צפו: איך ה"סוסיתא" הפכה לשם דבר בישראל?
(צילום: שחר גולדשטיין)
"גמלים אכלו לך את האוטו" הייתה הלצה שאותה זוכרים היטב הישראלים שהיו כאן בשנות השבעים. לאוטו "הנאכל" קראו "סוסיתא" ועטיפתו יוצרה מפיברגלס. "אל תדחפו בבקשה אצבע לכנף - ייווצר חור", נהגו להזהיר, עם חיוך ממזרי מעט על הפנים, בעלי המכונית הצברית האהובה שמילאה גאווה את הישראלים בעשור השני לקיום המדינה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היום, בדיוק במלאת 73 שנים למדינה שכבר לא צעירה כל כך, הסיפור הזה נשמע כמו אגדה, במדינה שלא מייצרת מכונית ישראלית "צברית" מקורית כבר שנים רבות. אולם, דווקא מיד לאחר שקמה המדינה, היה ברור לקברניטים כי אסור לסמוך על שום גורם חיצוני, ולכן ראוי שהמדינה הצעירה - בה בשעה שהונהגו בה מדיניות צנע, עבודות יזומות ועשרות אלפים מהעולים אליה התגוררו בבתי פח ועץ במעברות - תתחיל לייצר מכוניות.
החרם הערבי הכריע: צריך מכונית ישראלית - בדחיפות
כאשר קמה המדינה לא הייתה בה כלל תעשייה כבדה, אך כבר בשנותיה הראשונות היה ברור שמוצר שהיא נזקקת לו ביותר, מעבר לנשק, הם כלי רכב - ושיש מקום שהם ייוצרו במדינה החדשה, הן למען צבאה המתחמש והן לצרכים האזרחיים. כאשר התברר שהחרם הערבי גרם לחברת ענק כמו פורד להיכנע ללחץ מדינות ערב, לא היה צריך עוד לשכנע את הנהגת המדינה הצעירה. הצורך להקים מפעל עצמאי בישראל הפך לדחוף, מה גם שפורד חזרה בה למעשה מהתחייבות מפורשת להקים מפעל חדשני להרכבת מכוניות בישראל.
הקמת מפעל כזה הייתה קשה עוד יותר, כאשר הממשלה החליטה להעמיד בראש סדר העדיפויות את ייצורן של מכוניות בישראל, אולם רוב מפעלי המכוניות בעולם נמנעו מלשתף פעולה בתחום הכלכלי עם ישראל, מחשש מהחרם הערבי.
אפרים אילין נולד בשנת 1912 בעיר חרקוב שבאוקראינה, למשפחה מסורתית וציונית. אביו היה תעשיין ומפעילי הקהילה בחרקוב. בבית המשפחה דיברו בעברית. בשנת 1924 עלתה המשפחה לישראל והקימה את ביתה בנס ציונה. את בר המצווה כבר חגג אפרים בארץ ישראל.
בהיותו באירופה לצורך לימודים, התיידד אילין עם סגן נשיא "קייזר-פייזר", היקמן פרייס, שראה חשיבות בהעברת ייצור חלקי של כלי רכב למדינות שירכשו את כלי הרכב של החברה. אילין נכנס לשותפות עם "קייזר-פייזר" והשקיע שני מיליון דולר במפעל שהוקם בנשר, ממש לאחר הקמת המדינה. כבר בשנים 1950-1955 היווה מפעל "קייזר-אילין" כ-28% מכלל היצוא התעשייתי של מדינת ישראל הצעירה, ואף זכה לתעודת הוקרה כיצואן מצטיין משר המסחר והתעשייה, דב יוסף.
אולם, הקמת מפעל לייצור כלי רכב בישראל לא הייתה קלה, במיוחד לאחר שהחברה האמריקנית חדלה לייצר מכוניות נוסעים. אילין היה מי שהביא לחיפה כבר בשנת 1952 את הג'יפ האמריקני, שהורכב בישראל לצרכים צבאיים במפעל תעשיות רכב וממשיך להיות מורכב במפעל בנוף הגליל גם היום.
במשך 18 שנים בהן פעל המפעל הורכבו בו 56 אלף כלי רכב, שליש מהן יועדו ליצוא. בין המותגים היו קייזר מנהטן, ג'יפ ויליס, הנרי ג'יי, שני מותגים של חברת רנו הצרפתית, קטר שבו ודופין, סטודיבייקר, לארק, קונטסה 900 וקונטסה 1300 והינו בריסקה. ב-1963 אף הורכבו במפעל ארבע מכוניות מפוארות מדגם ב.מ.וו. 700.
במפעל של אילין נעשו גם ייצור והרכבה של ג'יפים לצורכי חילות השדה, שעל חלקם אף הורכב תותח ללא רתע 106 מ"מ. המפעלים אף הסבו טנקי שרמן, שרכש צה"ל מעודפי מלחמת העולם השנייה ושדרג אותם, כולל הרכבת תותחי 75 מ"מ. מפעל "עשות אשקלון" של אילין ייצר גלגלי שיניים, ששימשו בין השאר להרכבה של טנקי צנטוריון שרכש צה"ל מעודפי הצבא הבריטי.
לצורך הרכבת המכוניות בארץ, בנוסף להתקשרות עם רנו, התקשר אפרים אילין גם ליצרנים מפסידים, כמו קרייזר פרייזר וסטודיבייקר, או שעמדו לסגור את קו הייצור, כמו הינו מוטורס. בינואר 1969 סגר אילין את המפעל ושלח את כל הפועלים הביתה.
המתחרה קנה את המפעל באמצעות הלוואה מהמדינה
חודשיים לאחר מכן, החליטה הממשלה להציל את המפעל ובעליו, במתן הלוואה גדולה ושנויה במחלוקת למתחרהו, יצחק שובינסקי, שקנה מאילין את המפעל הסגור תמורת כשלושה מיליון דולר.
ואכן, שם חשוב נוסף, הנקשר ישירות למפעלי הרכב בראשית ימי המדינה הוא יצחק שובינסקי, רואה חשבון ותעשיין ישראלי, שייסד, יחד עם לדיסלאב שנלר, את חברת "אוטוקרס" ושימש שנים רבות כמנכ"ל החברה, מחלוצות תעשיית הרכב בישראל.
שובינסקי נולד בטוראק שבפולין ב-1934 ועם סיום לימודיו בגימנסיה עלה לארץ ישראל והיה רואה חשבון בנמל תל אביב. בהתחלה הוא היה שותף בעסק של יינות בחיפה ואחר כך החל לעסוק בספנות וייבא מטורקיה לקרדות, ביצים וטבק לסיגריות.
יום אחד הגיע שובינסקי לסדנא של לדיסלאב שנלר, כדי לקנות רכב תלת-גלגלי לשיווק טבק והפגישה הולידה את כניסתו לעסקי הרכב. עוד בשנת 1952 פנה שנלר, יהודי שעלה מסלובקיה, לחברת רליאנט הבריטית, שייצרה אז רכבים תלת-גלגליים זולים, ששימשו להובלה קלה. שנלר קיבל זיכיון להרכבת הרכבים בחיפה תחת חברה בשם "מוסכים ומכוניות בע"מ". היה זה בית מלאכה קטן, שייצר רק עשרות יחידות של רכב תלת-גלגלי עד לשנת 1955.
בשנת 1957 חתמו שנלר ושובינסקי על הסכם שותפות והשם שניתן לחברה הקטנה המשותפת היה "אוטוקרס", שם שייהפך בהמשך למרכזי מאוד בכלכלת המדינה המעירה ישראל. לשותפות החברה החדשה צורפה "החברה הארץ-ישראלית לאוטומובילים", יבואנית פורד לארץ, חברה שבינתיים נסוגה מעט מהחרם על ישראל. תשאלו היום צעירים בישראל בת ה-73 מה זה אוטומוביל והם יפתחו את פיהם בתימהון. אולם, בימי ראשית המדינה לכנות מכונית החולפת ברחוב במילה אוטומוביל היה דבר של יומיום.
שלוש שנים לאחר מכן, כאשר היה כבר מנכ"ל אוטוקרס, יצא שובינסקי לתערוכת מכוניות ספורט בלונדון והתרשם ממכונית מדגם "אשלי", שהייתה מיוחדת במינה, בהיותה עשויה מפיברגלס.
יריית הפתיחה לייצור מכונית ישראלית מקורית
שובינסקי התלהב ודאג לקבל רישיון להרכיב דגמים - הפעם בעלי ארבעה גלגלים - בעלי תכונות דומות, בשותפות עם יצרנית הרכב הבריטית רליאנט מוטורס. זאת הייתה יריית הפתיחה לייצור מכונית ישראלית מקורית מאוד בשם "סברה ספורט".
התוכנית הייתה מעט מורכבת, אך לא דרשה הוצאות גבוהות מדי: רכב מסחרי קל, ארבע-גלגלי, יורכב בישראל מפיברגלס. רכיביו המכניים ייובאו מפורד באנגליה וכך ייוצר רכב ישראלי חדש, מקורי ומיוחד.
בספטמבר 1958 יוצרה המכונית הראשונה בישראל, שנקראה תחילה "ריג'נט ארבע" והחלה להימכר בכמויות קטנות מאד בשוק המקומי. כעבור זמן קצר הוחלט לייצא את מכונית הפיברגלס המקורית ודווקא לצורך היצוא ניתן לה השם sabra - "צברה". במהרה נוצרה גם מכונית "צברה סטיישן".
אולם, גולת הכותרת הייתה המכונית הבאה של החברה. חברת אוטוקרס הצעירה הכריזה על תחרות לבחירת שם חדש למכונית ישראלית מקורית במיוחד. 2,355 הצעות הוגשו. אחת מהן הייתה השם שיהפוך למושג היסטורי מלא גאווה לאזרחי ישראל: "סוסיתא", מכונית שתהיה לפופולארית ביותר בישראל באותם הימים. סטודנט צעיר לאגרונומיה מהפקולטה לחקלאות ברחובות, יוסף שוב, זכה ב-500 לירות על השם המיוחד במינו שהציע.
המכונית החדשה הייתה תחילה רכב מסחרי סגור ובדגם נוסף מכונית סטיישן. היא התבססה על חלקי פיברגלס שחוברו אלה לאלה באמצעות קרשים. משהו מוזר, אך מוצלח מאוד. הישראלים התאהבו במהרה במכונית קלת המשקל, שרצפתה הייתה עשויה מעץ לבוד.
בהשוואה למכוניות המפוארות שפותחו באותן השנים ברחבי העולם, הייתה זו מכונית מאוד פשוטה. מהדגם הראשון שלה יוצרו בשנת הדגם 1960 רק 300 מכוניות. כיום, מכונית כזאת, שיוצרה במספר כה נמוך, הקיימת אצל אספנים בודדים, שווה יותר ממכונית משפחתית חדשה. אולם, למרות היותה של אותה מכונית כה פשוטה, ומשום שהייתה זולה יחסית למכוניות שיוצרו במפעלי המכוניות הגדולים בעולם, גילו בה עניין גם בארצות אחרות. ועדת הרכב הממשלתית חייבה אז את החברה לייצא שליש מהכמות שתיוצר.
כבר כעבור חודשים אחדים יוצר גם טנדר סוסיתא ובקיץ 1961 עברה הסוסיתא תכנון חדש והמכונית שפותחה ברילאיינט, באמצעות מהנדסי חברת אוטוקרס, זכתה למרכב פיברגלס משופר ואיכותי הרבה יותר. בראשית שנת 1961 הפכה גם הרצפה בדגם המשופר לפיברגלס והותקנו דלתות אחוריות איכותיות.
בד-בבד עם פתיחת השוק הישראלי לרכישה חופשית של כלי רכב, וביטול מכסות היצוא שנקבעו עד אז, עלה קצב הייצור במהירות רבה. 1,216 מכוניות של הסוסיתא החדשנית, דגם 1962, יוצרו תוך חודשים מעטים.
איש לא שיער את סופו העגום והקרב של המפעל המוצלח
כעת הייתה זאת כבר מכונית יפה, עם עיצוב חיצוני מעניין, שהיה דומה למכוניות נאות שיוצרו בבריטניה בעשור הקודם. הישראלים כינו אותה "קובייה". עד לשנת 1966 יוצרה "הקובייה" באלפים, עד סיום הייצור בקווי ההרכבה במפעל שבטירת הכרמל. מהדגם המשופר יוצרו בסך הכל 8,670 מכוניות והיא הייתה למכונית הסוסיתא הנמכרת ביותר.
בשנת 1962 היה אוטוקרס כבר מפעל גדול ומוכר בארץ וזכה לשבחים רבים, גם מפי מומחי רכב ואפילו מפוליטיקאים. איש לא שיער אז שסופו כעבור תשע שנים בלבד יהיה עגום למדי. החברה החלה לייצר מכונית מדגם חדש לחלוטין, שנקרא בשם "כרמל", מכונית סדאן קטנה, בת שתי דלתות, שנרכשה גם על ידי צה"ל כרכב שרד לקצינים בכירים. מתוך 8,900 טנדרים בגרסת כרמל סופקו אלפי רכבים לצה"ל והיו בשנים 1968 עד 1978 פופולריים מאוד בצבא.
ב-16 בינואר 1963 מתפרסמת ידיעה ב"ידיעות אחרונות", כי "המכונית העממית הישראלית 'כרמל' תוצא מחר למבחן דרכים. מחירה יהיה 10,000 לירות. קצב הייצור - 2 מכוניות ליום". הידיעה מספרת, כי "מחר בבוקר ייכנס נהג הניסויים של אוטוקרס למכונית בצבע אדום, החונה ליד המשרד הראשי של המפעל בחיפה ויערך מבחן-דרכים למכונית הנוסעים הראשונה מדגם 'כרמל' שייצורה הושלם השבוע".
ב-28 בפברואר 1963 מדווחת ידיעה שמכונית הנוסעים הישראלית החדשה "כרמל" מתוצרת "אוטוקרס", שתוצא בשבוע הבא לשוק, תעלה לצרכן 9,450 לירות. מסכום זה יהיו כ-3,000 לירות מיסים ו-1,000 לירות הוצאות מכירה. בעל המפעל יקבל עבורה 5,450 לירות.
המיסים קפצו והמחיר איתם
הממשלה הבינה אומנם את החשיבות של עידוד תעשיית הרכב המקומית, אך ב-12 באוגוסט 1964 מתפרסמת ידיעה המבשרת כי חלק מהמכוניות המיוצרות בארץ יתייקרו, בשל העלאת מיסים. עם זאת, "על חלק דווקא יופחתו המיסים, כמו על טנדר 'סוסיתא', 'ויליס' ואחרים".
21 צפייה בגלריה
"התחרות הביאה להתייקרות". ידיעה בעיתון "ידיעות אחרונות", 9.7.1964
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
הידיעה מספרת, כי "העלאת המיסים על המכוניות שנכנסת לתוקפה החל מהבוקר תחול על כל המכוניות המיובאות וכן על 'לארק' ועל 'סוסיתא' ו'כרמל'. ההעלאות על המכוניות המיובאות יסתכמו בכ-2,200 לירות לערך על מכונית קטנה ובשיעור כפול ומשולש על המכוניות האמריקניות הגדולות". ב-9 ביולי 1964 הכותרת היא, כי "התחרות בין מרכיבי מכוניות בארץ הביאה להתייקרות חלק מהמכוניות. יתייקרו: 'לארק' ו'סוסיתא'. יוזלו (אולי): 'קונסטה' ו'בריסקה'".
אולם, כבר אז הספקות מתחילים להתעורר. ב-22 בנובמבר 1964 שואלת ידיעה בעיתון: "לאן נוסעת המכונית הישראלית? סימפוזיון על הרכב נתקע ב'פקק' הבעיות ואינו עונה על העיקר. הממשלה מעוניינת לצמצם את צי המכוניות ולעודד את ייצור המרכב המקומי".
21 צפייה בגלריה
"מדדי השוק הישראלים אינם מצדיקים הרכבת מכוניות בארץ". ידיעה בעיתון "ידיעות אחרונות", 3.7.1964
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
חודשים אחדים קודם לכן, ב-3 ביולי, כבר עלתה השאלה האם בכלל כדאי לייצר מכוניות בישראל: "ממדי השוק הישראלי אינם מצדיקים הרכבת מכוניות בארץ. לעומת זאת, כדאי ייצורם של חלקים בודדים".
בשנים הבאות ייצרה אוטוקרס מכוניות רבות נוספות, שהורכבו בארץ, בהן דגמי המכונית המשפחתית הבריטית טריומף 1300. באותו זמן הוצגו כל שנה דגמי סוסיתא חדשים, יפים ומעוצבים בצורה מודרנית יותר, כולל ייצור טנדר משופר בשנת 1968.
"אין לתעשיית הרכב בישראל זכות כיום בתצורתה הנוכחית"
אולם, עצם הייצור של מכוניות בארץ עודנו שנוי במחלוקת. ב-1 ביוני 1965 מספרת ידיעה, כי "הממשלה תחתור לריכוז תעשיית המכוניות בארץ תחת 'גג' אחד. זאת, בעקבות המלצותיה של 'ועדת ברתל' על תעשיות הרכב". בידיעה מדווח, כי "ניתוח המסקנות של הדו"ח מגלה, כי אין לתעשיית הרכב המקומית זכות קיום בצורתה הנוכחית".
21 צפייה בגלריה
"אין לתעשיית הרכב המקומית זכות קיום בתצורתה הנוכחית". ידיעה בעיתון "ידיעות אחרונות", 1.6.1965
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
חיזוק לכך מתקבל בסדרת כתבות בדצמבר 1966. ב-16 בחודש נאמר בכתבה בסדרה, כי "שנתיים לאחר תחילת מסע-העידוד הממשלתי למפעלי הרכבת הרכב בישראל - נתונים עתה אלה במשבר".
ב-2 בספטמבר 1965 מבשרת כותרת בעיתון, כי "סוסיתא 12 הופיעה בתצוגת בכורה בתל אביב. המכונית החדשה הוצגה לראווה במלון שרתון. זוהי מכונית סטיישן הנמכרת ב-10,640 שקל, כולל כל המיסים". והידיעה מספרת גם, כי "שר התחבורה, משה כרמל הודיע בהזדמנות זו, כי משרדי הממשלה הסכימו ביניהם כי שום תוכנית הקשורה בייצור רכב או בהרכבתו בארץ, בשיתוף עם מפעל מכוניות בעל מוניטין בחו"ל, לא תהיה על חשבון חורבנם של המפעלים הישראליים".
ב-24 באוקטובר 1965 בשורה: "ליילנד לשותפות עם אוטוקרס. כניסתה של החברה הבריטית לשותפות במפעל אוטוקרס בחיפה תהיה כנראה לעובדה מוגמרת בקרוב. מנהל אוטוקרס שובינסקי שוהה עתה בלונדון, שם הוא מנהל מו"מ בעניין זה". ואכן, כך קרה.
והנה ב-7 בדצמבר 1965 הכותרת היא: "מפעלי אוטוקרס יכפילו תפוקתם בטירת הכרמל. החברה המייצרת את המכוניות 'סוסיתא', 'כרמל' ו'סברה', הכפילה את ההון העצמי שלה, שיגיע עתה לסך של 6.5 מיליון לירות". והסיבה מגיעה בידיעה מה-9 בדצמבר: "עליה ניכרת במכירת מכוניות נוסעים מיובאות".
21 צפייה בגלריה
"מפעלי אוטוקרס יכפילו תפוקתם". ידיעה בעיתון "ידיעות אחרונות", 7.12.1965
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
"שני המפעלים יחויבו להתאחד"
ב-4 באוגוסט 1966 פורסמה ידיעה חשובה, שיהיו לה בעתיד השלכות על ענף הרכב בישראל: "יצרני הרכב שמעו על 'צו האיחוד' מ'קול ישראל'. מפעלי המכוניות בישראל, 'אילין' ו'אוטוקרס' יחויבו להתאחד, שאם לא כן יינקטו נגדם סנקציות. כך מסרו המנהלים הכלליים של משרדי התחבורה והמסחר והתעשייה, במסיבת עיתונאים בירושלים". בעלי המפעלים, אילין ושובינסקי, שמעו על כך בראשונה ברדיו... כמו אז, גם היום, לא אחת שומעים אנשי עסקים על החלטות הממשלה בעניינם באמצעות כלי התקשורת.
ב-10 באוגוסט 1966: "שני יצרני המכוניות הישראליות מגיבים על ההצעה לאחד את מפעליהם. אילין: 'עקרונית אני בעד מיזוג'. שובינסקי: 'לא יקום ולא יהיה'". אגב כך, היריבות בין שני המפעלים נמשכת. ב-11 ביוני 1968 מדווח, כי "משרד התחבורה אינו מאשר שיווק מקומי של ה'דרגון' מתוצרת 'אוטוקרס', הדומה בתכונותיו לג'יפ המיוצר על ידי 'מפעלי אילין'. והכותרת היא: "מכונית ישראלית - לא לישראלים". בינתיים היא תשווק רק בחו"ל.
אולם, המכוניות גם התייקרו בהדרגה. כך מדווחת ידיעה ב-4 בינואר 1967, כי מכוניות ה"סוסיתא" מתוצרת אוטוקרס התייקרו בכ-250 עד 300 לירות. "המדובר ב'סוסיתא סטיישן', 'סוסיתא טנדר', 'סוסיתא מסחרית' ו'כרמל'. היצרן הסביר את העלאת המחיר בהתייקרות הצמיגים, המצברים וחלקים אחרים שהוא קונה בארץ".
ב-23 בינואר 1967 בשורה חדשה במשק הישראלי - רק חמישה ימי עבודה בשבוע! הכותרת היא אירונית: "אות כבוד על שם קארל מארקס"... והידיעה מספרת, כי "יצחק שובינסקי, מנהל 'אוטוקרס', היה הראשון שהנהיג במפעלו שבוע עבודה מקוצר של חמישה ימים 'באורח זמני'. בעקבותיו הולכים עתה מפעלים אחרים, לרבות מפעלי ההסתדרות".
21 צפייה בגלריה
"אות כבוד ע"ש קארל מארקס". ידיעה בעיתון "ידיעות אחרונות", 23.1.1967
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-18 בפברואר 1969 מגיעה אחת מתוצאות העברת "אילין" ל"אוטוקרס": "שני דגמים של 'מוריס' יורכבו בארץ. העברת 'אילין' לידי 'אוטוקרס' תאפשר גם שיווק מקומי של ה'דרגון'". אבל, ב-30 ביולי הכותרת היא: "הוחרפו יחסי השותפים - יצרני 'ליילנד' ו'סוסיתא' - במפעל המכוניות אוטוקרס. הצעה להגביל את סמכויות המנכ"ל שובינסקי".
ב-14 באפריל 1969 מסופר, כי "אוטוקרס קיבל הלוואה נדיבה של 16.5 מיליון לירות כדי לקנות את אילין ב-12 מיליון". שובינסקי הסביר: "זה כולל הפסד צפוי של שני מיליון לירות".
ב-18 בפברואר 1970 מדווח יצחק טישלר, כי "ייצור הרכב המקומי גורם הפסדים למדינה. גם שימוש רחב בחלקים מתוצרת הארץ לא יביא לחיסכון במט"ח. יבוא מכוניות כדאי יותר לאוצר".
"הסכסוך בין השותפים מחריף"
ב-17 במאי 1970 מסופר, כי "הסכסוך בין השותפים בחברת אוטוקרס מחריף. שותפי שובינסקי מאשימים אותו במחדלים שעלו במטבע זה למדינה". ב-5 ביולי אותה שנה הכותרת כבר מבשרת: "הוסכם על פיצול אוטוקרס הושג בין השותפים".
נראה שמחירי המכוניות היו לא רווחיים מספיק ליצרנים. וכך בניסיונות אחרונים לנסות ולהציל את החברה והייצור, מדווחת ידיעה מאת ישראל תומר ב-17 בספטמבר 1970, כי "מכוניות 'אוטוקרס' יתייקרו במאות לירות. השיעור יהיה של 5%-7% בהתאם לסוג המכונית, לפי אישור ועדת המחירים".
ב-6 בספטמבר 1971 מספרת ידיעה לא משמחת על עוד העלאות מחירים: "נקבעו מחירי הרכב מתוצרת ישראל": כרמל דוכס, למשל, תעלה 16,300 שקל, במקום 14,670 לירות. סוסיתא סטיישן - 17,370 לירות, במקום 25,850 לירות. סוסיתא מסחרית - 15,785 לירות, לעומת 14,450 לירות עד כה.
אולם, לא הכל היה שפיר במשך השנים בחברת אוטוקרס. רווחיה קטנו ובהדרגה נותרו הפסדים, הממשלה לא ממהרת לעזור. זאת הכותרת ב-12 באוקטובר 1971: "מה קרה במפעל 'אוטוקרס'? הרכבת מכוניות הנוסעים - גורם עיקרי לקשיים כספיים בהם נתון המפעל, שלדעת הממשלה הוא מבוסס למדי".
21 צפייה בגלריה
"המפעל מבוסס למדי". ידיעה בעיתון "ידיעות אחרונות", 12.10.1971
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-27 באוקטובר 1971 מדווחת הכותרת: "הממשלה מציעה ל'אוטוקרס' מחצית מתביעות החברה. עתיד 'אוטוקרס' - בפני הכרעה. בפגישה בין נציגי הממשלה לבין נציגי החברה, הודיעו שרי האוצר והתחבורה, כי הצעת הממשלה לתמיכה במפעלים הנתונים במצב כספי קשה היא סופית. הברירה בידם לקבלה כמות שהיא או לא לקבלה כלל".
אוטוקרס פשטה רגל, 1,300 פועלים הוצאו לחופשה
אוטוקרס פשטה את הרגל בנובמבר 1971. הבריטים סרבו להזרים עוד הון לחברה. ואז אף הופסק הייצור לזמן ממושך. ב-2 בנובמבר הכותרת העצובה היא: "יום אחד נותר לשובינסקי להצלת אוטוקרס וליילנד מפשיטת רגל".
ב-4 בנובמבר 1971 מדווח העיתון: "'ליילנד' עשתה 'עסקים טובים' ו'אוטוקרס' פשטה את הרגל... מנכ"ל משרד התחבורה: 'הבלעדיות שהוענקה ל'ליילנד' לא הייתה לטובת המשק הישראלי. הוחלט לסגור מפעלי שובינסקי לשבוע ימים. חלק מהפועלים יפוטר ויקבל פיצויים. הייצור יחודש למילוי ההזמנות הקיימות". ידיעה נוספת מספרת כי "1,300 פועלי אוטוקרס יוצאו מחר לחופשה מאונס של שבוע". כבר ב-5 בנובמבר מדווח גודל המשבר: "הזמנות הרכב מאוטוקרס ירדו השבוע ב-50%".
ב-9 בנובמבר 1971 מגלה העיתון עד כמה הסתבכה אוטוקרס: "חובות אוטוקרס - 60 מיליון לירות. כך נמסר בוועדת הכלכלה של הכנסת". ב-6 ביולי 1972 מתברר כי "חובות קונצרן אוטוקרס נאמדים ב-70 מיליון לירות. אין להניח שמכירת הנכסים תכסה את חובות הנושים המובטחים. טרם נמצאו קונים למפעל בטירת הכרמל".
ב-12 ביולי 1973 מתברר המחיר שבו נמכר המפעל: "אוטוקרס נמכר ב-9 מיליון לירות. קוני המפעל בטירת הכרמל הם משקיעים מישראל, גרמניה וארה"ב, שימשיכו להפעילו כמפעל רכב".
כתבה אחרת באותו היום מספידה למעשה את יצחק שובינסקי, האיש שעשה את 'אוטוקרס' למפעל גדול ומוביל: "שובינסקי טיפס בסולם ההצלחה, מייבואן 'לקרדה' וביצים טורקיות - לתעשיית הרכב. חלומות לייצר מכונית ישראלית התנפץ בגלל רכישת 'אילין'".
ב-6 בדצמבר מתברר עד כמה נפגעו הלקוחות מהמתרחש במפעל המכוניות הישראלי: "הזמינו מכוניות מאוטוקרס - וקיבלו תעודות חוב".
21 צפייה בגלריה
הזמינו מכונית וקיבלו תעודות חוב. ידיעה מעיתון "ידיעות אחרונות", 6.12.1971
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
מכונית הסוסיתא האחרונה
רק ב-1974 נרכשה החברה על ידי קונצרן "כור" והוקמה חברה בשם חדש, "רום כרמל", שהמשיכה בייצור כל דגמי אוטוקרס. בשנים 1976 עד 1978 ייצרה רום כרמל את טנדר סוסיתא בגרסתו הקודמת מ-1968, עם מנוע פורד 1300 סמ"ק. באוגוסט 1978 יוצרה בישראל, כמה עצוב, מכונית הסוסיתא האחרונה. ייצור מכוניות הכרמל עוד המשיך מעט אחרי. ב-3 בינואר 1978 מדווח, כי "רום כרמל התחיל לייצר מכונית חדשה עם מנוע הילמן אוונג'ר של חברת קרייזלר הבריטית".
ב-4 בנובמבר 1974 אומר יצחק שובינסקי בצער, לפי הכותרת בעיתון: "בכל פעם שאני רואה על הכביש מכונית חדשה של 'אוטוקרס' - אני מתפוצץ". ועוד: "ביום שזרקו אותי לכלבים - היו במפעלי 22 מיליון לירות ועוד תיערך חקירה לאן נעלם הכסף. חלומי להקים חברה חדשה".
21 צפייה בגלריה
"בכל פעם שאני רואה על הכביש מכונית של 'אוטוקרס' - אני מתפוצץ". ידיעה בעיתון "ידיעות אחרונות", 4.11.1974
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
ובינתיים נמשכת התייקרות המכוניות. ב-10 בנובמבר 1974 מספרת ידיעה על "התייקרות ללא תקדים. מכונית כרמל דוכס מ-34 אלף לירות ל-39 אלף לירות". והבעיות מתחדשות בשנה הבאה. הכותרת ב-21 בספטמבר 1975 היא: "לאחר שאזל מלאי החלקים להרכבה: הופסק ייצור המכוניות במפעל 'רום כרמל'".
על הפופולריות של מכוניות הסוסיתא עדיין באותם הימים תעיד ידיעה לא משמחת במיוחד ב-25 במאי 1977: בדירוג המכוניות הנגנבות ביותר בישראל מובילה במקום הראשון מכונית הסוסיתא, לפני מכוניות פורד, סובארו ופיז'ו.
ב-17 בפברואר 1986 מדווחת ידיעה עצובה, לצד הכותרת "המכונית הנמכרת ביותר מיד שניה היא 'סובארו'", כי "הכי קשה למכירה בשוק המשומשות הייתה 'סוסיתא'".
ועוד ידיעות עצובות: חודשיים לפני שנפטר, הכותרת ב-27 במאי 1981 היא: "שובינסקי: אני חולם לחזור לעסקי מכוניות". ב-30 ביולי אותה שנה מדווח: "מת בגיל 67 יצחק שובינסקי, יוזם מפעל אוטוקרס". תם עידן בישראל.
בסך הכל יוצרו בישראל 8,655 מכוניות סוסיתא "קובייה" בין השנים 1961 ל-1966. 7,600 מכוניות "סוסיתא 12" יוצרו כסטיישן וכרמל בין השנים 1964 ו-1970. שיא של 15,400 מכוניות "כרמל סוסיתא טנדר" יוצרו בין השנים 1967 ל-1975. עוד 3,300 יחידות מדגם "סוסיתא 13/60" בסטיישן וכרמל דוכס יוצרו בין השנים 1970 ל-1975. 3,759 מכוניות מדגם "רום כרמל" יוצרו בין השנים 1978 ל-1981, עד שמלאי המנועים אזל ביולי 1981.
כך נסגר באופן עצוב ייצור המכוניות הישראליות המקוריות כל כך. וכך, לפני כמעט 40 שנה, תם הפרק המרגש של תעשיית כלי הרכב בראשית ימיה של מדינת ישראל.
פורסם לראשונה: 07:53, 15.04.21
