מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת לסנס, קידה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio
בצילום: אביגיל (36), בועז (37), צורי (14), מרווה (11), עברי (9), יהב (5) והכלב מיסטר.
הבית? בית קרקע 270 מ"ר. אביגיל: "בנינו לבד ונכנסנו לפני שנתיים. בגלל שזה יישוב לא מוכרז בשומרון אז אי אפשר היה לקבל משכנתה, והיינו צריכים למכור דירה שהייתה לנו ולקחת הלוואות אחרות. יחד עם כל התשתיות ופיתוח היישוב ששילמנו מכיסנו, הכל עלה 1.7 מיליון שקל.
קידה? אנחנו גרים פה 12 שנה. חיפשנו יישוב שצריך אותנו וקידה הייתה בחיתוליה. היום יש פה 100 משפחות. זה היה מאחז לא מוסדר ולא מוכרז ופשוט התאהבנו במקום. הרבה שנים לא היו מים וחשמל, רק קרוואנים. כל התשתיות היו מאולתרות. שכרנו קרוואן ואחרי כמה שנים התושבים החליטו לא לחכות ולהתחיל לבנות. בחורף הכל היה בוץ, כדי להתקלח במים חמים היה צריך לחמם אותם בגיגית ובשלב מסוים אנשים פה אמרו 'די'. כולם פה אנשים ממלכתיים, עשו צבא, יש פה רופאים, קצינים ובכירים בתעשייה". בועז: "זה היישוב עם האנשים הכי יפים שאני מכיר. הבאנו אדריכל שיתכנן את היישוב כאילו אנחנו חוקיים. שזה יהיה מסודר. תבין, אנשים החליטו לשים את כל הכסף שלהם ולבנות בתים למרות שיש חשש שיפנו אותנו מפה ונפסיד הכל. אלה לא בתים קטנים או מתנצלים, יש פה בתים יפהפיים ואנשים מוכנים לשלם מחיר כלכלי באידיאולוגיה שלהם. אנחנו חיים בתוך גלויה".
לסנס? אביגיל: "אבא של בועז עלה לארץ בגיל 17 מארה"ב לקיבוץ דביר. הוא היה בשומר הצעיר, ואז הם חזרו בתשובה והפכו לחרדים וגרו בבני-ברק. אחרי כמה שנים הבינו שזה לא ממש מתאים להם. הייתה להם טלוויזיה מוסתרת בארון ולא היה להם טוב. בתקופה הזו הם גילו את הציונות הדתית ועברו לקדומים בשומרון. אני גדלתי בקדומים והכרתי את בועז שם. אנחנו חברים מכיתה י'".
כיסוי ראש? אביגיל: "אני דתייה וגדלתי בבית דתי. עד לפני שנה הייתי עם כיסוי ראש, אבל במשפחה של בועז למדתי שזה שגדלתי למשהו ספציפי לא אומר שאני מחויבת לזה כל החיים. אדם יכול לעשות שינויים ולדייק את עצמו. אז אולי בחזות אני לא נראית דתייה, אבל אין לי עם זה שום בעיה. התפיסה שיש דתיים וחילונים היא לא נכונה, כי זה ציר. אדם יכול למצוא את עצמו לאורך כל המנעד הזה. כשאתה מאפשר תנועה, אדם נמצא כל הזמן במקום המדויק לו".
מה עושים? אביגיל: "אני בובנאית, שחקנית ושוזרת בפרחי משי. בקורונה נגמרה כל העבודה ואמרתי לעצמי שאני מטיילת בעולם. אני אוהבת להיכנס לכפרים ולבתים, והבנתי שגם תיירים שמגיעים לארץ רוצים לראות תרבות ישראלית ולהיכנס לבתים - אז החלטתי לעשות בית פתוח. התחילו להגיע אליי קבוצות של תיירים, ואחרי שנה קלטתי שאת התיירים מהארץ הרבה יותר מעניין לראות בית של מתנחלת ואיך נראית מתנחלת, אפילו יותר מהתיירים מחו"ל. מנהל התיירות של חבל בנימין הכיר אותי מהיוזמה הזאת וביקש ממני להיות מנהלת השיווק. אמרתי לו שמעולם לא עבדתי בשיווק, אבל הוא התעקש שפשוט אהיה אני. שיש לי תשוקה למקום הזה שיוצאת ממני באופן אותנטי, וזה מספר את הסיפור של בנימין הכי טוב".
בנימין? אביגיל: "חשבתי, למה שאנשים יגיעו דווקא אלינו? במה שונה המעיין פה מברמת הגולן, ומה שאני עושה זה לבנות את המותג הזה. זו ארץ נביאים ונביעות וזה חבל ארץ בראשיתי ובתולי. פה קרו סיפורי התנ"ך ויש פה טבע מדהים ומלא מעיינות. יש פער אדיר בין מה שאנשים יודעים, מכירים ומצפים לפגוש, לבין מה שהם נחשפים אליו כשהם מגיעים. זה עולם שלם שאנשים לא מכירים, ורק 40 דקות מהמרכז. זה מרגש לגלות את המקום הזה לעולם".
פחד? אביגיל: "מבחינתי זה בית. אני לא מפחדת בכבישים. בועז קצת שונה ממני בקטע הזה. למשל עכשיו, עם כל הבלאגן בחווארה – כדי להגיע להורים שלי בקדומים אנחנו צריכים לנסוע על כביש 60 ולחצות את חווארה. לי אין בעיה, אבל בועז לא מוכן. אז אנחנו עושים עיקוף של עוד 40 דקות. אני לא מפחדת, אבל בסוף צריך לפקוח את העיניים ואולי זו לא התקופה לנסוע משם".
בובנאית? אביגיל: "כשהייתי סטודנטית חיפשתי ממה להתפרנס ובמשך 15 שנה בניתי בובות ספוג בגודל של ילד בן שנתיים והייתי עושה איתן הצגות לילדים. הייתי עוברת בגנים בקדומים ולאט לאט זה תפס והתפרנסתי יפה, אבל לעמוד על במה אף פעם לא ריגש אותי. ואז נתקלתי בפרחי משי, שזה פחות היה בארץ ויותר במזרח אירופה, כמו בפרסומות של יופלה, והתחלתי לעשות סדנאות של שזירה בפרחי משי. זה לא נראה פלסטיק וזה מאוד צבעוני ולא נובל. אני עדיין עושה את הסדנאות ועובדת הרבה עם בתי אבות".
בועז? "אני סמנכ"ל רכש בחברת בנייה גדולה, אבל עוזב בעוד חודש. אני אחראי על כל הרכש מרגע הזכייה במכרז ועד מסירת הדירה לדיירים. מרכישת הברזל, הבטון, הקרמיקות, בחירות הדיירים וכו'. כשאתה מכפיל את זה באלפי יחידות דיור זו מסה של עבודה. המשרד שלי בחיפה וזו הסיבה העיקרית שאמרתי 'די'. הרגשתי שאני מפסיד את הילדים ואני רוצה להרגיש יותר את הבית. אני אמנם עובר להיות משנה למנכ"ל בחברה אחרת, אבל היא יותר קטנה ואני גם מתקרב הביתה. היום אני קם בין 5 ל-6 בבוקר ועושה אימון. אני מתאמן לאיש ברזל ולאולטרה-מרתון ויוצא לעבודה סביב 8. ב-9 וחצי אני במשרד ומשתדל להיכנס הביתה לפני 9 בערב. וזה כשאין פקקים והכל רץ".
מתנחל? בועז: "קשה לי עם הגדרות. אני נמנע מזה ואוהב שאני נמצא בתפר בין לבין. אני אוהב את החיבורים ואוהב לטעום מכל הצדדים של הקשת ולחבר בין הקצוות. אבל אם יש משהו שאני כן מגדיר את עצמי זה יהודי, ציוני וישראלי".
מצב כלכלי? בועז: "אין מינוס. אנחנו בסדר. שנינו בעבודות יציבות אבל מי שחושב שהחיים פה זולים - זה לא נכון".
הבילוי שלכם? בועז: "ימי שישי בבוקר שמים את הילדים במסגרות ומקפידים לצאת יחד לבתי קפה בת"א, בהרי ירושלים או פה באזור. אנחנו יכולים לנסוע גם שעה וחצי".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
