אריק חביב, יזם וקבלן ביצוע (ממשתתפי "חתונה ממבט ראשון", קשת 12): גילה את עצמו גם בתחום האדריכלות והעיצוב.
אריק חביב, אוטוטו בן 60, גרוש, אב לשניים וסב לנכדה, שמתגורר בחולון, מוכר כאחד המשתתפים בסדרת הריאליטי "חתונה ממבט ראשון" (קשת 12). אבל זה רק פרק אחד בחייו, בהם ידע לא מעט מעברים מקצועיים ואישיים, והמציא את עצמו מחדש בהצלחה.
כשחביב נדרש לנושא המעברים, הוא מתמקד בחייו המקצועיים. בקריירה הראשונה שלו החל לאחר שהשתחרר מהצבא, אז פתח והחזיק במשך שלוש שנים מיני מרקט ברמת אביב. לאחר מכן עבר לענף הביגוד. ברשותו הייתה חנות מפעל בגדים בתל אביב, שייצר ומכר.
אבל המעבר המשמעותי ביותר שלו היה לתחום הנדל"ן, אותו ביצע לפני כ-30 שנה, בעקבות אביו, שהיה ממקימי תעשיית הרעפים בישראל. הדבר קרה בזמן מלחמת המפרץ (1991). "באותה תקופה נפגעו הרבה בתים מסקאדים וחיפשו קבלנים לביצוע. אבא שלי, שפרש כבר מהענף, עזר לי להיכנס לתחום. בשנה הראשונה שיקמתי בתים בשכונת התקווה, ומשם המשכתי להתפתח בתחום", הוא מספר. המעבר הבא שעשה חביב חצה את גבולות ישראל. "ב־2016 הציע לי חבר להיכנס לחברה שמשקיעה בנדל"ן בברצלונה. לאחר שנפגשו עם היזם המקומי, החלטנו לעבוד לבד, לקנות דירות, לשפץ אותן ולמכור אותן לאחר השיפוץ. שכרתי אופנוע, חרשתי את העיר וכך הכרתי אותה ואת אופי הנדל"ן בה. במקביל התחלתי להבין איך שוק העיצוב מתנהג, ופתאם הבנתי שאני חלק מהעולם הזה. הבנתי שאני יזם וקבלן ביצוע, אבל במקביל יש לי יכולות לראות את הפוטנציאל העיצובי של כל דירה שאני אמור לשפץ, הבנתי שאני יכול להיות אדריכל מעולה, גם בלי ללמוד את התחום.
הדירה הראשונה שקנינו ושיפצנו בברצלונה, יצאה וואו. מאז קנינו, שיפצנו ומכרנו לא מעט דירות, שעיצבתי, מלבד הביצוע, והן יצאו מדהים. עם הזמן למדתי את האופי העיצובי של ברצלונה, השונה בחלקו מהעיצוב הישראלי. למשל, הספרדים לא אוהבים מטבח פתוח, כי הם לא מבשלים הרבה, ולא מכניסים לפרטיות שלהם. אני מתחשב בזה, ומבין שאני לא יכול לממש כל פנטזיה עיצובית שיש לי. עם זאת, לכל בית שאני משפץ אני מביא הברקה עיצובית, ויוצק בו גם אופי ישראלי. אני אוהב ליהנות מהפירות הכלכליים, אבל במקביל, יש לי סיפוק ואושר מהיצירה. כל בית שאני מעצב משול עבורי ליצירת אמנות, ואני מתייחס אליו, כאילו אני עומד לגור בו. לכן, אגב, לא פעם כואב לי הלב למכור אותו".
מעבר נוסף בתחום עשה חביב לפני כשנתיים, כשנכנס לתחום השכרת בתים לטווח ארוך בברצלונה. "היום אני גם משפץ בתים וגם משכיר, ובמקביל ממשיך ביזמות וכקבלן ביצוע בישראל, שהיא הבית שלי. כשאני מביט לאחור אני מבין, שהשינויים והמעברים בחיי נעשו והצליחו, בין היתר, בזכות האומץ שיש לי להתנסות בדברים חדשים, הנחישות, האינטואיציות שלי, שאני שומע להן, והראייה העסקית. מה שמאחד את כל העיסוקים מתחבר לאמי, שהייתה אישה יפה ואצילית. ירשתי ממנה את החיבור לעולם האסתטי".
השחקן פולי רשף: מודה שהתבגר. מאחד שלא היסס לומר מה הוא חושב (וגם הסתבך בגלל זה), הפך רגוע יותר, צמחוני, ולא מתווכח עם זוגתו ועם הוויז
השחקן פולי רשף, בן 70, בזוגיות, אב לארבעה (שלושה שלו ובת של בת זוגו), וסבא, שמתגורר בתל־אביב, נולד בטורקיה. המעבר הראשון בחייו נעשה כשהיה בן 14, אז עלה לישראל. מאז, לדבריו, החיים שלו רצופי מעברים. לאחר שסיים לימודי תיאטרון וקולנוע, פצח בקריירה של שחקן, בה הוא נמצא כבר עשרות שנים. הוא שיחק במספר סרטים וסדרות טלוויזיה, ובעשרות מחזות בתיאטרונים השונים בישראל. "המעבר הגדול בחיי היה לפני כחמש שנים. משהו קרה לי שם, התבגרתי. אני לא מבזבז יותר כסף ואנרגיות על שטויות. עד אז גם הייתי אאוטסיידר, אמרתי מה שחשבתי בלי להסס, מה שלא פעם סיבך אותי עם אנשים. ההחלטה הזו הפכה אותי לאדם יותר נוח. אני לא מתווכח יותר עם בת זוגי, רונית, ולא עם הוויז. נכנעתי גם בצד המקצועי, כי לצערי, פיטרו אותי מ'הבימה', ולקחו צעירים במקומי למחזה 'בוסתן ספרדי'.
בכאב ראיתי מהצד איך כופים עליי להפסיק לשחק במחזה, שהחזיק את התיאטרון ותמיד היה שלאגר, ועולם כמנהגו נוהג. הקורונה נכפתה עלינו, ובתקופה זו הבנתי כמה החיים לא הוגנים. אני כואב את מה שקורה פה במדינה: מאות אנשים שעבדו בתעשיית התרבות החשובה – הוצאו החוצה. גם אני.
הבנתי שאני חייב לעשות עם המציאות משהו, ולבצע עוד מעבר בחיי, ובימים אלו אני מנסה להפיק מחזה מקורי לשני שחקנים, אני אחד מהם, עם מסר פוליטי – חברתי.
גם בחיים האישיים יש תוכנית של מעבר. ב־25 השנה האחרונות אני חי עם רונית (הרשקוביץ, קונסולית כבוד של זמביה בישראל, ובעלת חברת הטיולים ‘ספארי קומפני').
אנחנו שוקלים להתחתן, לעשות מסיבה גדולה, זה יהיה מעבר יפה בחיי. בזכותה גם עברתי להיות יותר צמחוני, נהנה ממנגולד ומעדשים שחורות, שהיא מכינה לי. בהרגשה שלי, אני סוג של 'מצרך החודש', כל חיי מעבירים אותי מתחנה לתחנה. עכשיו אני בהמתנה. במקביל ליצירה האישית, אני מחכה ומקווה שעולם התרבות יחזור למה שהיה. אני מחכה לחזרות, לעבוד על דמות, רוצה להיות שוב חלק ממשהו שירתק אותי".
הרב יעקב גלויברמן: ממאה שערים ללוד, לעשייה חברתית למען נזקקים
הרב יעקב גלויברמן (יענקל'ה), מזוהה עם כובע הקסקט שהוא חובש לראשו באופן קבוע. הוא בן 67, נשוי, אב לשמונה וסב למעל 30 נכדים, ומתגורר בלוד. הוא נחשב לאחד מוותיקי עסקני חסידות חב"ד בישראל, במקביל משמש רב קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, ועומד בראש עמותת "יד ביד", לסיוע למשפחות נצרכות.
המעברים הם חלק בלתי נפרד מחייו. הוא נולד בירושלים, בשכונת מאה שערים, והתחבר לחוגי נטורי קרתא. בעקבות השפעת דודו, הרב פישל הניג, עבר ללמוד בישיבה בכפר חב"ד, ושימש מזכיר מוסדות חב"ד בארץ. לאחר מכן התגייס לצה"ל. לפני 20 שנה, כששימש סגן ראש העיר לוד ואחראי על תיק הרווחה, הקים את העמותה. "המעבר הראשון בחיי היה מרחובות מאה שערים הירושלמית, להיות קצין דת ביחידה מובחרת בצה"ל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. עד היום אני שומר על קשרים עם חיילים וקצינים, שהכרתי במשך שירותי בסדיר ובמילואים. המעבר השני אירע לאחר נישואיי, כשהתחלתי בתפקידי הראשון בעולם העסקנות. הייתי יד ימינו של מנהל מוסדות חב"ד, הרב אפרים וולף ז"ל, ובין היתר שימשתי מנהל בית הספר למלאכה, בהכוונתו ובהוראתו של הרבי מליובאוויטש. משם המשכתי לשלל תפקידים פוליטיים מוניציפליים בעיר מגוריי, לוד. בשנת 2000 הקמתי בעיר את מפעל חיי, שנותן מענה לנזקקים רבים מתושבי לוד והסביבה, ללא הבדל גזע, דת ולאום. כולם מוצאים דלת פתוחה ואוזן קשבת במוסד הזה, בחלוקת מוצרי מזון בסיסיים, שמיכות ותנורים בחורף לקשישים, והזנה והסעדת ניצולי שואה וקשישים גלמודים".
הרב גלויברמן נעזר בקשריו הטובים עם בכירים מעולם העסקים והפילנתרופיה, ורותם אותם למטרה. "כמי שכל חייו הם על הרצף של חסד ונתינה, אני מוצא את עצמי מבוקר עד ערב בעשייה ובפעילות למען הזולת, פעילות שנותנת לי כוח להמשיך הלאה. אני מאמין שמעשי חסד אינם הולכים לאיבוד, וכל עשייה למען הזולת היא למעשה עבורנו. יש במדינה אוכלוסייה מוחלשת ונזקקת, ומעגל של עוני שמתרחב, צריך להירתם עבורם. הגשר בין כל העולמות הוא צדקה וחסד. כשהלב פתוח, הרבה מחסומים נופלים".
מיקי דהב, מנכ"לית הרוח הישראלית: מאדריכלית למנכ"לית עמותה, שמגייסת פילנתרופים, כדי לסייע לאוכלוסיות בסיכון
מיקי דהב, בת 56, נשואה, אמא לשלושה וסבתא לנכד, שמתגוררת בתל אביב, ביצעה את המעבר המשמעותי בחייה לפני כ־15 שנה, כשחזרה לארץ לאחר שהות בחו"ל ונתק של ארבע שנים מחייה המקצועיים כאדריכלית. "הייתי אמורה להשתלב בעבודה כאדריכלית במשרד גדול. ברגע האחרון זה לא התממש. האכזבה מכך פינתה מקום לחשיבה מחודשת על המשך הקריירה המקצועית שלי.
החלטתי לעשות שינוי, להתחבר לנושאים אחרים הקרובים לליבי, ושחשוב לי לקדם, ולשם כך לעבור מהעולם העסקי לעולם החברתי, למגזר השלישי. למדתי בקורס 'מעלה' אחריות חברתית של תאגידים, ובהמשך לתואר שני במנהל עסקים בדגש על סביבה. בתפקידי הראשון, בחברה להגנת הטבע, קידמתי נושאי סביבה וקיימות באמצעות חיבור חברות עסקיות לעשייה חברתית. לאחר מכן שימשתי מנהלת אגף פיתוח משאבים בוויצ"ו העולמית. השינוי החשוב בדרכי החדשה חל לפני כ־8 שנים, כשהתמניתי לתפקיד מנכ"לית 'הרוח הישראלית', חברת בת של הסוכנות היהודית, שמטרתה עידוד הציבור הישראלי לפילנתרופיה ועשייה חברתית למען אוכלוסיות בסיכון.
אני זוכה להכיר עשרות חברות עסקיות ואלפי אנשים, שמעניקים משאבים וזמן למען הדור הצעיר בחברה הישראלית. העבודה ממלאת אותי סיפוק עצום, ואני גאה במיוחד בתוכנית המנטורים 'אחד על אחד' של העמותה, שמעניקה ליווי ארוך טווח לצעירים חסרי עורף משפחתי".
