איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת צור, מאורנית.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: ברק (51), ליז (50), ליה (12), אופק (10) והכלבה קנדי.
הבית? בית של שלוש קומות בשכירות. ברק: "בשתי הקומות העליונות גרה המשפחה ומשלמת 4,000 שקל, ואת הקומה התחתונה שוכרת החברה שלי ב-3,500 שקל".
אורנית? ברק: "אנחנו כאן כבר שבע שנים. הגענו מרעננה כי חיפשנו בית יותר גדול, והמחסן של החברה שלי נמצא בכפר קאסם, אז היה לנו נוח כי זה די קרוב. בתחושה זה אולי יישוב מנותק וצריך לנסוע עם נשק, אבל בפועל לא עוברים את המחסום. אנחנו ממש בפאתי ראש העין, ואין הבדל לעומת רעננה, ששם גרנו ליד השדות של כפר שמריהו".
ליז: "יש הבדל בחינוך, בחוגים, זה יותר מצומצם. אבל אתה יוצא להליכה או ריצה ואתה מכיר את כולם וכל הזמן אומר שלום לאנשים. זה קרוב להכל ולא חסר כלום. חצי שעה מתל אביב".
מה אתם עושים? ליז: "אני מטפלת אנרגטית בריברסינג, מאפשרת לאנשים להתחבר לאנרגיית החיים ולאנרגיה המינית שבתוכם, אבל בלי מגע ובלבוש מלא. זה גם סדנאות וגם עבודה אחד על אחד. אנשים באים לשפר זוגיות או כשהם מרגישים שמשהו לא מסתדר בחיים. האנרגיות המיניות מביאות לפעולה ומאפשרות לשחרר הרבה פחד, בושה ואשמה. בקורונה הכל נעצר כי זה מותרות לטפל בעצמך, אבל אני לא צריכה להיות מול האדם כדי לטפל בו. אני יכולה להרגיש את האדם ולשלוח לו אנרגיות של ריפוי".
ברק? "אני במקור מאמן כושר ובעלים של סוויץ' אקטיב, חברה שמפיקה אירועי ספורט ענקיים, כמו מרוצים בתל אביב ואירועי אקסטרים. אנחנו עובדים עם עיריות ומשרדי ממשלה. אחרי השנה הכי חזקה של החברה ב-2019 הגיעה הקורונה והתרסקנו לאפס. טרום הקורונה היו לי 15 שכירים ו-70 פרילנסרים. דבר ראשון ניסינו להשבית את מה שאפשר, אבל זו רכבת שלוקח לה הרבה זמן לעצור. במיוחד שבמרץ היה אמור להיות אירוע ענק, המאד-ראן, מרוץ הבוץ של תל אביב, ומינואר אנחנו מגייסים יוצאי יחידות מיוחדות ומכשירים אותם על חשבוננו - ופתאום הכל מתמוטט.
"בדצמבר העברתי חצי מיליון שקל לסין כדי להביא ציוד להיערך למרוץ, ואז כשהציוד בדרך הכל מבוטל. המכה הגיעה במאי-יוני, כשהבנו שהיציאה תהיה הרבה יותר קשה ממה שחשבנו. החשבון מרוקן, הפעימות עוד לא הגיעו, ולא רואים אופק. היה כעס, היסטריה, דמעות, היה פיצוץ עם הבנק שהתחיל תהליך של פשיטת רגל, והלכתי להורים שלי, בני 85, לבקש עזרה. אם הם לא היו משחררים חסכונות, הייתי פושט רגל. זו תחושה מאוד קשה לבקש מההורים עזרה בגיל 52. זה לא אמור לקרות".
איך זה השפיע על הבית? ברק: "לא שיתפנו את הילדים, ולא הייתה סיטואציה שחושבים מה לקנות במכולת". ליז: "גם ההוצאות פחתו, אז היה איזון מסוים, אבל היינו יכולים בקלות להתרסק לגמרי". ברק: "המזל הוא שהקיץ הביא עבודה עם האלפיון העליון של ישראל, והתחלנו להקים מתקני אקסטרים מעל בריכות".
איך זה התחיל? "בזמן שהכל נעצר העמדתי לילדים ולנו בגינה מתקן גדול והתחלנו לקפוץ על טבעות וטרפזים כמו בנינג'ה. זה היה בשביל השפיות שלנו, אבל אנשים התחילו להתעניין, שכנים שאלו אם אפשר לבוא להתאמן, ומישהי שיש לה ילד על הספקטרום שאלה אם אפשר לבוא איתו כדי שיוציא אנרגיה. ליז התחילה לשלוח תמונות לחברים, ופתאום אנשים התחילו לבקש את זה. התחלתי להשכיר מתקנים כאלה, וזה היה שיעור בענווה. אנחנו חברה שלא מתחילה להתניע משאית בפחות מ-15 אלף שקל, ופתאום אני בעצמי הנהג, ועולה בשביל 3,500 שקל לתל עדשים ושם להם מתקן לחודש ומאושר.
"ישבנו על הר של ציוד מסין שהגיע, וחיפשתי מה אפשר לעשות איתו. אף אחד לא רוצה לקנות, אז לשכור מתקן נינג'ה כזה לחודש או חודשיים זה יותר הגיוני, וזה עבד. ואז אמרתי לעצמי, אם אני עושה את זה מעל דשא, למה לא לעשות את זה מעל מים? פתאום נהיה לנו מוצר מגניב לגמרי והתחלנו לקבל פניות, למשל סבא וסבתא מאזור שלא ידעו איך פוגשים את הילדים והקימו מתקן אקסטרים מעל הבריכה שלהם, וכל הנכדים פשוט התנחלו שם".
אנשים ביקשו דברים שראו בנינג'ה? ברק: "לגמרי. מעולם לא עבדתי עם קהל ביתי, והיום זה מה שאני עושה. אנחנו אמנם רק ב-20% מהמחזור שהיה, אבל אני בגרף עלייה".
המדינה עוזרת? ברק: "אני חייב לפרגן, כי בהתחלה היה בלגן והרגשנו נטושים, אבל היום הכל עובד חלק ואני מקבל פעימות שמאוד עוזרות לנו. זה סוג של ביטחון וזה לא מובן מאליו. בסופו של דבר הקורונה נתנה הזדמנות אדירה. אני בהתרגשות מקצב הגידול בקרב הלקוחות הפרטיים".
מינוס? ברק: "יש מינוס, אבל היה גם לפני".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
