ד"ר יוסי שובל-שוחטמן נוהג לספר, אגב ברצינות ואגב בצחוק, על הרגע בו הבין את עוצמתו של הדיסק און קי. "בני נעם שובל, פרופ' לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, הציע לי להפוך את עבודת הדוקטורט שלי לספר, וכחלק ראשון בתהליך, להעביר את העבודה לדיסק און קי. לא הבנתי איך מאות עמודים מצליחים להתכנס לתוך המכשיר הזעיר הזה. ממש פלא בעיניי".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האב הקשיב לעצת הבן ובאוגוסט האחרון, יצא בהוצאת כרמל ספרו: "בחכמה ובדעת ובכשרון", שסוקר את התפתחות התעשייה עתירת הידע בישראל. כמובן שאותו דיסק און קי, מוצר ישראלי שפיתחה M-systems הישראלית בראשות דב מורן, הוא אחת הדוגמאות בספרו של שובל, שמוכיחות את הצלחת תעשיית ההייטק הישראלית.
מה מיוחד בספר?
"הבנתי שצריך לדבר עם ראשי התעשייה, כי עד לספר הזה, לא דיברו ולא כתבו האנשים שבאמת טובים וחשובים. לדוגמה, עוזיה גליל ז"ל, מייסד חברת אלרון ויו"ר אלביט, שהיה ממקימי וחלוצי תעשיית ההייטק בישראל, לא כתב. לא הרבה יודעים, למשל, שאת השם אלביט הוא נתן לחברה, כי זה 'אל' שמגיע מ'אלרון', ו'ביט' שמגיע מביטחון. גם דב פרוהמן, שאני אחד מהמעריצים שלו, לא כתב ספר. כתבו עליו, אבל בעיקר עסקו במנהיגות שלו, לא התמקדו בהייטק. אני מתחיל את הספר בגבול התחתון, שזה תחילת הלימודים בטכניון, ב-1924, ובאוניברסיטה העברית ב-1925, ומסיים אותו בגבול העליון, ב-2005, לאחר שבועת ההייטק התנפצה".
אנחנו ב-2022. ישראל שוב מעצמת הייטק.
"נכון, אבל יש איזה הבדל במה שקרה בישראל לאחר ההתנפצות ועד היום. בשנים אלו האקזיטים והסטארטאפים הפכו מסחריים. אנשים רוצים לממש את ההשקעות, אנשים מוכרים טכנולוגיה במיליארדים, וזה בסדר. רק שאותי, כהיסטוריון, עניינו השורשים. לכן הספר בוחן את התפתחות התעשייה עתירת הידע בישראל מתוך ראייה היסטורית כוללת, ומתאר את התפקיד החשוב שמילאו ממשלות ישראל בפיתוח התעשייה עתירת הידע, בהקמת התעשיות הביטחוניות, הקמת חממות טכנולוגיות, או הקמת תעשיית הון הסיכון בישראל הכל כך חשובה.
"אמנם גורמים חיצוניים כמו החרם הערבי והאמברגו הצרפתי שהוטל לפני מלחמת ששת הימים, כפו על ממשלת ישראל את הצורך לפתח תעשייה עתירת ידע, ויוסי ורדי אמר פעם שדברים אלו אילצו אותנו לפתח מערכות, אבל בניגוד ליוסי, אותו אני מאוד מעריך, אני חושב שבראייה היסטורית, לא היינו צריכים גורמים חיצוניים כדי לפרוץ. בלי הכוחות הפנימיים שיש לנו, בלי התשתית האקדמית שהכשירה בוגרים, מוסמכים ומהנדסים, לא הייתה מתאפשרת צמיחת התעשייה הביטחונית או האזרחית בישראל".
יש לך הסבר איך עם הספר הפך לעם ההייטק?
"אנחנו מדינה של מהגרים. התעשייה שהייתה פה בשנות ה-20 וה-30 וה-40 הייתה תעשייה קטנה, ואותם מהגרים חיפשו נישה לעסוק בה ולהמציא את עצמם ולהמציא תעשיות. ככה הכל התחיל. בנוסף, האופי הישראלי, וזה ידוע, מורכב מתכונות כמו יצירתיות, מרפקנות וחוצפה, שידועה כחוצפה ישראלית, ואילתור. אלו מובילים לתוצאות שיש לנו פה. ככה זה, במקום שאין מסורת ואין הון, מהגרים חייבים להמציא את עצמם. גם בלוס אנג'לס זה קרה, כשיהודים מניו יורק, שלא היה להם מושג בקולנוע, הקימו את תעשיית הקולנוע. בישראל המצאנו את הקיבוץ, את הוויז, ועוד דברים, שנועדו לענות על צרכים. כך לגבי התעשייה המתקדמת, היו חייבים להמציא".
"באינטל לא היו לי שום רגשי נחיתות"
שובל-שוחטמן נולד בירושלים לפני 78 שנה. את השירות הסדיר העביר בגדוד הנח"ל המוצנח ובשירות המילואים שימש לוחם בחטיבת 80 של הצנחנים, בין היתר במלחמות ששת הימים ויום כיפור.
את הקריירה התעסוקתית החל במשרד התיירות, כשבין תפקידיו: מנהל אזור ירושלים, נציג המשרד בסקנדינביה, נספח התיירות בשגרירות ישראל בוושינגטון (1986-1989) וסמנכ"ל הסברה. בהמשך שימש סמנכ"ל לקשרי חוץ בהסתדרות המדיצינית של ביה"ח הדסה, וכשהיה בן 54 החל לעבוד בחברת אינטל ישראל, כסמנכ"ל לקשרי ממשל וקהילה.
"מקורות הפרנסה שלי היו 20 שנה במשרד התיירות, שבע שנים בבתי החולים של הדסה בירושלים ו-13 שנה באינטל ישראל בה התחלתי לעבוד כשהייתי בן 54".
למרות הגיל המתקדם יחסית, הוא מספר כי "התקבלתי לאינטל בכבוד, לא הרגשתי שום רגשי נחיתות מול העובדים האחרים, כולל הצעירים שבהם, למרות שלא הייתה לי שום הכשרה בייצור שבבים והנדסה, כי הרי למדתי היסטוריה. פשוט הבאתי לשם תחום חדש, שלא היה קיים לפניי".
תסביר.
"הרבה לפני שהגעתי לאינטל, הובלתי מקצוע חדש במשרד התיירות: שיווק למדינת ישראל, למשל בשבדיה. לא היה קל למכור את ישראל, בוודאי לא כשהיו אירועים ופיגועים, בגינם הפסיקו לטוס לישראל. כשהחלטתי לעזוב את השירות הציבורי וחששתי להיכנס למגזר הפרטי, מצאתי את 'הדסה', ושם המצאתי את המונח 'מנהל קשרי חוץ'. עבדתי בכל הקשור בדוברות וגיוס משאבים, המצאתי את עצמי שם מחדש. כשהגעתי לאינטל, הרגשתי נוח 'למכור את עצמי' בתור סמנכ"ל לקשרי ממשל וקהילה. למשל, באותה תקופה הייתה ביקורת גדולה על המענקים הגדולים שהעניקה הממשלה לאינטל. מנכ"ל אינטל באותה תקופה, פרופ' דב פרוהמן, אדם מדהים ולימים חתן פרס ישראל, ביקש שמישהו יסביר את זה. עשיתי זאת, וזה לא היה קל או פשוט לפתח באותה תקופה קשרים טובים עם הממשלה, התקשורת והציבור, הכל במקביל. אהבתי כל רגע בתקופה זו. אחרי 13 שנה פרשתי באהבה ובסיפוק, וקיבלתי תעודת הוקרה".
"ממציא את עצמי מחדש"
בגיל 67 פרש שובל-שוחטמן לגמלאות, אבל מאז ועד היום הוא ממשיך להיות פעיל ועסוק מאוד. "לנוח ממש לא היה בתוכנית שלי", הוא אומר. "החלטתי ללמוד לדוקטורט. את התואר הראשון והשני שלי עשיתי באוניברסיטת ירושלים, וביקשתי ללמוד שם את לימודי הדוקטורט ולעשות את העבודה. בחרתי את הנושא, כי עד אז ובעצם גם עד היום, לא כתבו על ההייטק הישראלי מהזווית שאני כתבתי. כלכלנים כתבו על הערך הכלכלי של ההייטק הישראלי, סוציולוגים על הערך החברתי, אבל אף אחד לא כתב את תולדות ההייטק הישראלי, מאז החל. הנושא ריתק אותי, והחלטתי ללכת על זה".
אחרי שפרש לגמלאות הוא התחיל בלימודי השלמה, שארכו שנה, ולאחר מכן התחיל את הדוקטורט, אותו סיים בגיל 72. "קיבלתי את התואר בטקס מרשים, על הר הצופים, נדמה לי שהייתי אז הדוקטורנט המבוגר ביותר. גם היום, כשאני בן 78, אני יושב וכותב וממציא את עצמי מחדש. לא בחרתי לשבת מול הטלוויזיה ולנמנם, אני חייב את העשייה".
למרות כל העיסוקים, אתה מגדיר את עצמך היום כפנסיונר. אתה מתחבר למילה?
"אני מסכים שאולי הגיע הזמן להוציא אותה מהז'רגון, אבל הבאתי אותה מהבית. יש לה חלופות, כמו גמלאי, ואזרח ותיק. שואלים אם יש משמעות לגיל, שבגינו אני מוגדר כך? ממש לא. להתייחס לאדם ולהגדיר אותו לפי הגיל זה לא הכי חכם בעולם. כי לפעמים, כמו אותו יהלום שמחדדים ויוצרים לו צלעות שונות, אתה משתכלל עם השנים, עם הניסיון ורכישת הידע. ואז, כשאתה סופסוף מגיע ויכול לעשות את הדברים בצורה הכי יעילה, מצלצלים בפעמון ואומרים לך שזהו, שסיימת. עם זאת, אני מבין את העובדה שיש גם מתחתינו אנשים שרוצים להתקדם, ואם כולנו נישאר במקומות שלנו, לא יהיה להם לאן להתקדם. אז אולי זה תהליך נכון לפנות את המקום, גם אם התהליך מכאיב ואפילו טיפשי. מי שרוצה להמשיך גם לאחר גיל הפרישה - שימשיך, מי שלא - לא. אני מצאתי את הדרך להמשיך, ולא חושב על הגיל.
"למשל, אני מתעמל בכל יום, מרצה על הדוקטורט שלי בכל הזדמנות, ממשיך לכתוב שירים - קובץ שמיני של שיריי נמצא בהכנה לדפוס, משתתף פעיל במקהלה, וכמובן נהנה מהמשפחה המורחבת, מילדיי: נעם, עירית נוי, שהיא מעצבת אופנה, וד"ר יעל שובל-צוקרמן, מרצה לעבודה סוציאלית בבר-אילן, ומשמונת נכדיי, שישה נכדים ושתי נכדות. אנחנו נהנים פה, ב'אחוזה', אבל לעולם נהיה ירושלמים".
שזה אומר?
"אל הילדות, לבית בגן רחביה (מתחם שקרוי כך על שם השכונה בה הוא ממוקם, י.ו). הזכרונות שלי הולכים רחוק, עד מלחמת השחרור, אז הייתי ילד בן ארבע. אני זוכר איך בזמן הפגזות, נהגנו לרדת במדרגות מהקומה השנייה בה גרנו למרתף הבניין. החצר היפה בה גדלתי קיימת עד היום. יצאנו מירושלים פעמיים לשליחות בחו"ל: פעם לשטוקהולם שבשבדיה ופעם לוושינגטון. למעט אלו, עד שעברנו לצהלה, לא עזבנו את ירושלים".
אז אתם עדיין אומרים 'מא-תיים'?
"מא-תיים בירושלים בה אני גדלתי, לא אמרו. המילה בצורה הזו קיימת במערכונים של יוסי בנאי ז"ל ויהורם גאון ייבדל לחיים ארוכים, שהיו, בעיניי, ירושלמים 'דה לוקס'. בגיל צעיר הם עברו למרכז והתפרנסו משירים וסיפורים על ירושלים, בזמן שלא גרו בה בעצם. 'מא-תיים' ו'חולצ-אות' הן יותר המצאות ממציאות, אבל בואי לא נקלקל. נשאיר את זה שם, רק לא אצלנו. בסוף, ירושלמי זה אופי. יש מילים ומושגים שיש רק לירושלמים".
למשל?
"כנער, כשהייתי במחנה עבודה, נהגתי על טרקטור. אמרתי אז למישהו, ש'נכנס לי עפר לעיניים'. הוא הסתכל עליי ולא הבין מה אני אומר, כי תל אביבים אומרים 'נכנס לי חול לעיניים', לא עפר. יש סידרה שלמה של מונחים כאלו".
אתה גם משורר. מוציא בימים אלו ספר שירה שמיני שכתבת. איך מסתדרת נפש רומנטית של משורר עם חקר וניתוח של תעשיית ההייטק?
"יש במוח הפרדה מולדת. אחת הפינות היא הרציונלית והאחרת פחות. מגיל 16 לערך אני כותב שירים. יש בהם יותר מוצלחים, יש פחות".
"אני מגדירה את יוסי כאיש שיש לו שכל של חוקר ונשמה של משורר", מוסיפה הרעייה אפרת.
אתם מתגוררים היום בבית דיור מוגן, ואתם סבתא וסבא. משהו השתנה בסדר העדיפויות?
"אנחנו נהנים מאוד מלהיות סבתא וסבא. יש לנו שישה נכדים ושתי נכדות, כשהתמונות שלהם מוצגות לראווה מעל שולחן הכתיבה שלי, הם המוזה שלי. אנחנו מאד גאים בהם. הנכד הבכור שלנו בן 26, אחד הנכדים משרת ביחידה קרבית, באחת הסיירות, ואחיו גם הולך לגיבוש סיירות. חבל לי קצת שאין יותר בנות, אבל אנחנו מאושרים. אין סדר עדיפויות חדש, יש דיבור ברור. אנשים מבוגרים מדברים בעיקר על שני דברים: על בריאות ועל נחת מהילדים והנכדים. הרצון העיקרי הוא להמשיך להיות צלולים ולא לאבד את זה".
