בית משפט השלום בתל אביב קבע לאחרונה שבעלת חברה שלא עמדה בהתחייבותה בפני לקוחה להקים לה חנות אינטרנטית, ומאז עברה להתגורר בחו"ל, תפצה אותה בכ-340 אלף שקל. השופט ליאור גלברד קבע שפעולותיה התאפיינו במרמה וכוחניות.
התובעים הם אישה בעלת מוגבלות ואחיה שמטפל בענייניה הכספיים. ב-2017 נחתם בין האישה לבין החברות (טי.סי אם דיגיטל ו-טי.סי.אם סחר) הסכם השקעה, ובו הובטח לה שתיפתח עבורה חנות אינטרנטית בתמורה לסכום שתשקיע, ושבגין החנות היא תקבל תשואה. בפועל, החנות לא נפתחה.
1 צפייה בגלריה
אישה מבצעת שיחה דיגיטלית דרך המחשבאישה מבצעת שיחה דיגיטלית דרך המחשב
אילוסטרציה
(צילום: shutterstock )
בהמשך התברר שבעלי החברות הקימו אותן בעודם בפשיטת רגל וכי משקיעים רבים תבעו אותם. ב-2021 החליטו האח והאחות לסיים את ההתקשרות עם החברות ולמשוך את יתרת ההשקעה שנצברה לזכותם, בסך 80 אלף דולר.
בינואר 2021 הבטיח להם סמנכ"ל הלקוחות בחברות שהכספים יועברו בשתי פעימות - בפברואר ובמרץ 2022 - אך זה לא נעשה. בשלב זה, ולאחר שפנו שוב באמצעות ייעוץ משפטי, נחתם הסכם פשרה שלפיו החברות ישלמו להם 80,118 דולר עד לסוף מרץ 2022. אלא שגם הפעם התובעים לא זכות לראות את כספם.
בשל כך שוחח האח טלפונית עם הנתבעת, בעלת השליטה בחברות. היא ציינה כי לא היה מקום לחתום על הסכם הפשרה שכן לחברות לא הייתה באותו זמן את האפשרות לשלם את הסכום. היא מסרה לו שאם תוגש תביעה - הם יגררו אותו שנים בהליכים משפטיים ויגישו תביעה נגדית.
האח והאחות ביקשו לחייב את בעלת המניות ובן זוגה (שהתנהל מולם בחלק מהזמן) באופן אישי. לטענתם, החתימה על הסכם הפשרה הייתה תרמית והנתבעים התחמקו מהתשלום בחוסר תום לב. עוד נטען כי הוצגו להם מצגי שווא בדבר רווחים צפויים "פנטסטיים" שאין להם קשר למציאות.
בעלת המניות ובן זוגה טענו כי אין הצדקה להרמת מסך או לחיוב אישי. לטענתם, הפעולות שלהם נעשו כבעלי תפקיד בחברות, בתום לב, במסירות ובמקצועיות. לדבריהם, המצב הכלכלי של החברות נובע מסכסוך עם צד שלישי שאמור היה לספק את המוצרים לחנויות האינטרנטיות אך הפר את התחייבותו.
עו"ד אורי נוהעו"ד אורי נוהתומר שלום
השופט גלברד קיבל את התביעה נגד האישה ודחה את התביעה נגד בן זוגה מאחר שאינו בעל מניות. הוא ציין שפעם אחר פעם הוצג לה לתובעים מצג שהחוב ייפרע תוך זמן קצר ובמועדים ספציפיים, ובאופן חוזר ונשנה הכספים לא שולמו. כמו כן, הקושי הכלכלי שנוצר מהסכסוך עם החברה שאמורה הייתה לספק את המוצרים, שנטען בכתב ההגנה (ולא הוכח), לא הובא לידיעתם בזמן אמת.
החברות, בידיעת בני הזוג, פעלו ככל יכולתן לגרום לתובעים להסכים לדחיית מועד התשלומים על מנת למנוע פנייה לבית המשפט. נקבע שהתנהלות החברות והעובדה שמדובר בחברה משפחתית, כמו גם מעבר בני הזוג לארה"ב וסירובם להגיע לישראל למתן עדות, מצדיקים הרמת מסך כלפי האישה.
השופט הוסיף שקיימות אינדיקציות להתנהלות הנגועה במרמה של החברות כלפי התובעים, בידיעתם והכוונתם של הנתבעים. למשל החתימה על הסדר הפשרה עם האח והאחות בידיעה שלא יקוים, והתנהגותה הכוחנית של האישה שאיימה על התובע. התנהלות זו מעלה חשד ממשי ש"משיכת הזמן" נועדה לאפשר להם להבריח נכסים לחו"ל כדי לחמוק מנושים.
בסיכומו של דבר חויבו הנתבעים לשלם לאח ולאחות את מלוא סכום התביעה - 309,105 שקל - בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן • הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין • ב"כ התובעים: עו"ד צח אורי • ב"כ הנתבעים: עו"ד שירה בלום-וולף, עו"ד עמית בן ארויה • עו"ד אורי נוה עוסק בדיני חברות • הכותב לא ייצג בתיק • בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין • ynet הוא שותף באתר פסקדין