צפו: ריאיון אולפן עם אבי בן אסאייג
(צילום: ירון ברנר)
חברת אסם העניקה חסות ליום השידורים המיוחד
כמו כל מדינת ישראל, גם התעשייה המקומית הייתה בהלם בשבת הנוראית של ה-7 באוקטובר. לא מעט מפעלים נסגרו, אבל היו כאלה שמכורח הגדרתם כמפעלים חיוניים, היו צריכים מהר מאוד להתעשת ולשוב לעבוד. אחד מאותם מפעלים היה זה של אסם-נסטלה ממש באיזור הקרבות בשדרות.
אבי בן אסאייג, מנכ"ל אסם-נסטלה, שנולד וגר בעבר בשדרות, נזכר במשדר המיוחד ב-ynet באותו יום נורא, ובתקופה שאחריו. "קודם כל לקח לי זמן להבין מה האירוע. ב-6:30 בבוקר כל הבית שלי בשוהם קם לקולות אזעקה. חזרנו מחו"ל שעתיים קודם לכן", הוא מספר. "ראיתי את התמונות ולא קלטתי. אתה רואה מחבלים ברחובות של שדרות, ואתה לא מבין מה באמת קורה שם. נולדתי וגדלתי בשדרות. במלחמת ששת הימים הייתי בעיר, ולא ראינו דברים כאלה מעולם. לקח לי שעתיים להבין שנכנסו למלחמה. כשזה קרה כינסתי את צוות המשברים של ההנהלה בשוהם. אנחנו באמת מבינים ששדרות מוצפת במחבלים, ובמפעל, שבסביבתו מתנהלים קרבות, יש לנו שומר".
ועוד רבים מהעובדים שלך מתגוררים בסמוך.
"יש לנו כ-2,000 עובדים בדרום, וקרוב ל-1,000 בעוטף. זה סיפור מאוד גדול. ליצור קשר עם האנשים זה מאוד קשה בשעות האלה. אתה מנסה להבין מה אתה עושה בכל שעה. הדבר הראשון זה באמת קודם כל להביא את האנשים, להגיד לדתיים שהשבת והחג נגמרו, ועכשיו כולם מתייצבים היכן שצריך להימצא, כי צריך להיערך לקראת הבאות".
וכשדיברתם עם אותם עובדים, מה גיליתם?
"חלק גדול היו מנותקי קשר. מאחרים אתה מצליח לשמוע סיפורים. למשל סיפורי זוועות על עובד שהצליח לחלץ את משפחתו תחת אש במושב, על עובד שהצליח להסתיר את בתו בארון בקיבוץ חולית, אבל הוא ואשתו נרצחו. על חברים בשדרות שנהרגו בתחנת המשטרה ובטרמפיאדה. את כל הטיול לים המלח, עם האנשים שעמדו בטרמפיאדה בתמונות הזוועתיות, זה עובד אסם של המפעל שארגן. עובדת שיחד עם בעלה דוחקים את המחבלים מהבית בקיבוץ נירים. סיפורים מטורפים, שההיגיון והראש לא באמת קולטים".
אתם מוגדרים כמפעל חיוני, שצריך לעבוד גם במצב מלחמה. איך עושים את זה?
"המפעל בשדרות היה צריך לחזור לעבוד במוצאי שבת. בפעם הראשונה בהיסטוריה קיבלנו החלטה שלא לפתוח אותו. אסם קיימת 82 שנים, היא מעולם לא סגרה את שעריה ולו ליום אחד, שהוא לא יום שבת או יום חג. אז באותו מוצ"ש לא פתחנו את המפעל הזה. גם בראשון ובשני הוא היה סגור. ביום שלישי הצלחנו להחזיר את מנהל המפעל מלונדון וקיימנו ישיבת הנהלה ראשונה במפעל. היינו שלושה אנשים, אני אחד מהם, והיה קשה להחזיר את האנשים לעבודה. ביום רביעי הכרזנו שאנחנו פותחים את המפעל ויהי מה. הגיעו 20 עובדים ראשונים מתוך 200 שצריכים להיות בכל משמרת.
"וזה לא עניין אותנו שזה 10% מהעובדים. המפעל נפתח באותו יום, זה עבר כמובן אחרי שיחות וסדנת דיאלוגים על מה שקרה, הרבה מאוד בכי על העובד שנרצח, הוא אחד ממנהלי הקווים. זה היה הקו שהחלטנו לפתוח. אז העובדים של הקו הגיעו".
באותם ימים יש עדיין המון אזעקות ואתם צריכים להמשיך לייצר במפעל ולהתנהל עם המצב.
"אגיד יותר מזה, היו עדיין מחבלים באיזור. קיבלנו פלוגה של צנחנים שבאה וטיהרה את כל מחלקות המפעל, את כל אולמות הייצור, עברה אולם אולם, ועד שלא הודיעו לנו שהמפעל מטוהר, לא ניתן היה להכניס את האנשים. הצבא העניק לנו כוח אבטחה במשך שבוע כדי שהעובדים ירגישו בטוח. הבאנו אוטובוסים ממוגנים מהשומרון, האנשים הגיעו, העובדים הגיעו לנקודות מסוימות באזור העוטף, ומשם אספנו אותם עם אוטובוסים ממוגנים. חילקנו כלי נשק לכל מנהלי המפעל, כל צוות המנהלה של המפעל, ממני ועד אחרון המנהלים".
אז איך מייצרים חוסן בימים האלה?
"קודם כל הבאנו אנשי מקצוע. היו למעלה מ-10 פסיכולוגים ועובדים סוציאליים בתוך המפעל. בנוסף, הלכנו ופגשנו את כל העובדים שפונו למלונות, וחילקנו עשרות כלי רכב בכל המלונות. ייצרנו הסעות מנתניה, ירושלים וממלונות ים המלח. רק ממלונות אילת לא ייצרנו הסעות, והבאנו רק את העובדים שהיה אפשר להביא".
אנשים הגיעו מהמלונות בים המלח ואילת לעבוד במפעל?
"לגמרי. אנשים הגיעו. תראי, האנשים שלנו הם הנכס החשוב ביותר. האנשים שלנו באסם ובכלל במדינת ישראל. כל אחד נקרא, מי לגבול להילחם, ומי שנקרא לעבוד במפעלים, אנשים התייצבו. כשאת רואה ברק בעיניים, אנחנו לא מוותרים. אנחנו כאן כדי לעשות, למלא את חלקנו במלחמה הזאת. אחרון עובדי הייצור שלנו דיבר כך".
הזכרת את העובדה שמעולם לא קרה כזה אירוע, מעולם לא קרה שסגרתם מפעל ייצור. זה אירוע היסטורי מבחינת אסם. יש כאלה בחברה שזוכרים אירוע שנדרשו לקבל החלטות קשות כאלה? כי היו כבר מלחמות.
"29 מהעובדים שלנו שכלו בנים, בנות, הורים או אחים או אחיות במלחמה הזו. ועדיין, אירוע כמו 7 באוקטובר לא היה מעולם. בשבועות הראשונים אתה מחפש את עצמך מלעזור קודם כול לחיים ולמי שפונה, בכל דבר שרק ניתן, לוויות, שבעות, וכמובן נתחיל להפעיל את המפעל. זה לא אירוע שהיה אי פעם. זה לא אירוע שהיה אי פעם למדינת ישראל, זה לא אירוע שהיה אי פעם לאסם נסטלה, זה לא אירוע שהיה פעם לאף אחד במדינה הזאת. אבל למדנו. עמדנו בצורה יציבה וזקופה, ועשינו את מה שכולם ציפו מאיתנו לעשות, לספק מזון לכל התושבים במדינת ישראל, ולכוחות הביטחון שנזקקו להרבה הרבה מאוד מזונות".
נדרשתם לייצר יותר מהרגיל?
"הרבה יותר. בשלבים מסוימים חלקים גדולים מקווי הייצור היו לטובת מנה חמה לצבא וכל מיני מנות יבשות שהצבא נזקק להן מאוד, וזה מה שעשינו. אבל זה בסך הכול לכולם".
המערכה עוד לא נגמרה, בטח לא בצפון שם נראה שהיא רק בהתחלה שלה. איזה תובנות לקחת איתך מ-7 באוקטובר, מה למדתם כארגון?
"קודם כל לטפח את העובדים שלך. יש מותגים, יש מפעלים ויש מכונות. אבל העובדים זה הדבר החשוב ביותר. כשיש לך עובדים חזקים, חסינים ומלאי תחושת שליחות, הכל אפשרי. אחר כך לתעשייה הישראלית אין שני לה. ללא התעשייה הישראלית, בעיניי, אין ביטחון. אין ביטחון כלכלי, אין ביטחון תזונתי ואין ביטחון בכלל. אשקיע את כל מאמצי לחזק את עובדי התעשייה הישראלית ולחזק את העובדים שלנו".
בעקבות הסיטואציה, נוצר גם קשר מיוחד עם שדרות עצמה?
"קודם כול, אני זוכר את שיחת הטלפון הראשונה עם אלון דוידי, חברי, ראש עיריית שדרות. אמרתי לו 'אלון, אני פותח את המפעל'. הוא שאל אותי אם אני בטוח? כי מאוד מסוכן והוא פינה את כל העיר. אמרתי לו 'אין לנו ברירה. אנחנו נדאג שהצבא וכיפות ברזל, וכל מה שרק אפשר, ייתנו לנו את ההגנה המרבית - ואנחנו פותחים'. הוא היה איתי, כמובן, לאורך כל הדרך, וניסה לעודד את העובדים לחזור לעבוד מהמלונות. ובמהלך הדרך, כמובן, ניסינו לעשות לתושבי שדרות שפונו את כל מה שרק ניתן, כמובן תרומות מזון, והורדנו את הבמבה-בוס שלנו. יש לנו מרכז מבקרים, שכמובן לא קיבל מבקרים, והוא נסע בעצם למפונים ועשה פעילות עם האנשים שם. ואולי אחד הדברים המעניינים שמעניקים לנו המון כוח זה קרן אסם שדרות לטכנולוגיה ותעשייה. קרן שמתחילה להכשיר בנות ובנים, מגיל תיכון לחינוך טכנולוגי, תעשייתי, אז זו תמיכה בבתי הספר הטכנולוגיים בעיר. זה מתן מלגות לסטודנטים".
