ביישובי קו העימות חששו מזה יותר מכל. שהחודשים הארוכים של הניתוק מהבית, העסקים הסגורים והקהילות המפורקות יביאו לעזיבת הצעירים שמענק הפינוי עבורם יהפוך לכרטיס בכיוון אחד. שנתיים לאחר שהקימו את הנגרייה הקהילתית "עץ בגליל" שבאזור התעשייה בקריית-שמונה הגיעו אתמול לייל הרמן ודני ארטובסקי ונפרדו ממנה.
את הציוד הרב שקנו לטובת אורחי סדנאות הנגרות וחברי קהילת הנגרים החובבים שהקימו, הם העמידו במכירת חיסול. על הקירות עוד נותר התיעוד האחרון מהחיים המלאים שהיו פה עד 7 באוקטובר ומספרים על אירוע "בירה ונשירה" והרצאה של מומחה על "ההיסטוריה של התזונה". הזמן קפא בהם מלכת אבל נתן את אותותיו וגם העסק הזה נפגע כלכלית ונסגר.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה היה מקום מדהים שאנשים יצאו פה עם חוויות מאוד מיוחדות", מספר לייל הרמן.הוא ושותפו דני ארטובסקי הם בוגרי החוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי והגיעו מהמרכז לגליל. כמו רבים מהסטודנטים רצו לקבוע בו את ביתם ולהקים מתחם יצירה שהוא בית לקהילה יוצרת. "המקום הזה הוא הגשמת חלום עבורנו אבל לצערנו המלחמה הכריעה אותנו והייתה החותמת הסופית על סגירתו. כל הפרוייקטים העתידיים שלנו בוטלו ואין לנו שום מושג כמה זמן זה עוד יימשך", אומר הרמן שהתגורר עם רעייתו במושבה מטולה ובתחילת המלחמה התפנו לזכרון יעקב.
לפני שלושה חודשים וחצי נולדו להם זוג תאומים והשניים קיבלו החלטה שאת משפחתם לא יגדלו עוד במקום הזה. הרמן: "חשבתי שאחיה פה עוד הרבה שנים ולא אמצא את עצמי שוב במרכז אבל הבנתי שאני צריך לגדל שני ילדים ואני לא מוכן לעשות את זה באזור שבו אני תחת איום טילים. המצב צריך להשתנות פה בצורה מאוד קיצונית בשביל שיהיה שוב בטוח. חיינו פה בהדחקה והכחשה כל כך הרבה שנים. אני לא פנאט ולא פטריוט - באזור שאני יודע שרוצים להרוג אותי בו, אני לא אשאר בו. זה המקום הכי יפה בארץ בעיניי אבל אני לא מוכן להילחם פה ורוצה שילדיי יחיו בסביבה בטוחה".ארטובסקי החליט שביום שתסתיים המלחמה הוא ישוב לביתו שבקיבוץ דן אבל אז הוא מבין שכבר יידרש למצוא מסלול חדש לחייו. "הבנתי שכשנחזור מתי שהוא אצטרך להתחיל את כל העסק מחדש ולא יכולתי לעשות זאת לבד ובטח שאף אחד לא יודע מתי כל זה ייגמר. לא ישנתי הרבה הלילה והחלטה לסגור את העסק מאוד קשה לי. המקום הזה הוא הבית שלי ואני לא עוזב את הגליל".
לגליל הוא הגיע לפני 7 שנים והתאהב. הוא מספר כי רבים מחבריו שפונו זה מכבר שוקלים כעת את עתידם ומתבססים במקומות שאליהם נעקרו. "יש כאן הרבה חבר'ה צעירים בשנות השלושים לחייהם. סיימנו את הלימודים בתל חי ובחרנו להישאר ולגור פה כי אנחנו אוהבים את הצפון והגרעין הזה הולך ומתפרק". הוא סבור שבממשלה ובשאר חלקי המדינה התרגלו כבר לרעיון שעשרות אלפי אנשים חיים כפליטים בחוסר ודאות ובתחושת תלישות. "נראה לי שלא מדברים על זה מספיק שיש מלחמה בצפון. מי שלא מהצפון או אין לו חברים מהצפון לא ממש מסוגל להבין מה קורה פה. שיש כאן מלחמה. קרוב לחצי שנה רחוק מהבית זה לא עוד דבר של מה בכך וצריך לפתור את הדברים האלו בהקדם. לא נוכל להמשיך ככה עוד זמן רב. הצפון הזה יחזור להיות מקום מופלא, גדול ומושלם כמו שהוא היה אבל זה לא יקרה לבד, צריך לפעול ולדאוג לכך".
