בעלי עסקים בצפון: "אנחנו מרגישים לבד"
(צילום: ירון ברנר)
"רשות המיסים היא למעשה שותפה עם 40% בעסק שלי, היא צריכה לרצות שאתקיים ושאשלם מיסים. אני יכולה להיות עכשיו שעות בלי אף לקוח, ושלשום כשכבר היה לי שולחן הם בשנייה קמו וברחו, וגם אתמול כשהיו פה שישה שולחנות, התחילו פיצוצים בצהריים והם קמו והלכו". את הדברים האלה אמרה היום (רביעי) לאולפן ynet אדית פרידמן, מבעלי מסעדת "בנחלה" בנהריה, יישוב שלמרות הקרבה שלו לגבול הצפון לא פונה, אבל מדי יום סובל מאזעקות ומנפילות של טילי חיזבאללה.
"אני יודעת שזה מאוד מורכב מבחינת המדינה, וגם הייתה לנו, תושבי נהריה, פגישה עם מנהל קרן הפיצויים ברשות המיסים, אמיר דהן, והסבירו לנו את המתווה. אבל הסבירו לי משהו אחד, ואז רצתי לרואה חשבון שלי ואמרתי לו 'הנה, ככה עושים כדי לקבל פיצויים, בוא נגיש', ואז הבנתי שהייתה טעות ומי שהסביר לי לא הסביר נכון. לא עושים את הדברים ככה", מוסיפה פרידמן.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ספרי לנו על מה קורה במסעדה ביום-יום?
"תקנות פיקוד העורף הגבילו אותנו לפתוח את המסעדה ל-30 איש, אז לא פתחנו כי לא משתלם לנו. אבל החודש, אחרי שהבנו שלא נקבל פיצויים, החלטנו לפתוח. אני רוצה לתאר את הסיטואציה. פתחנו את המסעדה לפני שלושה ימים. ביום הראשון היו פה שש פעמים אזעקות, אנחנו רצים למרחבים המוגנים חוזרים לעבוד, לקוחות הולכים. למחרת היו פה נפילות, פיצוצים בים, נפילות מעל בית ספר שהילדה שלי לומדת, מה שהיא הגדירה זה 'אימא הלב שלי יצא מהמקום'. הטבח שלי אומר לי 'כמעט חטפתי התקף לב'".
ברור שזה קשה, אבל למה לא לעזוב את האיזור, לפחות בינתיים?
"אני כבר 17 שנה במסעדה בצפון. אני תל אביבית במקור, עברתי לפה כדי ליישב את הגליל. אני לא עוזבת, אני התקומה של מחר, את רוצה לשמוע כמה אנשים מסביבי עוזבים? אני יכולה לתת לך מעכשיו ריאיונות עד סוף היום של אנשים שאומרים 'אנחנו מתכננים לעזוב', זה עניין של זמן. אבל אני לא עוזבת לשום מקום. אני מבחינתי ציון כולה שלי, אני את הגליל לא עוזבת, עם נסראללה בלי נסראללה, הדבר היחיד שאני מבקשת שלא נהפוך להיות עוטף לבנון, שייתנו לנו מענה, שייתנו לנו כספים".
אריה אהרונוביץ', גם מנהריה, פתח את מלון הבוטיק שלו בעיר לפני קצת יותר משנה. "היו חודשים טובים, רק לא יותר מידי, וחודשים של הקמה זה חודשים נורא קשים", מספר אהרונוביץ' על העסק.
מה הכי מפריע לך בהתנהלות המדינה?
"בהכשרה שלי אני עו"ד שמתמחה בתכנון ובנייה, ואני מבין דבר או שניים. המחלה הבירוקרטית שיש לנו במדינת ישראל זה אני לא יודע איך אפילו לתאר אותה. המדינה הזו תקועה בגלל בירוקרטיה. כן נותנים לך מענה או לא, אמרו לך לסגור או לא, כל זה בירוקרטיה של פקידים שלא יודעים לחשוב ולא יודעים להבין את בעלי העסקים".
בניגוד לפרידמן ואהרונוביץ', לבב וינברג מתגורר במטולה, ישוב שאמנם פונה על ידי המדינה ותושביו זכאים לפיצויים, אבל הוא לא יכול להשאיר את השדות החקלאיים שלו ללא טיפול. "אני עולה למטולה מידי יום, אני צריך למשוך משם כלים לעבודה, טרקטורים, אין לי מקום אחר להחנות את כל הציוד. העובדים שלי לא נמצאים שם, אבל אנחנו עולים כל בוקר לעבד את השדות לעשות את המקסימום שאנחנו יכולים. יש לנו הרבה בעיות, יש לנו מצוקה גדולה של כוח אדם אין לנו עם מי לעבוד ואנחנו בוחרים איזה מטעים כן לעבד".
זה בעצם הימור לעלות למטולה כי כל רגע יכולים לירות עליך.
"כן, בדיוק. זו השגרה שלנו, זו מציאות הזויה, מעוותת, אבל אין לנו גם בעיה להמשיך במציאות הזו מתוך איזושהי ידיעה שבסוף המצב לא יחזור לאיך שהיה. חשוב מאוד להגיד את זה - אנחנו סובלים, אנחנו חוטפים מכות מאוד קשות, אנחנו לא מחפשים פיצויים אנחנו מחפשים לנסות ולעבד את האדמות ולעשות את המקסימום.
"זה מצד אחד, מצד שני אם לא יהיה שינוי משמעותי אז אני לא יודע אם נחזור. יש לי משפחה עם ילדים קטנים, ראיתי איך נראה טבח בדרום, אני לא רוצה שיעשו גם למשפחה שלי את אותו הטבח, ואם לא יהיה שינוי משמעותי בצפון אני לא מדבר על הסכם העתק-הדבק למה שהיה ב-2006 אחרי מלחמת לבנון השנייה, משהו יותר משמעותי. אני חושב שאז באמת נאבד את הצפון ולצערי זה נראה הכיוון שאליו המדיניות הולכת".
