כבר למעלה מארבעה חודשים, כמעט כל שבת – למעט האחרונה – שאלפי נשים צועדות ברחוב קפלן בתל־אביב ומוחות נגד ההפיכה המשטרית ונגד הנזק שהיא עלולה לגרום לזכויות הנשים. ייתכן שהן מגיעות להפגנה בקפלן דרך רחוב מקלף, מלאונרדו דה וינצ'י, או מאבן גבירול. כך או כך, המפגינות שזועקות נגד השיבה לימים החשוכים של הדרת נשים מהמרחב הציבורי - עוברות ברחובות שכולם קרויים על שמות גברים. בחודש שעבר יצאו תומכי הרפורמה גם להפגנת ענק בירושלים. היו שם נשים שהכריזו שהן "בנות של מלך", במחאה נגד "מיצג השפחות" של תל־אביב. אבל בירושלים גם הן עמדו ברחוב קפלן, והגיעו אליו מדרך רופין, משדרות בן צבי או מרוטשילד. שוב, כולם רחובות על שמות גברים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה לא מקרה. בדיקה מקיפה, שערכו מתנדבי הארגון האזרחי "הוגנות מגדרית בשמות רחובות", שמוביל עדן פוקס, מעלה כי בכל 197 יישובי וערי ישראל שנסקרו, רחובות שנקראים על שמות נשים הם מיעוט – ולרוב בפער ניכר. למעשה, הבדיקה העלתה כי בממוצע, היחס עומד על אחד לעשר: על כל עשרה רחובות על שם גבר – רק אחד על שם אישה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשצוללים פנימה לנתונים, התמונה מתחדדת. בכל הערים הגדולות, שיעור הרחובות הקרויים על שמות נשים נמוך מאוד לעומת השמות הגבריים. בחיפה רק עשרה אחוזים מכלל הרחובות הקרויים על שם אישים, הם על שמות נשים. גם בבירה ירושלים השיעור עומד על עשרה אחוזים. בתל־אביב־יפו השיעור עומד על כחמישה אחוזים בלבד. זה, אגב, שיעור לא רחוק מזה של בני־ברק החרדית (ארבעה אחוזים). מיעוט רחובות על שמות נשים קיים גם בנתניה, באר־שבע, אשדוד, אשקלון ועוד (ראו טבלה). למעשה, המקום היחיד בארץ שבו יש שוויון בין מספר הרחובות על שמות נשים לאלו שעל שמות גברים הוא מזכרת בתיה. יישוב אחד בלבד, במדינה שבה הנשים הן לפחות חצי מהאוכלוסייה.
זה ממש לא רק עניין סימבולי, אלא של הבניית מציאות ממש, בעיקר עבור הילדים והילדות שלנו. "הרחוב הוא סוג של טקסט בוק – ספר לימוד של ההיסטוריה", אומרת ד"ר טל ניצן, רכזת פורום סופי דיוויס לחקר מגדר, סכסוכים ויישובם, באוניברסיטה העברית בירושלים. "הלמידה שלנו היא אורגנית, מדברים שבהם אנחנו נתקלים ביום־יום. אם הייתי הולכת ברחוב אמי נתר, למשל, הייתי שואלת מי היא. ואם היא הייתה מופיעה בספרי ההיסטוריה או המתמטיקה, הידע היה מוטמע. אבל ההיסטוריה שלנו נשענת על היסטוריה גברית, והרחוב מנציח את זה, כי הרחוב מספר לנו מה הסיפור האמיתי של נביאי ישראל, חובבי ציון, גיבורי מלחמות ישראל. הדרך שבה מלמדים אותנו על ההיסטוריה היא מאוד מצומצמת, והיא גם מצמצמת. משעתקת את עצמה. אנחנו ממשיכים לייצג את ההיסטוריה הישראלית דרך התובנות של שנות ה־50. גם אם היום ברור לנו שחשוב להזכיר את עופרה חזה ואת ויקי שירן, המרחב הציבורי מאפשר לתת להן רחוב צדדי בדרום תל־אביב שמעט מאוד אנשים עוברים בו. לא כמו גברים, ששמם מתנוסס על רחובות מרכזיים".
וכך, את אלברט איינשטיין, ששמו מתנוסס על רחובות בכל רחבי ישראל, תכיר כל ילדה; אבל את אמי נתר, מתמטיקאית יהודייה מהפכנית שהפכה לאייקון מדעי נערץ - יכירו רק ילדי וילדות קיבוץ זיקים, שצועדים במשעול הקרוי על שמה.
הנה דוגמה קטנה לאיך התהליך הזה עובד: בכל יישוב בארץ אמור לפעול גוף שנקרא "ועדת השמות". הוועדה מרכיבה רשימה של הצעות לשמות רחובות, כיכרות, גשרים, טיילות וכו'. לפעמים מוציאה הרשות המקומית קול קורא לתושבים, על מנת שיציעו שמות ראויים להנצחה. את ההמלצות מעבירה הוועדה למועצת העיר או היישוב, שם דנים בכל שם ושם, ומחליטים אם לאשר או לוותר. בישיבות הללו מתחולל לא אחת מאבק פוליטי יצרי סביב השמות.
בספטמבר 2020 נתקלה אור אבו, מנהלת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, בידיעה קטנה בעיר שבה התגוררה באותה עת, אשקלון. "ועדת שמות קבעה: רחובות וכיכרות חדשים על שם אנשים שהותירו חותם". אבו הזדעזעה: "מתוך 19 שמות – רק שלושה של נשים. פירסמו את הרשימה כמו שמפרסמים עגבניות ומלפפונים בשוק. לא הבנתי, איך אתם לא מתביישים לפרסם כזאת רשימה כשיש בה רק שלוש נשים? רק גברים הותירו חותם בעיר?"
אבו וחברותיה החליטו לצאת למאבק ציבורי. "הצענו שמות של עשרות נשים, והפעלנו לחץ. מה שהדהים אותי היה שיש חברות מועצה, יש סגנית ראש עיר, ואף אחת לא העלתה על דעתה שמשהו לא בסדר".
הרעש שהתעורר החל להשפיע, והעירייה הוציאה קול קורא לתושבים להציע שמות של נשים. אבו: "הרבה משפחות בכלל לא ידעו שאפשר להנציח את יקירתן. למשל, משפחתה של ד"ר עדי רן כהן, מומחית ברופאת נשים ומיילדות, מאוד מוכרת ומוערכת בעיר, הפנים היפות של אשקלון. היום יש רחוב על שמה".
או, יותר נכון – שביל קצר על שם ד"ר כהן, שמחבר בין רחוב התפוז לרחוב ההדרים בעיר. וזו נקודה חשובה, בנוגע למאבק על קריאת רחובות על שמות נשים: לא די בכך שהן במאבק מול השמות הגבריים, הן בתחרות גם מול שמות הרחובות על שם עצים, מספרים, פרחים, נחלים, פירות ושאר ירקות. אבו: "כשהייתי בקשר עם חברות המועצה שאחראיות על ועדת השמות, הן ניסו להסביר לי שיש הרבה שמות שהם לא לבחירה. למשל בשכונת עיר היין החדשה, יהיו שמות של יינות. שאלתי: אתן רציניות? קברנה סוביניון יותר חשוב מאישה שייסדה ארגון לטובת הכלל? זה הכי מתסכל. שנשים עצמן מפנימות את הדיכוי. מה אתן מסבירות לי? אתן צריכות להיות איתי בצד הנכון של ההיסטוריה".
וכך, באשקלון, שבה על פי התסקיר יש 1,024 רחובות, למעלה ממחצית שמות הרחובות אינם על שם אישים. ומבין אלו שכן? 368 רחובות על שם גברים, ורק 45 רחובות על שם נשים, 11 אחוז בלבד מהרחובות על שם אישים. וזו עוד עיר שהמצב שלה עדיין טוב בנושא. יחסית.
17 ק"מ צפונה משם, באשדוד, יש פחות רחובות (683), אבל המצב דומה: 13 אחוז מהרחובות הקרויים על שם אישים, הם על שמות נשים. אהובה יצחק עמרם, היועצת למעמד האישה של ראש העיר יחיאל לסרי, גאה שהצליחה ליזום את הקמת "הכיכר היחידה בארץ לכבוד נשים - 'כיכר אשת חיל'. זה שם שנבחר בסקר שבו השתתפו מאות נשים בעיר, והוא מגלם את כל התכונות הרבגוניות הנשיות – העוצמה, המעוף, התעוזה, היכולות והמסוגלות", אומרת עמרם. "הכיכר נועדה לתת כבוד לכלל הנשים באשר הן, אבל הדרך עוד ארוכה".
יצחק עמרם יזמה קול קורא, וביקשה מכל התושבים להציע שמות לרחובות על שמות נשים. "נשלחו הרבה מאוד שמות של נשים מעוררות השראה. ישבנו בוועדה ובחרנו באישור ראשוני שמות של 15 נשים גיבורות מלחמה, נשים שתרמו לעיר. בשבוע שעבר (עוד בטרם ההסלמה במצב הביטחוני – נ"ב) היה אמור להתקיים דיון בוועדה לאישור השמות, אבל לצערי הוא נדחה".
למתי?
"עדיין אין מועד. צריך לתאם. אבל איך אומרים? השינוי מתחיל בצעד אחד".
על פי הבדיקה של "הוגנות מגדרית בשמות רחובות", היישוב היחיד בישראל שבו מתקיים כרגע שוויון מגדרי בשמות הרחובות הוא, כאמור, מזכרת בתיה. 46 אחוז מהרחובות על שם אישים – קרויים על שם נשים. גם זה קרה לאחר מאבק לא פשוט, שמלמד לא מעט עד כמה ארוכה הדרך.
במזכרת בתיה, מועצה מקומית שהתפתחה ממושבה, לא היה עד לפני עשור אפילו רחוב אחד על שם אישה. ב־2012, כשהוקמה שם שכונה גדולה חדשה, ביקשו התושבים לתקן את המצב. כל המתחם היה מיועד לקבל את השם "שכונת אשת חיל", הרחוב המרכזי בה היה אמור להיקרא "רחוב האמהות", וכל הרחובות על שמות נשים פורצות דרך.
יפה. אלא שאז הפוליטיקה נכנסה לתמונה. "לאחר שהכל כבר אושר, בגלל שיקולים פוליטיים, שינו את שמו של הרחוב הראשי וקראו לו על שם ראש המועצה הקודם, שדרות רפאל סוויסה, ואת שכונת אשת חיל החליפו לשכונת בר־לב, על שם הרמטכ"ל חיים בר־לב", כתבו התושבים בזעם בעצומה שהגישו לראשי המועצה.
העצומה ומאבק הציבור לא הועילו. הרחוב המרכזי, שחוצה לרוחבה את שכונת בר־לב, שעובר דרך כיכר רות וכיכר נעמי, מפאר את שמו של סוויסה – בעודו בחיים. "הרחוב לא יהיה 'על שמו', משום שהוא עדיין בחיים, אלא לכבודו", אמר אז מאיר דהן, שקיבל את ההחלטה כשכיהן אחריו כראש המועצה.
ראש המועצה כיום, גבי גאון, מתגאה, ובצדק, בשוויוניות בשמות הרחובות במושבה. "ביישוב שהוקם על ידי 11 חרדים – 65 שנים טרם הקמת המדינה – צמחה קהילה מאוד ליברלית", אומר גאון. "ההחלטה להנציח נשים היא יפה ומכובדת. במקור קראו לשכונה 'אשת חיל', בפועל היא נקראת על שם בר־לב. המהלך משנת 2012 הוא זה שיצר את השוויון. כיום ישנו תכנון ראשוני להקמת שכונה נוספת – ובה נקפיד ככל שניתן ששמות הרחובות יהיו 50:50, על שמות נשים וגברים באופן שוויוני".
עכשיו הכירו את חיה רוזנטל־חובליו. היא הייתה לוחמת עזת נפש בקרבות להגנה ולשחרור ירושלים במלחמת העצמאות, ופיקדה על פלוגה ד' בגדוד 205. מאתיים חיילות הפלוגה ניצבו בעמדות באבו־טור, הר ציון, רמת רחל. "חיה עברה ביניהן, תחת אש, לאורך המלחמה. בצילומים מהמצעד הראשון בירושלים ניתן לראותה צועדת בראש החיילות שלה. פלוגה זו תרמה משמעותית לניצחון במלחמת העצמאות בעיר הבירה", נכתב בהצעה לוועדת השמות הירושלמית, בדיון האם לקרוא לרחוב על שמה.
בירושלים יש 4,337 רחובות. רק 217 מתוכם קרויים כרגע על שם נשים. כמה על שם גברים? 1,950 רחובות. כאמור, בבירת ישראל, רק כעשרה אחוזים מהרחובות על שם של אישה. שמה של חיה רוזנטל־חובליו בוודאי יכול היה להתנוסס על שלט רחוב בעיר ולסמל את תרומת הנשים למאבק לשחרורה. סביר מאוד שאם זה היה קורה, הרבה יותר אנשים היו יודעים מי היא, וייתכן שהייתה מעניקה השראה לנשים צעירות גם היום. אבל ועדת השמות קבעה כי "אין לנ"ל תרומה משמעותית ייחודית לעיר".
הדיון שבו עלה שמה של הלוחמת הנועזת, דווקא היה חיובי מאוד: דנו בו אך ורק בשמות של נשים. בדיון עלו 23 שמות, שמתוכם רק עשר נשים נבחרו. למה כל כך מעט? "ישבנו עם מזכיר העירייה ועם מזכירות אגף השמות וקיימנו ישיבה מקצועית", מספרת מורן שמואלוף, יו"ר פורום מקדמות שוויון מגדרי, שיחד עם לורה ורטון, שמחזיקה את תיק קידום השוויון המגדרי בעיריית ירושלים, ופעילות נוספות ניסו לקדם את הנושא. "מזכיר העירייה אמר לנו, 'יש לי אלף מקומות להנצחה, לא רק רחובות, גם כיכרות, סמטאות, קירות, גנים. אמרתי לו, אוקיי, תן לנו 50. אמר לי, אני אתן לך 20. אמרתי לו: זה צריך להיות 20 נשים כל שנה. חשבתי שזה מגוחך. הוא אמר: מה לעשות שהן לא עוברות ועדה? עניתי לו: ברור, בדיונים בוועדת שמות עומדים לבחירה גם שמות נשים, אבל הם לא נבחרים כי הם תמיד עומדים מול שמות גברים, והתוצאה ידועה מראש כי הבוחרים לרוב גברים. בוא נעמיד אישה מול אישה. כך הצלחנו לקבוע ישיבה שבה ידונו רק בשמות של נשים".
איך הגיבו בעירייה לדיון המיוחד שיזמתן?
ורטון: "ראש העיר, הלשכה, הנשים, החלקים הפלורליסטיים של מועצת העיר - בירכו. כמובן שיש אנשים שחושבים שלא צריך להבליט נשים בכלל; גורמים בימין הקיצוני, כאלה שלא רוצים לראות נשים במרחב הציבורי, בשמות רחובות או בפרסומות. במועצת העיר, מתוך 61 חברי מועצה יש רק שש נשים, אז ההדרה של נשים במועצת העיר משפיעה גם על הנושא של שמות רחובות".
הכל התחיל מקורס בנושא פריבילגיה שלימדה ד"ר טל ניצן. "נתתי לסטודנטים שלי מטלה: לתאר את מה שהם עושים ביום־יום ולרשום את הרחובות שהם עוברים בהם", היא מספרת. "בשיעור הסתכלנו מי האנשים שמונצחים ברחובות האלה. גילינו שרובנו מתנהלים ברחובות שקרויים רק על שם גברים, או בשם כללי של פעולות גבריות, כמו 'הלוחמים', 'הכובשים', 'המייסדים'. כלומר, המרחב הציבורי לא רק שלא מעריך נשים - הוא גם לא מעריך את מה שנתפס כ'נשי'. כשבדקנו מיהם הגברים שמונצחים, גילינו שיש מעגלים מאוד מצומצמים של מי שמוזכר".
אילו מעגלים?
"מצאנו שרובם יהודים אשכנזים".
אולי יהיו שיגידו לך שבאותה תקופה לא היו מספיק נשים שמצדיקות את המעמד.
"בהחלט היו, אבל זה או שהעלימו אותן מהסיפור, או שהן נספרו יחד עם בני הזוג שלהן, או שפשוט נעלמו. כמו רחל כגן, שהיא האישה שחתומה שנייה על מגילת העצמאות, ואף אחד מאיתנו לא יודע מי היא. לא סתם היא חתמה על המגילה. היא הייתה אישה משמעותית מאוד, אבל איכשהו היא לא נספרה. ויש גם בעיות אחרות. בירושלים, למשל, יש רחוב שנקרא 'המלאך בלבן'. זה רחוב שמתייחס לאישה שהייתה אחות, אבל אנחנו בכלל לא יודעים שמדובר פה באישה ובסיפור שלה".
אגב, "המלאך בלבן" היא אסתר ארדיטי, שכחובשת בחיל האוויר זינקה לתוך מטוס בוער שהתרסק ב־1954, וחילצה מתוכו את הטייס והנווט. היא זכתה על כך בעיטור המופת, החיילת היחידה בתולדות צה"ל שקיבלה אות כזה. אם הרחוב היה נקרא "אסתר ארדיטי", ייתכן שסיפור המופת שלה היה ידוע ומתקבע בקאנון הישראלי. אבל מישהו בחר לקרוא לרחוב הזה "המלאך בלבן".
ד"ר ניצן: "יש משחק לא ברור. גם כשמנציחים נשים לא באמת מנציחים אותן. המטרה שלנו היא להנכיח נשים, כדי לייצר מרחב ציבורי שבו אנחנו נספרות, ושגם גברים ובנים ילכו ברחוב אמי נתר ויידעו שהיא הייתה המתמטיקאית הכי חשובה בעולם. שיידעו שנשים יכולות להיות מתמטיקאיות גדולות, ולא כמו שמלמדים אותם. אם יהיה לנו רחוב 'הרופאות' או רחוב 'הטייסות', זה יהיה ברור שגם נשים יכולות להיות רופאות וטייסות. אנחנו הולכים במוזיאון חי של ההיסטוריה שלנו, וכרגע המוזיאון שאנחנו מסתובבים בו משעתק תפיסות של המאה הקודמת, שהדירה נשים. העובדה שפעמים רבות יש יותר אספרגוסים מנשים מחזקת את השולִיּוּת של נשים בסיפור שאנחנו מספרות ומספרים לעצמנו על מי שאנחנו. ברשות שבה יש 50 אחוז גברים, 30 אחוז פרחים ופירות ו־20 אחוז נשים, זה עצוב. אנחנו פחות חשובות לסיפור שלנו מאירוסים".
מי שעובר בחודשים האחרונים ליד מתחם הבימה במרכז תל־אביב, נתקל בשלט על אחד מעמודי התאורה הגבוהים: "ביתן איל עופר", וחץ המפנה למוזיאון תל־אביב לאמנות. ברגע אחד של צירוף אינטרסים, כוח, כבוד ועוצמה, נמחק שמה של הלנה רובינשטיין מהביתן. כך, בתל־אביב המתקדמת, כשכבר יש הנצחה לאישה – מוחקים אותה. כשם שמחקו את שמה של יהודית מ"גשר יהודית", על שם יהודית מונטיפיורי, שהפך ל"גשר יצחק נבון". בעיר שמתגאה בליברליות שלה, יש רק 64 רחובות על שמות נשים, לעומת 1,232 על שמות גברים, כלומר כחמישה אחוזים בלבד מהרחובות על שם אישים – מנציחים אישים ממין נקבה. "457 רחובות בתל־אביב נושאים שם של מספר – שכבר מחר אפשר להחליף אותם בשמות של נשים", אומרת עו"ד מיקי רויטמן, פעילה חברתית שעומדת בראש העותרים נגד עיריית תל־אביב בגין מחיקת שמה של הלנה רובינשטיין מביתן המוזיאון.
רויטמן נתקלה בנושא שמות הרחובות כשהייתה היועצת המקצועית של ח"כ עודד פורר, בתקופה שבה כיהן כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה. צלצול ההשכמה קרה בבית־שמש. "במרכז לבריאות האישה היו חרדים שכל הזמן היו מוחקים את המילה 'האישה'", מספרת רויטמן. "ראש העיר עליזה בלוך החליטה להיאבק בתופעה, ובחרה לקרוא לרחובות בשמות של נשים וגברים שתרמו להקמת המדינה בראשית הציונות. היא בחרה לקרוא לאחד הרחובות על שם שרה אהרונסון – אבל במועצה קבעו שהרחוב ייקרא רק 'אהרונסון' ללא שם האישה, על מנת שלא לפגוע באף אחד".
אגב, גם לגברים שונה השם - אבל לשם הפרטי. רחוב יוני נתניהו, לדוגמה, שונה לרחוב יונתן. אבל רחוב אנה פרנק, שונה לרחוב פרנק.
יום אחד נתקלה רויטמן בשלט סמוך למקום מגוריה, שבישר כי ביתן הלנה רובינשטיין ייקרא מהיום על שם איש העסקים והפילנתרופ איל עופר. כשהתחילה לבדוק מה הסיבה, הבינה שעופר יתרום חמישה מיליון שקל, הבניין ייקרא על שמו, ושמה של רובינשטיין יימחק. רויטמן יצאה למאבק, והחלה לבדוק מהם שיעורי ההנצחה בעיר. במקביל לתוצאות המטלטלות שגילתה על תל־אביב היא התוודעה למיזם ולנתונים שאוסף עדן פוקס מארגון הוגנות מגדרית בשמות רחובות.
חברת מועצת העיר תל־אביב ציפי ברנד חושבת שפרשת רובינשטיין היא שערורייה. "למחוק שם של אישה בצורה כל כך בוטה מהמרחב הציבורי, ועוד ממקום כה מזוהה, זו החלטה פוליטית, חסרת רגישות, ודווקא בתקופה שבה נדרשת הנכחה של נשים בכל שדרות הניהול והמרחב הציבורי. הקלות שבה זה נעשה מבטאת שיקוף של בעיה רחבה יותר מרק שינוי שם".
שהיא?
"כשהניהול הוא ניהול גברי, וכשהנהלת העיר מורכבת אך ורק מגברים - ההחלטות עדיין מתקבלות מפריזמה גברית, אפילו בתת־המודע. גברים נותנים הרבה נקודות לגנרלים, מבקשים להנציח עוד גנרל, ויש לזה רוב. לדעתם, אלוף עשה יותר ממי שהקימה אגפים שלמים במעונות יום, פעלה למען חינוך ילדים ודאגה לנזקקים".
איך מתקנים את זה?
"בשנים האחרונות, כיו"ר הוועדה לשוויון מגדרי, התחלתי להוביל תיקון. העירייה, למשל, התחילה להוביל מהלך קריאת שמות מוסדות על שם יפה ירקוני ושושנה דמארי. יש הרבה נשים ראויות שממתינות בתור, אבל עד שנשים לא תהיינה בעמדות מפתח בפוליטיקה, זה לא ישתנה. בסופו של דבר, גם בלי רצון להרע, אתה בוחר את מי שדומה לך".
עדן פוקס, מי שעומד בראש המיזם שממפה את שמות היישובים בארץ, נכנס לנושא בעקבות בתו, שלומדת בתיכון במגמת מגדר, וחזרה יום אחד הביתה עם טבלה שמשווה בין שמות הרחובות הגבריים לאלה הנשיים בשלוש הערים הגדולות. "זה לא עזב אותי, והחלטתי לחקור את זה", הוא אומר.
ומה המסקנה?
"שגם אם מעכשיו יתחילו לקרוא לכל הרחובות החדשים על שמות נשים, זה ייקח דורות. כדי לתקן את אי־השוויון הנוראי צריך להחליף את שמות הרחובות הניטרליים לשמות של נשים. תל־אביב, למשל, מנציחה מספרים פי 20 יותר מאשר שהיא מנציחה נשים. גם ערים אחרות מנציחות עצים, חודשי שנה, הרים, נחלים ואבנים יקרות. פניתי לעשרות רשויות, ובהן לכל חברי וחברות המועצה: עכשיו זו האחריות שלכם לקבוע איך זה ייראה בדורות הבאים".
5 צפייה בגלריה
''גם אם מעכשיו יתחילו לקרוא לכל הרחובות החדשים על שמות נשים, זה ייקח דורות''. עדן פוקס
(צילום: אלבום פרטי)
פוקס הוא לא הראשון שמקדם את המהלך. יעל שרר, מנכ"לית הלובי למאבק באלימות מינית, נכנסה לאירוע כבר ב־2013. זה התחיל כששמעה על מועצה עירונית שדנה בשמות רחובות והחליטה לקרוא לרחוב על שמו של אלוף פיקוד דרום, "אבל לא הסכימו לקרוא רחוב על שמה של רבקה זיו, שהקימה את ויצו. זה זיעזע אותי. פתחתי שרשור בקבוצת פייסבוק, וביקשתי להעלות שמות של נשים שראויות להנצחה". היום, בצוות "רחוב משלה", אוספים רשימה מכובדת של נשים שכדאי שכולנו נכיר. רשויות מקומיות שמצטרפות ומבקשות לקרוא לרחובות בשמות של נשים נעזרות במאגר השמות באתר.
פוקס רואה את שמות הרחובות כ"משאב להצהרה על כוח. זה דבר שבאופן כללי ממסדים פטריארכליים רוצים לשמר".
וזה אפשרי?
"כן, אבל זה צעד לא פשוט. זה צריך להיעשות בשיתוף הציבור ועם רגישות. זה רדיקלי, במובן שזה בועט לפטריארכיה בביצים. שמעתי נציג עירייה שואל, 'תגיד, יש בכלל נשים חשובות וראויות להנצחה כמו גברים?' או אחר ששאל אותי, 'אתה זה שאומר שכדאי להחליף רחובות לשמות של בנות?' בזלזול. לקחתי הרבה נשימות כדי להסביר לו למה זה חשוב. זה סוג של סירוס, לקחת מגברים את המשאב הזה".
פורסם לראשונה: 07:48, 19.05.23
