בית משפט השלום בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה שהגישה בעלת דירה ברמת גן נגד היזמית שביצעה פרויקט תמ"א 38 בבניין, בטענה שהחניה שסופקה לה אינה סבירה, מאחר שהיא נמוכה ובעלת גישה לא נוחה למכונית. השופט יאיר דלוגין קבע שאף שהחניה עומדת בתקנים הנדרשים, הדיירת תפוצה ב-222 אלף שקל, גם על איחור במסירה.
ב-2013 חתמה התובעת יחד עם שאר בעלי הדירות בבניין על הסכם תמ"א 38 מסוג הריסה ובנייה מחדש. היזמית, חברת "קבוצת לב העיר – האשל 6 ר"ג", התחייבה לספק לה דירה חדשה בבניין החדש שייבנה, בקומה רביעית עם חניה צמודה. אלא שלטענתה הדירה נמסרה לה באיחור של שמונה חודשים. בנוסף, טענה, החניה נמצאת במתקן חניה שנוגד את התקנים ושיכולת התמרון לתוכו קשה ביותר, דבר שאף גרם נזק למכוניתה.
היא הוסיפה שאמנם הסכימה לקבל חניה במתקן, אך זאת רק בשל התחייבותו של נציג החברה שלפיה אין הבדל בין חניה רגילה לבין חניה במתקן, מה שהתברר כלא נכון.
מנגד טענה היזמית שהדיירת הסכימה לקבל חניה במתקן ושאין בו פגמים כלשהם. לשיטתה התובעת לא זכאית לפיצוי כלשהו בגין מועד מסירת הדירה שכן היא ביצעה שינויים שעיכבו את המסירה.
מומחה מטעם בית המשפט קבע שהחניה בת שימוש ותואמת את הנחיות משרד התחבורה והוועדה המקומית. עם זאת, החניון אינו נוח למשתמש, הן ביחס למידות תא החניה והן ביחס לרוחב הצר של הרמפות המשפיעות על הצורך בביצוע תמרונים רבים ומסורבלים. הוא הוסיף שמידות תא החניה של התובעת, כולל הגובה שלו (1.55 מ') מגבילים את סוגי כלי הרכב שיכולים להיכנס ומהווים מפגע תפקודי המגביל את רוב בני האדם הבוגרים שצריכים להתכופף על מנת להיכנס.
עו"ד שוש ריברלפיכף קיבל השופט יאיר דלוגין את התביעה בחלקה. הוא ציין שהדיירת לא הוכיחה שנציג היזמית אמר לה שאין הבדל בין חניה רגילה לבין חניה במכפיל. לדבריו, לא צריך להיות מומחה לחניות כדי לדעת שיש הבדל כזה.
עם זאת, הבהיר, היזמית התחייבה בהסכם לספק דרכי גישה סבירות לחניות והמומחה קבע שהחניון אינו נוח למשתמש. אמנם הגישה לחניה אפשרית, אך ודאי לא מדובר ב"דרכי גישה סבירות" כפי שהובטח. גם העובדה שגובה תא החניה של התובעת הוא 1.55 מחייבת פיצוי.
כך או אחרת, ציין השופט, היה על החברה ליידע את הדיירת במפורש כי היא עשויה לקבל תא חניה כה נמוך, שכל אדם בגובה ממוצע צריך יהיה להתכופף בכניסה אליו וביציאה ממנו. בשל כך הוא חייב את היזמית בפיצוי של 80 אלף שקל בגין רכיב זה, סכום המבטא את ההפרש שבין החניה שסופקה לתובעת בפועל לבין חניה במתקן עם תא חניה בגובה סטנדרטי של 1.75 מ'.
עוד נקבע שיש לפצות אותה גם בגין שמונה חודשי איחור במסירה. צוין כי מספר השינויים שבוצעו בדירה היה מינורי ולא הצריך דחייה במועד המסירה. סכום הפיצוי ברכיב זה נקבע על סך של 78 אלף שקל. בנוסף קיבלה התובעת פיצוי בגין עוגמת נפש וכן השבת שכר טרחת שמאי, כך שבסך הכל תשלם החברה 187,680 שקל בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 35 אלף שקל ומחצית מהאגרות ששילמה.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד יוסף שטרית
• ב"כ הנתבעת: עו"ד ערן שפינדל, עו"ד אוריאל גינת
• עו"ד שוש ריבר עוסקת בדיני מקרקעין
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
