בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה לאחרונה עתירה שהגישו תושבי חולון להכיר בהם כבעלי זיקת הנאה על שביל הגישה לביתם, שעובר בשטח של השכנים וימנע מהם לבנות עליו. מאחר שהצדדים הם חוכרים של הקרקע קבע השופט ארז יקואל שאין אפשרות לרשום זיקת הנאה על קרקע בבעלות המדינה. ערעור על פסק הדין הוגש לבית המשפט העליון.
מרבית הקרקעות בישראל מצויות בבעלות המדינה ו"הרוכשים" שלהן למעשה רק חוכרים אותן, כלומר שוכרים מהמדינה לשנים רבות. התובע והנתבעים מחזיקים בקרקע כזו ובנו עליה את בתיהם, כאשר הבעלות על הקרקע היא של קק"ל. בין הבתים שלהם מפריד שביל שמבחינה רשמית מצוי בחלקת הנתבעים אך משמש בפועל את העותרים כנתיב כניסה לביתם.
במרץ 2020 הגישו הנתבעים בקשה להיתר בנייה, שלה התנגדו שכניהם בטענה שהבנייה מתוכננת להתבצע על השביל המוביל לביתם. באוגוסט 2021 אישרה ועדת המשנה לתכנון ובנייה בחולון את הבנייה, בכפוף להצגת מתווה חלופי לשביל הגישה. התובעים לא השלימו עם התוצאה ושלושה חודשים לאחר מכן הגישו את התביעה לבית המשפט.
לטענתם השביל משמש אותם מזה שנים רבות באופן המקנה להם זיקת הנאה בו (כלומר, זכות קניינית להשתמש בו אף שאינו שלהם). התובעים התריעו כי היתר הבנייה כפי שאושר יאפשר לנתבעים למעשה לפלוש לביתם ולבצע בחצרם הפרטית פעולות הריסה ובנייה. בנסיבות אלה הם דרשו מבית המשפט לקבל צו שימנע מהנתבעים לבצע פעולה כלשהי הפוגעת בחצר ביתם ובשביל הגישה.
מנגד טענו הנתבעים שאין לאפשר לתובעים לתקוף את החלטת ועדת התכנון באמצעות תביעה לבית המשפט, במקום בדרך של הגשת ערר כמקובל. לגופו של עניין הם טענו שטרם חלפו 30 שנים מאז רכשו התובעים את ביתם – תקופה שהיא תנאי סף להכרה בזיקת הנאה מכוח שנים – ומכל מקום אין אפשרות להכיר בזיקת הנאה לגבי קרקע השייכת למדינה.
השופט יקואל קיבל את טענת הנתבעים, המעוגנת בחוק, שלפיה אין להכיר בתובעים כבעלי זיקת הנאה בשביל שהוא למעשה בבעלות המדינה. אמנם רשות מקרקעי ישראל הודיעה לבית המשפט כי "תהיה נכונה לשקול רישום זיקת הנאה" לטובת התובעים אך זאת, הדגיש השופט, "ככל שתתקבל הסכמת כלל חוכרי המקרקעין שבמחלוקת" – והרי החוכרים כולם מלבד התובעים מתנגדים לרישום הזיקה.
אשר לטענת התובעים כי בניית הנתבעים על השביל תהווה מטרד עבורם, נקבע בפסק הדין כי הטענה כבר נבחנה על ידי ועדת התכנון והבנייה במסגרת החלטה מאוגוסט 2021. הוא הבהיר כי אין בכוונתו להחליף את שיקול דעת הוועדה, כגורם המקצועי, בשיקול דעת בית המשפט הנעדר יכולת וכלים בהיבטי תכנון.
יתרה מכך, התובע הסתבך בעדותו כשהודה כי למעשה אינו מוטרד מבניית הנתבעים אלא ממה שהדבר מייצג – פתח לשכנים אחרים לבנות על השביל ובכך לחסום את הגישה לביתו. "דברים אלו עולים כדי הודאת בעל דין שיש בה לכרסם בליבת עילת התביעה כמתכונתה. התובע מאשר למעשה כי בנייה על ידי הנתבעים, ככל הנראה, לא תמנע גישה לביתו ומכאן שלא תהווה משום מטרד", כתב השופט.
לפיכך הוא הורה על דחיית התביעה וחיוב התובעים בהוצאות של 62,500 שקל. כאמור לאחרונה הוגש ערעור על פסק הדין, במסגרתו נתן בית המשפט העליון צו ארעי האוסר על הנתבעים לבצע פעולות הריסה ובנייה על שביל הגישה עד להחלטה אחרת.
• לקריאת ההחלטה המלאה – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעים: עו"ד י' כהן
• ב"כ הנתבעים: עו"ד א' דהן
• עו"ד רן שדה עוסק במקרקעין ונדל"ן
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
