מעריכה גור בנדס, שרוצה עם זאת להגיד גם כמה מילים טובות על התנהלות רשות האוכלוסין וההגירה במחצית השנה האחרונה - בהגברה משמעותית של האכיפה, בשיפורים בשחרור היתרים למעסיקים לקבל עובדים חדשים במקום עובדים שפוטרו או התפטרו. והיא מקווה להמשך ההתגמשות.
מה אפשר לעשות ברמת המעסיק הבודד?
בהמשך לעצתו של שוריאן - להרגיע, לחבק ולצ'פר את העובדים - אומרת גם מוסקוביץ: "הערכה, הערכה ושוב הערכה. הם מטפלים באנשים שהכי חשובים לנו. בקרו אותם בתכיפות גבוהה יותר מבעבר. דובבו אותם. דקה שתיים אחרי אזעקה התקשרו לשאול אם הכל בסדר, לא רק אצל המטופל/ת אלא גם אצל העובד/ת".
ומה עושים אם העובד מודיע שהוא רוצה ללכת?
עו"ד גור בנדס: "חוקי העבודה חלים גם בעת מלחמה, ולכן חשוב להסביר לעובד כי הוא חייב במתן הודעה מוקדמת של בין 7 ימים לחודש, בהתאם לתקופת עבודתו עם המטופל. סירב? זכותכם לקזז את ימי ההודעה המוקדמת משכרו ומהזכויות שהוא זכאי להן. על העובד להגיש לכם מכתב התפטרות הנושא תאריך, סיבת ההתפטרות וחתימה. בנוסף אנחנו ממליצים להגיש תלונה על עובד כזה למינהל האוכלוסין בגין סירוב לתת הודעת התפטרות, כי דינו להיות מגורש מהארץ, וכך לא יסבך משפחה אחרת".
