איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת אבו פארס, עספיא.
בצילום: באסל (38), הדיל (32), עומרי (7), ניל (4)
הבית? בית קרקע, 2 קומות, 300 מטר בלב היער. הבנייה עלתה כמיליון וחצי שקל. הדיל: "אני אוהבת את הבית כי זה פרטיות לגור פה ביער והבית יפה, אבל זה הרבה עבודה לנקות אותו ופיזית הוא מנותק. זה הרבה נסיעות".
עספיא? באסל: "כל החיים שלי אני פה. אנחנו 5 בנים, אני בן הזקונים, וכולנו גרים בכפר. אצלנו כשאתה מגיע לנחלה שלך אתה לא זז, אבל היום לצעירים הרבה יותר קשה, כי אין אדמות והתחילו לבנות בכפר בנייני דירות. אין ברירה".
מה אתם עושים? באסל: "אני כבאי בשדה התעופה בחיפה. כולם חושבים שאין הרבה עבודה, אבל זה ממש לא ככה. תמיד יש פעמון. ככה אנחנו קוראים להקפצה. מספיק שנדלקת לטייס איזו מנורה – ויש פעמון, ואז לא משנה איפה אתה נמצא ומה אתה עושה, גם אם אתה במקלחת או בשירותים, אתה צריך להיות תוך שתי דקות לבוש ועל הכבאית. זה אחלה ג'וב, אבל כל כבאי יש לו דפקה, כי אנחנו רצים למקומות שאנשים בורחים מהם. בשדה בחיפה יש הרבה התרסקויות של 'כמעט ונפגע', שלא שומעים עליהן הרבה בתקשורת. כל פעם שאני מקבל את הפעמון, זה מבחינתי התרסקות, ואתה לא יכול לשלוט בזה. זה מאפס למאה וזה אדרנלין מטורף. פעם הייתי בחו"ל ושמעתי משהו שנשמע כמו פעמון וקיבלתי זץ. זה לא בשליטה שלך. פעם ישנתי וקיבלתי פעמון ודפקתי ספרינט ועקרתי דלת. אתה מתוכנת, רץ על עיוור. אני אוהב להיות כבאי, וגם את העסק שפתחנו אני והדיל".
עסק? באסל: "אני אוהב אוכל ומכוניות. אמא שלי תמיד פינקה אותנו. תמיד היה אוכל על השולחן ואורחים בבית. אני אוהב את כל המתוקים שאמא היתה מכינה, אבל הקליק האמיתי שלי עם קונדיטוריה היה בירדן. היינו שם ב-2018 ונכנסנו בעמאן לבית קפה בקלאס. טעמתי פטיר מדהים, זה מאפה בצק עם גבינה, והכל התחבר לי, כמו הארה, ואמרתי להדיל – זה מה שאני רוצה לעשות. התחלתי לדבר שם עם האנשים במטבח וביקשתי לעזור להם ושילמדו אותי".
ירדן? באסל: "היינו שם שלושה ימים, וכל יום הגעתי לקונדיטוריה. הייתי שואל שאלות והיו מראים לי איך עובדים ומה עושים. חזרנו לארץ ולא הפסקתי לחשוב על זה ולנסות את מה שלימדו אותי. מאז חזרתי עוד כמה פעמים לירדן לקונדיטוריה הזו, וממש נכנסתי לעבוד איתם כל פעם במטבח, ולאט-לאט התקדמתי". הדיל: "ראיתי כמה זה מספק אותו ודחפתי אותו. אמרתי לו, אנחנו עדיין צעירים ומה כבר יכול להיות, מקסימום לא הצלחנו. הוא גם כבאי וגם קצין במילואים, אבל תמיד הרגשתי שהוא מחפש עוד משהו. זו השקעה של 300 אלף שקל. לקחנו הלוואות ויש חשש כלכלי. ההורים שלנו, מתוך דאגה שנפסיד כסף, לא תמכו, אבל לפני שלושה חודשים פתחנו את ממתקי אל פארס בדליית אל כרמל".
איך הולך? באסל: "זה קשה מאוד, אני עובד המון שעות, אבל אני מאושר. לא רציתי לפתוח עוד מקום של כנאפה. מזה לא חסר. רצינו ללכת על קלאס אחר לגמרי, מקום כמו בירדן. העיצוב, האיכות של החומרים, הטעמים, האירוח, ההגשה, זה לא משהו רגיל. ואלה גם התגובות שאני מקבל. זה עיצוב כמו אירופה ומשלמים כמו בדליית אל כרמל".
הדיל? "אני קלינאית תקשורת אבל בשלוש השנים האחרונות עשיתי פסק זמן כי הילדים היו קטנים ואיכשהו מצאתי את עצמי בעסק אצל אבא שלי, שהוא קבלן גדול לשיפוצים. אני גזברית. זה לא היה מתוכנן אבל מסתבר שאני טובה בזה. אני לא יודעת כמה אחזיק מעמד כי זה תפקיד כבד, אבל לאבא נוח שאני שם. כלכלית זה בטח עדיף, אבל חסרים לי החופשים של משרד החינוך. אבא לא נותן חופש".
מינוס? הדיל: "אני מנהלת את הכספים בבית, ואנחנו בשני חשבונות נפרדים. הוא יש לו מינוס, אני בשום פנים ואופן לא. עכשיו אני בונה לו תוכנית לסגור את המינוס".
איך מבלים? הדיל: "הילדים באופן קבוע ישנים בשישי אצל ההורים, אז לפעמים אנחנו יוצאים, אבל לאחרונה לא מצליחים לבלות הרבה כי אנחנו עובדים ממש קשה. לפני הקורונה נסענו הרבה לירדן יחד וזו חוויה". באסל: "אנחנו גם מארחים הרבה, המנגל עובד".
מנגל? באסל: "ביום ההולדת של הדיל עומרי לקח את הטלפון ובלי שנדע הזמין את כל המשפחה לעל האש. בשעה שש פתאום מתחילים להגיע אנשים הביתה. אני לא ערוך לכלום, אין כלום בבית. הדיל הגיעה מהעבודה עייפה מתה, ופתאום מלא אנשים בבית. לא רק משפחה קרובה, הוא הזמין גם את הדודים שלה. התקשרתי לקצב ואמרתי לו תכין מהר סטייקים, רצתי והבאתי פיתות וטחינה והדלקתי את המנגל, וזה מה שאכלו. זה היה אחלה הפתעה לאמא". הדיל: "אם הייתי מתכננת את זה, לא היה יוצא ככה. עד היום כולם זוכרים את האירוע הזה".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
