איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מכל רחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: הנזיר ג'ייסון חורקרה מציפורי.
>>לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: ג'ייסון (34)
הבית: גר עם עוד נזיר בכנסייה הביזנטית העתיקה "סנטה אנה" בציפורי. כנסייה מהמאה השנייה שהוקמה במקום שעל פי המסורת הנוצרית התגוררו בו חנה (אנה) ויהויכין, הסבתא והסבא של ישו. במנזר הסמוך מתגוררות שלוש נזירות שמפעילות מעון לילדים בסיכון.
איך הגעת לכאן? "אני במקור מסנטיאגו דה צ'ילה ושייך לכנסייה הקתולית. נזירים מהכנסייה שלי הגיעו לפה לישראל ב-2002 וראו את המקום שהוא נטוש והחליטו להגיע לכאן ולשמור על המקום. המקום פה והכנסייה העתיקה שייכת לפרנסיסקנים והיא הייתה נטושה וסגורה מ-1963. כשהם הבינו שאנחנו רוצים לחזור וליישב את המקום הם רצו לראות מה קורה כאן, הגיעו וראו שהכל עזוב והרוס והחליטו לתת לנו אותו. שאלו אותנו איך נחיה כי אין חשמל ומים אבל אמרנו שזה מקום קדוש ואלוהים יעזור לנו. מאז 2006 יש כל הזמן שני שליחים מצ'ילה שמחזיקים את המקום. אני בישראל חמש שנים".
אתם שיפצתם? "הכל עשינו לבד. במשך תשעה חודשים עבדו פה שני הנזירים הראשונים רק כדי להוציא את כל העשבים והקוצים כדי לפתוח את המקום. בגלל שזה כל כך הרבה שנים נטוש גם הנוצרים לא הכירו את המקום ואנחנו בתהליך שמתחילים להכיר את המקום החשוב הזה. היה קשה מאוד לארח מבקרים וצליינים בשנים הראשונות כי לא היו שירותים ולא הייתה שום תשתית ובגלל שאנחנו פה רק שני נזירים זו עבודה קשה ואיטית. בחמש השנים האחרונות, מאז שאני כאן, שיפצנו את הכניסה למקום ואת הרחבה הפנימית. היינו צריכים להביא אבנים בידיים, ולשפץ את הגן בחוץ ואת החצר ויש לנו עוד הרבה עבודה".
כמה זמן אתה אמור להיות פה? "אני כאן לכל החיים. קשה ללמוד את השפה וזה לוקח הרבה זמן, אז אין לי טעם להחליף מקום. אם אני בריא אני נשאר פה".
אתה אוהב את המקום? "מאוד. יש לי חברים בציפורי ואני לומד עברית אצל מורה במושב. אבל זה מאוד קשה ואני מתקדם מאוד לאט".
ממה מתפרנסים? "אנחנו מקבלים הקצבה חודשית קטנה מהכנסייה כדי לשלם את החשמל והמים. זה לא משכורת אלא רק הקצבה לשלם חשבונות. זה מספיק לנו כי אנחנו לא צריכים הרבה. אין לנו כסף כדי לשפץ את המקום ואנחנו מתקיימים על תרומות ובגלל הקורונה לא הגיעו אנשים אז אין בכלל כסף לשפץ וזה קשה. אנחנו גם עושים ריבות ושמן זית ומוכרים לאנשים שמגיעים. את מה שאנחנו צריכים בשביל עצמנו אנחנו קונים במכולת בציפורי".
מה סדר היום שלך? "אנחנו קמים בחמש בבוקר ומגיעים לקפלה להתפלל עד שבע וחצי בערך. אוכלים משהו קטן ואז מתנדבים עם הילדים. יש פה מנזר ליד עם 80 ילדים, רובם מוסלמים, מגיל 3 עד 18, זה מוסד של הרווחה ואנחנו מטפלים בהם ובילדים במקומות אחרים בסביבה. באמצע היום אוכלים משהו קל ממה שיש, חוץ מימים שני ושישי שבהם אנחנו לא אוכלים צהריים, שזו ההקרבה שלנו. אחר כך מתפללים עד שעה שלוש בצהריים ואחרי זה לומדים, עונים על תשובות בפייסבוק לשאלות ששואלים אותנו או כותבים מאמרים בבלוג. אנחנו לומדים כל החיים כדי להתפתח. בשמונה וחצי אוכלים ארוחת ערב. עד ארוחת הערב אנחנו לא מדברים ואת כל היום מעבירים בשתיקה. כמובן שאם מגיעים אורחים ויש צורך לדבר אז אני עושה את זה".
אתה לא מרגיש בודד? "אני לא מרגיש בודד כי כל האהבה שלי מוקדשת לאלוהים".
איך אתה מבלה? "אנחנו יכולים לשתות אבל אני לא אוהב יין. אנחנו גם יכולים לאכול בשר ויש לנו גריל קטן מאחור".
חופשה אחרונה? "אין לנו חופש אבל פעם בחודש יוצאים קצת לראות את הארץ. היינו גם בתל אביב ואני פחות אוהב. זה הרבה רעש ובלגן, זה הזכיר לי את סנטיאגו דה צ'ילה. מאז שאני פה לא נסעתי הביתה. לנזירים אין חופשה בבית, ורק אם יקרה משהו במשפחה אני צריך לבקש עזרה מהכנסייה ולנסוע לביקור. החיים פה בישראל טובים לנו".
מה חסר לך? "דברים לכנסייה. גג לרחבה כדי שאפשר יהיה להתפלל בחוץ ולשמוע מיסה בצל, שירותים למבקרים וכל מה שצריך כדי לשפר את המקום".
