בית משפט השלום בתל אביב קיבל לאחרונה תביעת פינוי של דוכן פלאפל ותיק ברחוב הרב שך בני ברק לצורך קידום פרויקט תמ"א 38 בבניין השכן. השופטת טל פישמן לוי קבעה שבעלי הדוכן מחזיק בשטח שלא כדין.
התובעת היא בעלת הזכויות בשתי חלקות בבניין וב-85% מהרכוש המשותף. את הזכויות ירשה מסבתה. היא הגישה את התביעה נגד בעלי חנות ירקות שפועלת בקומת הקרקע בבניין, ונגד נכדו שמפעיל דוכן פלאפל סמוך.
לטענתה, הקמת הדוכן נעשתה תוך פלישה לשטח משותף של כל הדיירים, בניגוד לחוק וללא הסכמה של שאר הדיירים. היא הדגישה שבמשך שנים השניים גורפים הון לכיסם על חשבון בעלי הזכויות בבניין. לדבריה במשך השנים הנתבעים הרחיבו את הפלישה וביצעו את ההשתלטות על השטח שלב אחר שלב, בסיוע בני משפחה שלהם.
עוד נטען שהנתבעים מונעים גישה ישירה מחזית הבניין לחצר הצמודה לדירתה, ולא משאירים מקום לעבור לצד השני של הבניין. היא ציינה שמדובר במשפחה הפועלת בכוח הזרוע ומטילה אימה על דיירים אחרים. כך למשל, נאלצה אחת המשפחות להקים שער בצד הדרומי של הבניין כדי למנוע ממשפחת הנתבעים להשתלט גם על הרכוש המשותף באזור זה.
הסב טען כי אינו הבעלים של דוכן הפלאפל, כך שאין יריבות בינו לבין התובעת. הוא הוסיף כי התנהלותה נובעת משיקולים זרים שנועדו לגרום לשוכר של החנות שבבעלותו לעזוב, ובכך להעניק לה יתרון במסגרת משא ומתן לקידום פרויקט תמ"א 38 בבניין.
עו"ד אברהם (רמי) שלמוןפוטו יונההנכד טען שהדיירים לא התנגדו להקמת דוכן הפלאפל, ובכך למעשה נתנו את הסכמתם להפעלת הדוכן. הוא הוסיף שהוא ואשתו מפרנסים בדוחק משפחה בת 12 נפשות ונקלעו לחובות, והדוכן הוא רכושם היחיד.
השופטת טל פישמן לוי הבהירה שאין מחלוקת כי דוכן הפלאפל ממוקם על שטח הרכוש המשותף, וכתבה כי הצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה חייבת להיות בהסכמת כל בעלי הדירות. היא ציינה שהנכד אמר בעדותו שקיבל הסכמה מ"הרוב המוחץ" של בעלי הדירות, ובכך למעשה הודה שלא קיבל את הסכמת כלל הדיירים. כמו כן, לא הוכחו ההסכמות שעליהן נשענו הנתבעים בהגנתם, ולא הוצגו כל ראיות להסכמה מעין זו.
בהיעדר הסכמה של כל הדיירים כמתחייב בחוק נקבע שאין להכיר בזכות הנתבעים לעשות שימוש ייחודי ברכוש המשותף. השופטת הדגישה כי שימוש אישי ובלעדי למטרות רווח והפעלת עסק, תוך שנמנעת מיתר הדיירים גישה ומעבר חופשי לצדו האחר של הבניין, מהווה שימוש ייחודי שאינו סביר ברכוש משותף. כמו כן, שתיקת הדיירים במשך השנים לא מייצרת זכות שאינה קיימת.
בתוך כך היא קיבלה את הטענה שהדיירים פחדו ממשפחת הנתבעים. בסופו של דבר הורתה השופטת לנכד לפנות את הדוכן בתוך שלושה חודשים. הוא גם חויב בהוצאות בסך 50 אלף שקל, אלא אם יעמוד בלוח הזמנים שנקבע לפינוי, שאז ישלם רק 25 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
• עו"ד אברהם (רמי) שלמון עוסק בתמ"א 38
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
