המשפט "ילדים קטנים צרות קטנות – ילדים גדולים צרות גדולות" הוא קלישאה קולעת. החיים המשפחתיים בישראל מאופיינים לא פעם במתן עזרה משמעותית מצד הורים לילדיהם, במיוחד בנוגע למגורים. מתן אפשרות להתגורר בנכסים משפחתיים הוא מעשה נדיב שמטבעו מחזק את הקשרים, אך עלול גם להוביל למחלוקות משפטיות מורכבות כאשר היחסים מתערערים. פעמים רבות נשאלת השאלה, האם נדיבות ההורים יכולה להתפרש כהבטחת זכות משפטית? ואיך אפשר להגן על הנכסים?
הדס ויפתח (שמות בדויים) התחתנו לפני כשני עשורים והם הורים לשלושה ילדים. לאחר שנישאו, ועם לידת הילד הראשון, ביקשו הוריו של יפתח לסייע להם ואפשרו להם להתגורר בבית שהיה בנוי בנחלה שלהם. ההורים הנדיבים גם אפשרו להם להשכיר את יחידת הדיור בחצר הבית ולגבות מדי פעם את דמי השכירות לעצמם.
לאחר 15 שנות נישואין, החליט יפתח שהוא רוצה להתגרש. הדס מצידה הודיעה כי היא לא מתכוונת לפנות את הבית. בתביעה שהגישה נגד בעלה והוריו היא דרשה מחצית מהזכויות בנחלה שרכשו ההורים הרבה לפני שהכירה את בנם. לטענתה, הנחלה הובטחה לה וליפתח והיא השקיעה כספים בשיפוץ, ולכן מגיעות לה מחצית הזכויות – בעין או בכסף.
התוצאה הייתה שיפתח עזב את הבית בנחלה, ואילו הדס נותרה להתגורר בה. ההורים, שלא האמינו שטוב לבם יתהפך עליהם, נאלצו להגיש נגד כלתם לשעבר תביעה לפינוי וסילוק יד וכן ולדמי שימוש ראויים.
עמדתה של הדס איננה נדירה בתחום דיני המשפחה, והיא מסוג התביעות המוגשות לבית המשפט בשיטת מצליח, כדי לשמש מנוף בידי בן/בת זוג להשגת תנאי גירושין טובים יותר. נכון שבמשך השנים עשו בני זוג שימוש בבית הורי הבעל וראו בו כביתם, אולם מכאן ועד לקבלת זכויות בנכס, הדרך ארוכה ולרוב אינה אפשרית.
לכל היותר, הדס תהיה זכאית לקבל מחצית מהכספים שהיא ובעלה השקיעו בנכס, שכן כל תוצאה אחרת סותרת את הדין ואת ההיגיון הבריא והשכל הישר, ואינה מתיישבת עם העובדה שהורים לא אמורים לחשוש מלסייע לילדיהם.
מה החוק אומר?
חוק המתנה קובע כי התחייבות לתת מתנה צריכה להיעשות במסמך בכתב. לפי ההלכה הפסוקה, הסיבה העיקרית לדרישת הכתב היא הגנה על המתחייב מפני פזיזותו והבטחת גמירות דעתו במתן המתנה באופן חד-צדדי.
כלומר, מילים ללא כיסוי לא יכולות להקנות זכות במקרקעין. מי שמבקש לקבל זכות במקרקעין שרשום על שם חמיו וחמותו חייב להציג מסמך בכתב שממנו עולה כי הייתה התחייבות מצד ההורים להעביר נכס במתנה. לא מספיק להגיד "האמנתי כך" או "כך גרמו לי להבין" – אלא מדובר בנטל ראיה כבד.
עו"ד אורלי מנע-שניסם יצחקובבנוסף, לרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים (טאבו) יש חשיבות רבה מבחינה קניינית, כך קובע סעיף 125(א) לחוק. לפני יותר משני עשורים קבע בית המשפט העליון כי קיימת חזקה שהרישום בפנקסי המקרקעין משקף נכונה את הזכויות הרשומות בו. הטוען למציאות המנוגדת לרישום בטאבו – עליו הנטל להוכיח שהרישום אינו משקף את הבעלות "האמיתית".
כמו כן, לפי הדין הנוהג, לא ניתן לטעון לקבלת רישיון בלתי הדיר לעשות שימוש במקרקעין, מבלי שהדבר מעוגן בחוזה מסודר. הלכת העליון קובעת באופן מפורש כי מי שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה, והרשות בוטלה, אינו זכאי לפיצויים מכוח החוק. משכך, לכל היותר, זכאית הדס לפיצויים בגין השקעותיה בנכס של הורי בעלה.
חמש שנים בילתה המשפחה בבתי המשפט השונים וכל תביעותיה של הדס נדחו. נקבע כי לא ניתן להגיע למסקנה אחרת גם מטעמי מדיניות שיפוטית, שהרי אם הייתה מתקבלת תביעתה, הורים יימנעו ממתן סיוע לילדיהם מתוך חשש לרכושם.
ובכל זאת, כדי להימנע מהסיכון ומהצורך להיגרר במשך שנים בין בתי משפט, חשוב להקדים תרופה למכה. ההמלצה להורים שמבקשים לסייע לילדיהם אמצעות מתן זכות מגורים היא להחתים את בני הזוג על הסכם ברור ומפורט שמגדיר את היחסים, את מהות הזכות והיקפה, ושקובע מתי זכות המגורים מסתיימת ומה קורה אם מפרים את ההסכם.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד אורלי מנע-שני עוסקת בדיני משפחה
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
