"רציתי לצאת להכשרה מקצועית כדי לעשות שינוי ולהחליף מקצוע, אבל ההכשרות שהמדינה מציעה לא עניינו אותי והקורסים שבאמת רציתי היו במימון פרטי מלא, אז ויתרתי. עם שלושה ילדים ועבודה אינטנסיבית בבית חולים, שאני חוזר ממנה רק בשעות הערב, זה לא באמת אפשרי". כך מספר אייזיק סמיונוב, בן 35, שעובד במערך ההנשמה בבית חולים ורצה לעבור הכשרה מקצועית בשנה שעברה. "חשבתי ללמוד משהו בתחום ההייטק, שאוכל לעשות בנוסף או במקום העבודה הנוכחית שלי. קצת שינוי מהחולים והלחץ שאני מתמודד איתו יום-יום".
על אף שהגיוני היה לצפות שנושא ההכשרות המקצועיות במימון או השתתפות של המדינה יצבור תאוצה בשל המשבר התעסוקתי של השנתיים האחרונות, ממחקר חדש עולה כי הגורם העיקרי לכישלון מערך ההכשרות המקצועיות בארץ הוא חוסר היכולת של העובדים המעוניינים בכך לשאת במימון של אותן הכשרות ומעבר לכך - לשאת בעלות המחייה שלהם בזמן הלימודים, שברובם אינם מציעים דמי קיום. מספר ההכשרות המקצועיות בסבסוד או מימון של המדינה ב-2021 עמד על כ-24 אלף בלבד - מספר נמוך מאוד בהשוואה ל-143 אלף המשרות הפנויות במשק ולמספר המובטלים שעמד בנובמבר על יותר מ-280 אלף.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
משבר הקורונה יכול היה להפוך להזדמנות חד פעמית חשובה בכל נושא ההכשרות בישראל, שמקרטע כבר שנים, ולעזור לעובדים רבים שעבודתם הופסקה או שהיקפה הצטמצם לנצל את הזמן ולהתאים את הכישורים שלהם לשוק העבודה החדש. למרות זאת ועל אף הביקורת שהושמעה לאורך כל המשבר, מהמחקר עולה כי הפער בין העובדים שהיו רוצים לעבור הכשרה מקצועית לבין אלה שאכן עברו אחת כזאת - נותר גבוה.
המחקר, שנערך על-ידי פרופ׳ מיכל גרינשטיין-וייס, ראש המכון למדיניות חברתית באוניברסיטת וושינגטון בשיתוף עם אוניברסיטת רייכמן וג׳וינט-ישראל (תבת), מתבסס על סקר שהועבר לכ-1,500 נשים וגברים בכוח העבודה ביוני האחרון. לפי הסקר, כחמישית (21%) מהעובדים והעובדות עשו הכשרה מקצועית כלשהי בשנה שקדמה לסקר, לעומת 40% שהיו רוצים לעשות הכשרה מקצועית - אך לא עשו.
"למעשה, מדובר בשיעור כפול של אנשים שהיו רוצים לעשות הכשרה מקצועית לעומת אלה שבאמת עשו איזושהי הכשרה", מסביר ד"ר אורן הלר, חוקר בכיר במכון למדיניות חברתית באונ׳ וושינגטון, שהיה חלק מכתיבת המחקר. "מהנתונים עולה שמה שהמדינה עושה בקשר למימון של ההכשרות וההכוונה של הציבור להכשרות שמתאימות לו פשוט לא מספיק".
4 צפייה בגלריה
"ההכשרות בישראל צריכות לשתף את המעסיקים הרבה יותר ממה שקורה היום". פרופ' מיכל גרינשטיין-וייס
(צילום: אוניברסיטת וושינגטון)
לא יכולים לוותר על משכורת
הממצאים שעלו מהסקר מצביעים על שלוש הסיבות השכיחות ביותר לאי-ביצוע הכשרה מקצועית בקרב אלה שהיו רוצים להשתתף בהכשרות המקצועיות, והן בראש ובראשונה אי-היכולת לממן את עלות המחייה בזמן הלימודים, כאמור, שעל כך הצביעו 59% מקרב האנשים שרוצים לבצע את ההכשרות. בהקשר הזה יש לציין כי השבוע אישרה הכנסת להאריך את הוראת השעה שמבטלת את הקיזוז בדמי אבטלה לזכאים שמשתתפים בהכשרות מקצועיות של המדינה (שאמורים לפי החוק המקורי לקבל דמי אבטלה בגובה 70%), אלא שמבדיקת ynet עולה כי בחודש נובמבר האחרון היו רק 29 זכאים לדמי אבטלה שמשתתפים בהכשרות המקצועיות.
לפי הנתונים של הביטוח הלאומי, בכל שנת 2021 (בלי חודש דצמבר) מספר מקבלי דמי האבטלה שהשתתפו בהכשרות מקצועיות מטעם המדינה עמד על 852 בלבד, לעומת 381 בלבד בשנת 2020 (שבה מספר ההכשרות המקצועיות בכלל היה מינימלי באופן יוצא דופן) ו-904 בשנת 2019. כלומר, ביטול הקיזוז עליו הוחלט בכנסת הגיוני ומתבקש - אבל ישפיע, אולי, על טיפה בים.
הסיבה השנייה השכיחה ביותר שעולה מהסקר היא שאותם עובדים שרוצים לעבור הכשרה מקצועית - לא יודעים מה כדאי להם ללמוד (על כך הצביעו 58%), והסיבה השלישית היא אי-יכולת לממן את עלות ההכשרה עצמה (על כך הצביעו 57%).
עוד עולה מהסקר כי הפער הגדול ביותר בין העובדים שרוצים לעשות הכשרה מקצועית לאלה שעברו הכשרה הוא בקרב בני 35 עד 44, שם לעומת 48% שמעוניינים לבצע הכשרות - רק 20% ביצעו. "צריך להבין שהעובדים שרוצים לעבור הכשרה מקצועית הם לאו דווקא הצעירים ביותר בשוק העבודה, שרק נכנסו אליו, אלא עובדים בוגרים יותר שיש להם בדרך כלל משפחות, שמחזיקים דירה, צריכים לשלם משכנתא, ולכן אי אפשר לצפות שהם יפסיקו להרוויח כסף לתקופה של חודשים בשביל לעבור הכשרה שבסופה לא תמיד מובטחת להם עבודה", מסבירה פרופ' גרינשטיין-וייס, שביצעה את המחקר.
4 צפייה בגלריה
"עם 3 ילדים ועבודה אינטנסיבית שאני חוזר ממנה רק בערב - ההכשרות המקצועיות שרציתי לא באמת היו רלוונטיות בשבילי". אייזיק סמיונוב
(צילום: פרטי)
בתוך כך, מהסקר עולה כי מבין מי שעברו הכשרה מקצועית, כמעט מחציתם (45%) עשו זאת במימון פרטי לעומת כ-38% שנעזרו במימון או סבסוד ממשלתי או בתוכניות מטעם משרד העבודה, שירות התעסוקה והרשות לחדשנות. עוד כ-12% עברו את ההכשרה ביוזמה או בארגון של המעסיק, ו-5% השיבו שהגורם שאירגן את ההכשרה המקצועית היה "אחר".
ואכן, רוב ההכשרות הזמינות בישראל הן פרטיות וללא סבסוד מהמדינה, כך שמי שמעוניין לבצע אותן נדרש לשלם עליהן ולעיתים קרובות גם לא יכול לעבוד במהלכן במשרה מלאה. כלומר, לעובדים רבים שלא יכולים לוותר על הכנסה חודשית - זה לא רלוונטי. מה שהמדינה מציעה הן תוכניות בסבסוד מלא או חלקי, כמו למשל תוכנית סקיל-אפ לפיתוח כישורי עובדים של משרד העבודה והג'וינט בשיתוף של המעסיקים, או תוכניות אחרות שמשלבות בנוסף לסבסוד הקורס גם סיוע כלכלי למשתתפים בהתאם למצב הסוציו-אקונומי שלהם.
תוכניות מסוג זה הובטחו לאחרונה לעובדים מענף התיירות שיבחרו להחליף מקצוע, כחלק מניסיונות המדינה לצמצם את המענקים הישירים לאותם עובדים ובמקום זאת לסייע להם להתפרנס במקצוע אחר. אולם, כאמור, בשלב הזה לא נראה שיש מספיק תוכניות כאלה.
אפשרות נוספת שקיימת להכשרות מקצועיות שהעובדים לא צריכים לממן בעצמם הם הכשרות במימון המעסיק, כמו למשל התוכניות של חברת אלביישן, שמציעה פתרונות לבנייה ותפעול של מה שנקרא "אקדמיה פנים ארגונית", שאותה מממן המעסיק ולעיתים הן גם בשיתוף המדינה. חברת מאנדיי לדוגמא, השיקה לאחרונה את monday U, שהיא אקדמיה פנימית ומכשירה אנשים חסרי ניסיון לתפקידי מכירות, פיתוח עסקי, גיוס, אנליסטים ועוד. באלביישן מספרים כי שורה של חברות החלו לפתוח אקדמיות פנימיות מסוג זה לאחרונה, ולכן הם צופים ששיעור המוכשרים במסגרת יוזמה של המעסיק יעלה משמעותית.
לטענת אבי שניר, מנכ"ל ומייסד חברת אלביישן, "אנחנו בעיצומה של מהפכה - במקום הכשרה להייטק, הייטק שמכשיר בעצמו. השינוי נובע מהמחסור העצום בכח אדם מיומן ומחיפוש אחר קונטקסט ארגוני בתוך ההכשרה. בתקופה האחרונה הייתה עלייה מבורכת במספר המשתתפים בהכשרות מטעם הרשות לחדשנות לאור מודלים חדשים שהרשות פיתחה, אבל התוכניות בעלות האפקטיביות הגדולה ביותר, גם מבחינת ההכשרה וגם מבחינת תוצאות ההשמה בקצה, הן תוכניות של החברות במסגרת אקדמיות פנים ארגוניות".
המעסיקים מענף ההייטק מתעוררים - אבל מה עם השאר?
פרופ' גרינשטיין-וייס, שחוקרת גם את שוק העבודה בארה"ב, טוענת כי "בארה"ב למשל מבצעים את ההכשרות בצורה הרבה יותר חדשנית, שמשתפת את המעסיקים הרבה יותר בצד של ההכשרה בהשוואה למה שקורה היום בישראל. ככה למעשה העובד עובר את ההכשרה אצל המעסיק העתידי שלו, ואז נשאר לעבוד אצלו. מדינת ישראל יכולה בהקשר הזה לעזור יותר במימון ההכשרות דרך המעסיקים, באופן שבו היא תשקיע את הכסף אצלם - ובתמורה הם יתחייבו לבצע את ההכשרה לפי הצרכים שלהם אך גם יבטיחו עבודה למשתתפים.
"באופן הזה", מסבירה גרינשטיין-וייס, "המעסיקים יוכלו לשלם למשתתפים משכורת מסוימת גם בתקופת ההכשרה עצמה, וכך ניתן יהיה לפתור שניים מהחסמים העיקריים ביותר שעומדים בפני אלה שמעוניינים לבצע הכשרה מקצועית כיום - גם אי היכולת לממן את ההכשרה וגם הבעייתיות הנעוצה באי-קבלת משכורת בעת ההכשרה שיכולה להימשך גם חודשים ארוכים".
בישראל כבר מתנסים במודל ההכשרה המקצועית שמתארת פרופ' גרינשטיין-וייס, בעיקר בענף ההייטק, כאמור. לאחרונה גם זרוע העבודה במשרד הכלכלה השיקה תוכנית לסבסוד הכשרות של עובדים בחברות ההייטק עצמן, בנוסף לתוכניות שמפעילה רשות החדשנות, לפי הנוהל במסלול "כיתה בעבודה". נראה כי בהייטק דווקא יש התפתחות חיובית מסויימת בעניין ההכשרות, בין השאר בגלל המחסור החמור בכוח אדם מיומן בתעשייה זו, וגם כדי לעמוד ביעד השאפתני שהציבה הממשלה לשיעור המועסקים בענף ההייטק - שמדבר על תעסוקה של 15% בענף עד שנת 2026 (כיום יש סביב ה-10%).
"אנחנו יודעים שההכשרות המקצועיות עובדות, אבל הן רחוקות מלמצות את הפוטנציאל שלהם", מסביר רותם עמרם נתיב מג׳וינט ישראל (תבת), שהשתתף בהכנת המחקר. "המודל שאימצו ברשות החדשנות בתחום הטכנולוגיה למשל הוא מסוג המודלים שמתוקצבים הכי מהר והכי חכם, כי יש בהם יעדים שרלוונטיים באמת לתעסוקה עצמה. התקצוב בהם מתבסס למעשה על השמה של המשתתף, ההתמדה שלו, גובה השכר שהוא מקבל בסוף ההכשרה - במקום תקצוב פחות חדשני ודי שמרני, שמתבסס על מספר שעות של הכשרות מקצועיות או על מספר קורסים שנפתחים".
מעבר למספר הגבוה של המשרות הפנויות שמחכות לאיוש בענף ההייטק, שזוכה להתייחסות (לפחות הצהרתית) מצד המדינה - מנתוני הלמ"ס שפורסמו השבוע עולה כי על אף שנתוני האבטלה נראים טוב יותר, העלייה במספר המשרות הפנויות בכל המשק נמשך. בנובמבר מספר המשרות הבלתי מאויישות במשק עלה בכ-2,500 בהשוואה לחודש שלפניו והגיע ליותר מ-143 אלף, כאמור.
בשירות התעסוקה הסבירו את העלייה המתמשכת במספר המשרות הפנויות במשק בין השאר בכך ששוק העבודה השתנה מהותית במהלך משבר הקורונה - והעובדים, בחלקם, לא התאימו את עצמם אליו. כלומר, הפער בין הצרכים של המשק ליכולות של העובדים רק גדל, וההכשרות המקצועיות, בין השאר, לא הצליחו לספק את המענה.
"הייתה בעיה מתמשכת בתקצוב ההכשרות המקצועיות, ביציבות שלהן ובחיבור לשטח", מוסיף עמרם. "במהלך הקורונה נפתרה הבעיה התקציבית באופן יחסי, כי הועברו הרבה תקציבים עבור ההכשרות המקצועיות אבל לא היו מנגנונים שיודעים לנצל אותם באופן אפקטיבי. רוב התקציבים האלה לא נוצלו והועברו לתקציב הנוכחי, ועכשיו צריך לנצל אותם בצורה חכמה שרלוונטית למה ששוק העבודה צריך".
