במארס האחרון החליטו יורם ויהודית שרעבי להעניק לבתם ולבעלה, יעל ודן לוי, מתנה: לילה בצימר נידח ברמת הגולן, רק הם, בלי הילדים. "הגענו לגולן", משחזרת לוי, "ישבנו בקפה מקסים בעין זיוון, וראינו שיש שם צימרים מהממים. שאלנו אם יש מקום פנוי למשפחה לעוד שלושה ימים, וכשענו לנו בחיוב נסענו הביתה וחזרנו עם ארבעת הילדים. עד היום לא ברור מי אמר למי בדרך חזרה לגבעתיים: 'עוברים לגור בגולן'. מעולם לא היינו ברמת הגולן, אולי באיזה טיול שנתי מזמן". חמישה חודשים אחרי חתמה משפחת לוי פרק בחיים ועברה לגור במושב נאות גולן בדרום הרמה. "היום אנחנו אומרים", היא מתבדחת, "שמזל שההורים לא קנו לנו לילה בתאילנד".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
254 ק"מ דרומה משם מסכמים סיון חדד ותומר עזרא שהות מחודשת בת שנה וחצי בירוחם. הם התחילו בה כשנישאו, וכשעמד להיוולד ילדם השני (מבין שלושה) החליטו לעזוב למודיעין כדי להיות קרובים למשפחה. אבל המחיר הכלכלי היה כואב. "בירוחם", משחזרת חדד, "שילמנו 1,700 שקל על שלושה חדרים בדירת שיכון. במודיעין פתאום שילמנו 4,100 לשלושה חדרים. על צהרונים שילמנו 1,000 שקל לילד לחודש. זה היה טירוף. היום אני אומרת 'וואו, כמה יכולנו לחסוך'. במודיעין היה לנו רכב אחד, כי לא היה לנו כסף לשניים. אז נכון שהתחבורה הציבורית שם נוחה יותר, אבל אם בעלי צריך את האוטו לעבודה, ואני צריכה לפזר ילדים בחוגים, עדיין זה לא ריאלי. הדבר היחיד שהיה סביר היו הקניות, בגלל מבחר רשתות הקניות שבמקום. הצלחנו לחיות, אבל לא נסענו לחופשות משפחתיות, לא טסנו לחו"ל, לא היו מותרות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לעמוד הטלגרם שלנו
אחרי ארבע שנים החליטו לחזור לירוחם. היום הם גרים בשכירות בדירת חמישה חדרים ב־3,200 שקל, מחזיקים שני רכבים, משלמים 2,500 שקל לילד לצהרון לשנה שלמה, כי ככה זה כשהמדינה מסבסדת. "הבנים רשומים לשני חוגים כל אחד, מה שבמודיעין לא יכולתי לאפשר להם", אומרת חדד. "אמנם חוג פסנתר עולה לי 400 שקל לחודש, אבל זה מתאזן עם המחיר של הקפוארה, הרובוטיקה והברייקדאנס. כשהחוג זול במאה שקל, ואת מכפילה בארבעה חוגים או שלושה, זה חוסך 3,500 שקל בשנה. כשגרנו במרכז כל שנה עשינו מנוי לתיאטרון אורנה פורת, שההצגות בו יקרות. בירוחם בקיץ היה פרויקט מהמם והביאו את ההצגות האלו בחינם. הדבר היחיד שאני כן מקפידה זה מעון מפוקח לילדה, שעולה 3,200 שקל לחודש, למרות שגם פה יכולתי לחסוך. יש משפחתונים טובים גם ב־2,000".
למה זה לא הצליח בסיבוב הראשון?
"כשעזבנו את ירוחם אמרנו 'אין מצב שחוזרים', כי זה רחוק ורמת החינוך לא הייתה טובה. אבל כשגרנו במודיעין ובאנו לבקר את החברים פתאום ראינו שנהייתה קהילה צעירה ויש מרחבים. הדבר הכי משמעותי הוא שבסיבוב הראשון קנינו שטח, שעליו אמרנו 'להשקעה'. פשוט לא היה לנו כסף לשום מקום אחר. היום אנחנו מתחילים לבנות עליו עם הרבה שמחה ורצון להישאר. כשסיפרנו לאנשים במודיעין שאנחנו עוזבים לירוחם הם היו מזועזעים. 'אבל אין לך קניון, אין איפה להסתובב'. ממתי איכות חיים זה כשיש קניון? היום אנחנו חיים באיכות, עם חופשות, נסיעות וחוויות משפחתיות, ובעיקר בלי דאגה כלכלית על הראש כמו פעם".
כשהשבוע התפרסם מה שכולם כבר יודעים – שתל־אביב היא העיר היקרה בעולם, וכשאנשים בכל המרכז, מפתח־תקווה ועד גדרה, תקועים שעות בפלונטרים מסובכים של פקקים, אין פלא שההיגיון הכלכלי הבריא מכוון למגורים בפריפריה, ורצוי הרחוקה. פחות אנשים, יותר זול. הבעיה היא ששם גם התשתיות פחות טובות - אינטרנט, כבישים, עלויות שינוע מזון ואפילו שירותים פיננסיים. בירוחם, למשל, יש סניף בנק אחד, הפועלים. אתה בבנק אחר? סע לבאר־שבע. הצורך להתנייד במרחבים מחייב לקנות מכונית גדולה, עמידה, יקרה יותר וצורכת יותר דלק. אז אולי בתל־אביב אנשים לא מצליחים למצוא חניה, אבל בפריפריה, מתברר, הם לא מפסיקים להזיז אותו.
משיחות שערכנו השבוע עם תושבים ועם מומחי כלכלה וכלכלה משפחתית עולה שנוסחת הזהב היא להשתכר כמו בתל־אביב, נגיד בהיי־טק, ולגור במחירים של הפריפריה הרחוקה. אפשרות שנייה היא כמו אצל בני הזוג חדד־עזרא מירוחם, שניהם עובדי המגזר הציבורי - היא מורה בתיכון בדימונה, הוא עובד סוציאלי במשרד הרווחה בבאר־שבע. תמיד תהיה להם עבודה ויכולת ניוד בתוך הארגון. המשכורות נשארות זהות למה שהרוויחו במרכז, אבל נקודות הזיכוי במס בפריפריה עושות אותן לשוות יותר.
השיחה עם יעל לוי, שעברה לנאות גולן, נערכת מפריז. במרכז היה לה מותג אופנה מצליח, ואחר כך היא עברה לקונדיטוריה. כעת היא בקורדון בלו, עוברת קורס בן שבוע לקרואסונים ומאפי בוקר, לקראת פתיחת בית קפה ברמת הגולן.
רמת הגולן מול גבעתיים?
לוי: "בגבעתיים שכרנו דירת חמישה חדרים, 150 מ"ר, ב־7,600 שקל לחודש. בנאות גולן אני שוכרת בית פרטי על דונם, 230 מ"ר בנוי וחצר מטורפת, עם אח וגינת ירק ושתי יחידות הורים, ב־5,400 שקל, ואני עוד משלמת יקר. בגבעתיים שילמתי על גן פרטי 3,800 שקל, פה זה 2,850. צהרון 1,100 שקל, פה זה 650. תכפילי חיסכון של 400 שקל בשלושה ילדים, ועוד חיסכון בגן, יוצא לך 2,200 שקל פנויים. בגבעתיים הילדים היו בשבעה חוגים – טיפוס, ג'ודו, כדורגל, שחייה פרטית והתעמלות קרקע לילדה. פה פחות מצופה ממך לרשום את הילד לכל כך הרבה חוגים, במקום זה יש לכל ילד פעילות במושב, כמו תנועת נוער, וזה כמעט חינם – 1,400 שקל לשנה כולל קייטנות, ימי שישי (כי אין פה לימודים) ופעילות חברתית פעם בשבוע. בילד השני נתנו לי הנחה. השניים האחרים קטנים עדיין.
"יוצא שכל חודש אנחנו חוסכים כ־7,000 שקל, וזה משמעותי, אם כי לא בגלל זה עברנו. כן היינו צריכים לקנות רכב נוסף, אבל גם אם הייתי גרה בפתח־תקווה ועובדת בתל־אביב הייתי קונה עוד רכב. שינוי נוסף לרעה מבחינה כלכלית: הסופר יותר יקר. אבל זה פתיר אם מזמינים אונליין, כי באתר של שופרסל המחירים זהים בכל הארץ. בוודאי כשזה מתאזן עם העובדה שבגבעתיים הזמנו כל יום וולט. פה אין ממי להזמין טייק־אוויי, רק פיצה. אין פה איפה לבלות, אין קניון אז לא צריך כל כך הרבה כסף".
מה בדבר הטבת מס?
"יש איזה מדרג. אצלנו במושב יש הטבת מס הכנסה של 7%, ובמושב לידנו 9%. זה טוב רק למי שעובד, לא אם את מובטלת כי לא מצאת עבודה או לא הסכמת לעבוד בשכר לא טוב. ההטבה המשמעותית היא הקרקע. אנחנו נרשמנו להגרלה לקבלת שטח. אם את זוכה, את מקבלת דונם וחצי למגורים ויכולה לבנות שני בתים ושני צימרים להכנסה, ועוד 55 דונם חקלאי. לנו למשל בא לטעת זיתים, לעשות שמן, ובעתיד גם לפתוח יקב ואולי מלון קטן. את משלמת 300 אלף שקל עלויות פיתוח הקרקע לבנייה, ועבור השטח החקלאי צריך לקנות מניה באגודה החקלאית בעלות של חצי מיליון. כלומר הכל יחד – 800 אלף שקל. עוד אפשרות שלא נרשמנו אליה, אבל קיימת, היא לקבל חצי דונם לבנייה לבית ויחידת דיור ב־100 אלף שקל".
למרות מצבה היא ערה לחוסר השוויון סביבה. "המצב הכלכלי שלנו השתפר, כי המשכנו לעבוד בתל־אביב ולכן הכסף שלנו שווה פה יותר, אבל לאנשים שמרכז חייהם בגולן קשה יותר כלכלית. יש פחות הזדמנויות תעסוקה. יש בחקלאות, תיירות, ההיי־טק מתפתח, אבל זה לא תל־אביב ולא המשכורות של המרכז. הרבה יותר קשה להביא פה כסף מאשר בתל־אביב, אבל אפשרי. אני למשל הולכת לפתוח בית קפה. אין פה כזה, ויש לכך סיבה. היזמים מפחדים, כי אנשים פה צנועים, ולא בתרבות שלהם לשבת בבוקר בבית קפה. יש פה פחות אנשים באופן כללי, וזה משפיע על התנועה בעסק. אבל אני מאמינה שאני אתאבד על זה וזה יעבוד. עבורי זו תהיה גם פרנסה טובה וגם הזדמנות ליצירת נקודת בילוי מדהימה ומקום להיפגש עבור התושבים".
התמונה שלוי מציירת מוכרת היטב לעידו רודנברג (32), שנולד וגדל במושב שעל בצפון רמת הגולן, מקום הרבה יותר קשוח מזה שלוי מתגוררת בו. כשהיה ילד התפרנסה המשפחה משילוב של חקלאות: אביו טוביה, ממקימי מושב אודם שעבר אחר כך לשעל, גידל תפוחים, נקטרינות ואפרסקים ובמקביל ניהל את מפעל הפלסטיק של אודם. בהמשך הקים בעצמו מפעל דומה בקצרין. כשעידו חזר למשק כבן ממשיך הוא זיהה את חוסר הכדאיות הכלכלית והסב חלק מהייעוד של המשק מחקלאות לתיירות.
"הוספתי פירות יער לקטיף עצמי ודובדבנים, וגם פתחתי את קמפינג 'דובדבן בגולן'. החיים בגולן", הוא אומר, "יותר זולים מאשר במרכז הארץ, אבל מבחינת מרוץ החיים זה אותו דבר. פשוט פה אתה רץ בנוף יותר יפה. המשכורות פה יותר נמוכות. שכירים, ובעיקר צעירים, מרוויחים פה מינימום, מה שפחות קורה במרכז. בת הזוג שלי עובדת בבית מלון, ובת זוגו של חבר עושה קוסמטיקה. אין הרבה מקומות עבודה. בקצרין יש אזור תעשייה וחנויות, אבל השכר הוא מינימום. ולא רק זאת, פה מוציאים הרבה יותר על דלק. לקניות אתה נוסע, בילויים זה שעות על הכביש, וסרט יש רק בכרמיאל, מרחק של שעה. החורף קשה וזמן החימום ארוך יותר. אני מחמם בתנורי עצים, וזה עולה לי בסביבות 4,000 שקל לחורף, אבל עם ילדים זה גם מזגנים לחדרים ואז משלמים יותר חשמל. הכל בסוף מתאזן ולא עושים פה יותר מדי רווח".
גם התמונה הוורודה שתושבים חדשים עשויים להתרשם ממנה לגבי הקרקעות בחינם אינה מדויקת. "הקרקע 'בחינם' זה במירכאות", אומר טוביה רודנברג, "כי רושמים לך את זה כמענק והלוואות שצריך להחזיר. אני פה מ־81' ורק עכשיו, 40 שנה אחרי, סיימתי להחזיר. היום משפחה מקבלת 60 דונם לא נטוע. ההשקעה בנטיעה היא 3,000 דולר לדונם, ורק מקץ שבע שנים מתחילים להרוויח. במקביל, מחיר המים עלה ומחיר הפועל עולה, אבל המחיר לתפוח יורד. גם ההטבות הכלכליות נמוכות מפעם. הטבת המס אינה על כל ההכנסה אלא עד גובה של 200 אלף שקל בשנה. משק שמרוויח 200 אלף, שזה יפה מאוד, מקבל חזרה 14 אלף שקל בשנה. זה לא וואו. בגלל המצב הזה צעיר שחוזר להורים התעסוקה שלו לא יכולה להישען על המשק המשפחתי - הוא צריך למצוא עבודה. איפה? קצרין, טבריה או קריית־שמונה. תחבורה ציבורית יש רק שלוש פעמים ביום. ועוד לא דיברנו על בריאות - לבית חולים זיו בצפת אני נוסע 40 דקות, להעמק בעפולה שעה וחצי. למרות זאת", חשוב לו להגיד, "לא הייתי בוחר לגור בשום מקום אחר".
ספי רץ, נשוי ואב לשניים, הגיע לגולן לפני 18 שנה והתיישב במושב הדתי יונתן. כעת הוא ואשתו כבר הורים לשמונה בגילי 5 עד 20. בכובעו האחד הוא יועץ עסקי עצמאי, בכובעו השני הוא מכהן כמנהל אזור הגולן ב"פעמונים", עמותה כלל־ארצית שעוזרת למשפחות להתנהל בצורה כלכלית יעילה. "בעלות של בית/דיור, חד־משמעית הגולן מנצח לעומת המרכז", הוא אומר. "מצד שני, בהוצאות התחבורה המרכז לוקח. המרחקים מחייבים שני רכבים, עם הוצאות הדלק, טיפולים וביטוחים. ובטווח הרחוק המרכז עומד להשתכלל יותר עם הרכבת הקלה. פה לא צפויה שום רכבת שתיתן נגישות. מול הדברים הקשיחים האלה יש את ההוצאות הגמישות, הניתנות לשליטה. קניות לבית, למשל. אין פה 'רמי לוי', 'אושר־עד', 'יש חסד', הקניות פה יקרות. הקורונה דווקא שיפרה את המצב כי אנשים עברו לאונליין. גם אין פיתויים ואין הרבה בילויים, מה שעוזר לתקציב המשפחתי. בסך הכל אין ספק שיותר משתלם לגור בגולן", הוא מסכם, "החסם היחיד הוא תעסוקה. הקורונה קצת עזרה ואנשים כן עובדים בהיי־טק מרחוק, או נוסעים למרכזי היי־טק ביקנעם ואפילו לתל־אביב אחת לשבוע, אבל הם מרוויחים פחות מאשר אילו גרו בתל־אביב".
"אם את עובדת מדינה, בריאה, ילדייך בריאים ואת לא צריכה חיי לילה, בוודאי שווה לגור בפריפריה הרחוקה", אומר ד"ר עידו קאליר, ראש ההתמחות במימון בבית הספר למנהל עסקים בקריה האקדמית אונו. "ככל שמתרחקים מהמודל הזה, פחות שווה לגור בפריפריה. אם יש לך ילד יוצא דופן - ממחוננות וספורט ועד אוטיזם - החיים יהיו קשים ויקרים. מלבד העובדה שיש סיכוי גדול שתשתמשי ברופא פרטי על דברים פשוטים, כי אין רופא מומחה ביישוב שלך או שהתור ארוך, הרי שבבעיות משמעותיות יותר – בתי החולים לילדים שניידר ודנה נמצאים רק במרכז. שלא לדבר על פסיכיאטרים ונוירולוגים. אם אתה יודע להסתדר עם האינטרנט - חייך יהיו דבש. ומה עם מי שלא?
"העובדה היא שמספר האנשים שחיים היום בפריפריה מבחירה היא קטנה מאוד. אנשים רוצים לגור ליד אמא, וחלק מזה נתפס ככלכלי, אפילו שבפועל לטווח הרחוק זה לא נכון. מי שנמצא בפריפריה משלם יותר על מוצרים פיננסיים. קנית דירה? צריכה משכנתה? לא בכל מקום יהיה לך אותו היצע של בנקים למשכנתאות. אם אין סניפים, יש פחות התמחרות ובסוף תשלמי יותר. הם מקבלים פחות ייעוץ פיננסי, פנסיה, ביטוחים, ועושים פחות השוואות. וזה נכון מה שאמרו לך: חברות ההיי־טק לא משלמות אותה משכורת בפריפריה ובמרכז. בתל־אביב משלמים יותר, כי הן מתחרות על אותו עובד עם חברות אחרות".
עומר מואב, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת רייכמן (המרכז הבינתחומי הרצליה) ובאוניברסיטת ווריק באנגליה, יודע שהוא לא נמצא בעמדה פופולרית בהיותו תומך בהידוק האוכלוסייה במרכז הארץ ולא בפיזורה ביישובים מבודדים בפריפריה הרחוקה. "היום כל מי שעוסק בכלכלה אורבנית ובתכנון עירוני מבין מצוין שהמדינה צריכה לעודד צפיפות במרכז, כי זו איכות החיים האמיתית. לא כל אחד צריך גינה פרטית. אנשים גרים בדירות והפארקים הם ליד הבית. כשהאוכלוסייה צפופה, יותר זול לשנע מוצרים. כשאני הולך ברגל והכל בהישג יד אני לא צריך רכב. זה יוצר פחות פקקים ומפחית זיהום אוויר. אומרים לאנשים 'בואו תגורו במקום מרוחק', אבל זה יוצר ערי שינה, אזורים שאין בהם באמת מקורות פרנסה, והתוצאה היא פגיעה ברווחה של הציבור, וגם טעויות תכנוניות כמו ראש־העין ומודיעין".
אבל בא בן אדם ואומר לך: טבע, סוסים, מרבדי דשא, בלי פקקים.
"אני בעד שאנשים יחיו איפה שהם רוצים, אבל הנה, התושבים בישראל מצביעים ברגליים. הם רוצים לגור במרכז. אני לא אומר שכולם יגורו בגוש דן. במדינה עם 10 מיליון תושבים אפשר ארבעה מרכזים: גוש דן, ירושלים, חיפה ובאר־שבע. אבל לא, אצלנו עדיין מרימים יישובים חדשים, מבודדים, רק בשביל שהפוליטיקה תנצח, בניגוד מוחלט לעמדות המקצועיות. בנגב, למשל, יש יישובים חלשים: ירוחם, נתיבות, אופקים, שדרות. עשו עוול כשהקימו אותם בשנות ה־50. הרי אנחנו כבר יודעים שמי ששמו אותו בפריפריה סובל מנזק ארוך טווח. אלה יישובים מיותרים".
נ' ובעלה ממחישים היטב את דבריו של פרופ' מואב. השניים, הורים לשני ילדים מתבגרים, ניסו לחיות את החלום בעיר דרומית מבודדת. אחרי שש שנים הבינו את הרעיון ופרשו. לא, לא לתל־אביב – לאחת מערי השינה שסביבה. "פריפריה, אבל במידה", אומרת נ'. "העיר בה גרתי היא כלוב של זהב. בשנה הראשונה את באופוריה מהשקט, מהקהילתיות. כשאת באה ממרכז הארץ ואומרים לך כמה עולה גן עם צהרון, את חושבת שצוחקים עלייך. בשנה השנייה הטבע הזה מתחיל להעיק. בתור אחת שאוהבת בתי קפה ורוצה סופר־פארם ברגל, זה קשה. בשמונה וחצי בערב הכול מת. בשנה השלישית את מגלה שגם המשכורות לא משהו. ההטבות במס לא מכריעות את הכף, כי יש לך הוצאות אחרות. החורף מדברי וקשה, אנשים לא יוצאים הרבה מהבית. אם באת עם עבודה מסודרת מראש, מסתדרים. אם לא, קשה להשיג משכורות טובות, כי המעסיקים יודעים שאנשים צריכים עבודה ואומרים: 'זה מה שאני מוכן לשלם'. כן, הכול זול יותר, אבל במקום שתרוויחי 8,000 שקל לחודש תרוויחי 4,000. יציעו לך הרבה חצאי משרה. לנסוע לעבודה זה בדרך כלל לבאר־שבע, שגם זה עולה כסף. שש שנים התבשלתי. הבנתי שלמקום כזה צריך אופי, שזה לא מתאים לכולם, ושגם לחיסכון הכלכלי יש מחיר, ועדיף לי לשלם עוד 2,000 שקל בשכירות ולקום בבוקר עם חיוך".
