צפו: סיפורו של השען יעקב שלמן
(צילום: אורי דוידוביץ')
כשהדוגמנית יעל שלביה חשפה בחודש שעבר את השעון היוקרתי שקיבלה במתנה מבן זוגה עומר אדם, שעל פי הפרסומים שייך למותג אודמר פיגה ומוערך ב-220-250 אלף דולר התגובות נעו בין קנאה לסלידה מהמפגן הנובורישי. אבל היה גם מי שלא התרשם מהמחווה. "סליחה שאני אומר את זה, אבל בשבילם זה כמו יריקה", אומר יעקב שלמן בן ה-87 שכבר ראה בחייו דבר או שניים בכל הקשור לשעונים. "זה מזכיר לי סיפור על אחד שנכנס לחנות יקרה מאד בשוויץ ורצה לקנות לאשתו מתנה. הוא שאל כמה עולה השעון, אז המוכר ענה לו: 'סליחה אדוני זה לא בשבילך, תרד לקומה הראשונה כי כאן לא שואלים מחיר'".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
במרכז רחוב אלנבי בתל אביב, ליד הכניסה לשוק הכרמל סמוך לצומת הרחובות קינג ג'ורג ושינקין, שוכנת השעניה הוותיקה ביותר בישראל, הפועלת למעלה מ-100 שנה.
מדי בוקר פותחים את דלתותיה האחים יעקב ודניאל (76) שלמן, דור שני לשענים. אביהם משה ייסד את החנות ב-1911 ביפו ואפילו היה אחראי על תחזוק השעון המפורסם של העיר. לאחר הפרעות בשנת 1929 הוא העתיק את משכנו לתל אביב ומאז במשך 93 שנה, פועלת השעניה בהתרסה לשינויי הזמן.
5 צפייה בגלריה
כאילו הזמן קפא. שעניית שלמן בשנותיה הראשונות
(צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה. האתר שלנו: www.thephotohouse.co.il)
צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה. האתר שלנו: www.thephotohouse.co.il
בשעניית שלמן נדמה כאילו הזמן קפא ואפילו הריהוט מהמאה הקודמת. העוברים והשבים דווקא עוצרים ושואלים כמה עולה להחליף רצועה, כמה יעלו סוללות, אבל האחים עוד זוכרים את הימים בהם שעון לא היה רק בנייד אלא על היד ושימש כסמל סטטוס חוצה מגזרים.
הם זוכרים את המעבר מהשעון האנלוגי לדיגיטלי, מהמכני לשימוש בבטריות, את ההשתלטות של המזרח הרחוק על הדיוק השוויצרי, וצופים מהצד על השעונים החכמים עתירי הפיצ'רים.
שעונים עם זהב ויהלומים
"מה שאת רואה כאן היום זה לא היה ככה. החנות הייתה מלאה עם זהב, יהלומים ודברי כסף, אבל קיבלנו איומים, פעם אחת חטפתי משודד מכות", מספר יעקב על אירוע לפני 30 שנה. "היה לי פה אקדח, הלכתי להוציא אותו ואמי זכרונה לברכה שישבה כאן ראתה והבינה הכל, צעקה: 'יענקל'ה לא! יענקל'ה לא!' והחזיקה לי את הידיים כדי שלא אגע באקדח ואהרוג אותו. היו פה שעונים בשווי של 100 אלף שקל, אבל החלטנו שאנחנו לא רוצים להוציא את העיניים לאנשים עם הזהב והיהלומים, הוצאנו הכל ועשינו מזה נדל"ן".
אתה מתגעגע לתל אביב של פעם?
"מאוד. יש הרבה דברים בתור ילד שאני לא יכול לשכוח. אנשים היו הולכים בבוקר ומורידים את המגבעת. נשים היו הולכות עם שמשיות, לבושות יפה, אלגנטיות. כשהייתה עוברת כאן הלוויה, חנויות היו נסגרות. אנשים עמדו לצדי המדרכות, נותנים כבוד למת עד שהמכונית השחורה עוברת לכיוון בית הקברות בטרומפלדור".
את מי מהדמויות של אז היית רואה?
"פולה בן גוריון הביאה לפה שעון מעורר לתיקון, המחיר היה 20 גרוש. אחרי שנתיים שלא באה, לקחתי את כל הזבל ושמתי גם אותו בפח. הצייר ראובן רובין תיקן כאן שעונים. פעם הציע לאבי לקחת ציור במקום כסף, אבל אבא שלי אמר לו שהוא לא שם ציורים של תל אביב על הקיר אצלו ושישלם כשיהיה לו. אבי תיקן לביאליק את השעון וכששאל אותו מה עם תשלום הוא התפלא על הדרישה ואמר לו: מביאליק?!".
הולכים ונעלמים
השעניה היא חלק ממסלול של סיור "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם", שהחל כמיזם חברתי שיזמה מיטל כץ וכולל ביקור ותיעוד דיגיטלי בחנויות של פעם. דור הולך ופוחת של מקצועות המספרים את סיפור הקמת המדינה היהודית, החברה הישראלית והתעשייה הזעירה תוצרת כחול-לבן. כץ, שהייתה בעצמה עצמאית ובעלת רשת אופנה שנאלצה לסגור, גילתה מכנה משותף עם עסקים בסכנת הכחדה החל מסנדלרים, דרך כורכי ספרים ידניים, יצרני סירות, חרטים, אמן עץ, מרצפות מצוירות, מומחה של גובלנים בסדקית, צלמניה, חנות פורצלנים ועוד.
5 צפייה בגלריה
"אבי היה נותן לי שעון גדול ואומר לי: 'תפרק אותו, תנקה אותו ותרכיב'"
(צילום: אורי דוידוביץ')
בשבע השנים בהן מופעל המיזם, יותר מ-150 עסקים מכל הארץ זכו לתיעוד, כדי להנכיח אותם במדיות החדשות ולמעלה מ-20 אלף איש לקחו חלק בהדרכות. בסיורים, מוצגים 50 עסקים בפעילויות המשלבים גם קולינריה מפעם, ביקור בעלי מלאכה וחנויות ותיקות. "מטרת העל היא לתת במה לעסקים האלו שהצליחו להתמודד בדרך נס עם העידן המודרני ושרדו לספר", מספרת כץ. "לחבר בין קהלים, תרבויות, אנשים ודורות. לתת להם תחושה שהם שוב מעוררים עניין. מעין שיעור היסטוריה חוויתי".
האם יש ערך במקצועות האלו מעבר לנוסטלגיה?
"כן, עד שאנחנו לא צריכים תופר, סנדלר, נפח ברזל או לחצן מתכת, לא שמים לב שהם הולכים ונעלמים, אבל ברגע שצריכים אותם, פתאום אין להשיג. למשל, כאלו שיש ברשותם שעון אורלוגין יתקשו מאוד להשיג שען. כשהדור הזה ילך ויעלם אנחנו נהיה תלויים נטו ביבוא ולא תמיד אנחנו רוצים להזמין קונטיינר. יש מדינות שממש משלמים להם להשאיר את הדלת פתוחה. במדינת ישראל לצערי זה לא זכה עדיין למימון. הסיורים האלו אינם זולים, כי אנחנו מתנהלים קצת כמו עמותה אך לא מקבלים תקציב מאף אחד, ולכן חלק מהרווחים מוקצה לעניין התיעוד וצילומים מקצועיים שהם מקבלים מאיתנו".
בין אם מגיעים לבקר אותם במסגרת סיור או לא, גם כיום, כשנפח העבודה בשעניית שלמן קטן, האחים אינם מחמיצים עבודה. יעקב, מפאת גילו וטיפולי כימותרפיה שהחלישו את ידיו, עוסק כיום יותר בהנהלת חשבונות ומפנה את הדלפק לדניאל אחיו הקטן.
"מה שטוב לי הוא זה שאני בא לכאן - לחנות. זה החיים שלי", הוא מעיד. "נולדנו כאן, אחרי בית ספר, היינו עולים פה לגלריה למעלה, עושים את השיעורים ולאחר מכן אבי היה נותן לי שעון גדול ואומר לי: 'תפרק אותו, תנקה אותו ותרכיב'. אחר כך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. לאחר מכן כשראה שאני בקיא בשעונים גדולים עברנו לשעונים יותר קטנים, שעוני כיס ואז שעוני יד. אלפי שעונים עברו תחת ידיי. זה הבייבי שלנו. אין לי משהו אחר".
כשאומרים לך "השעון מתקתק" על מה אתה חושב?
"אני רוצה שיילך יותר לאט. את יודעת מה אני מת, יותר נכון אני חי את החנות, משתגע עליה".
