בית הדין לעבודה בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה שהגיש מנהל חברת תוכנה נגד ביטוח לאומי: הוא אובחן כחולה סוכרת בתחילת 2015, זמן קצר לאחר ביקורת של רשות המיסים בעסק וביטול הטבה משמעותית. השופטת יפית מזרחי-לוי קיבלה את חוות דעת המומחה שמונה בתיק וקבעה שיש קשר סיבתי בין האירוע לבין התפרצות הסוכרת.
התובע, כבן 46, סיפר שהוא בעלים של חברה המספקת שירותי פיתוח תוכנה. מאחר שביצע מחקר ופיתוח לחברות בינלאומיות הוא היה זכאי להטבת מס משמעותית דרך המדען הראשי. בתחילת נובמבר 2014 רואה החשבון שלו מסר לו שמס הכנסה רוצים לאמת את הטבת המס. כשבועיים לאחר מכן התקיימה הביקורת בנוכחות שלושה נציגי מס הכנסה. באותו מעמד הוא הבין כי בכוונתם להודיע לו על ביטול ההטבה.
בעקבות האירוע הוא הרגיש לחץ ולא ידע איך להתמודד עם הגזרה הכלכלית. בלילה לא הצליח להירדם והמחשבות לא עזבו אותו גם בימים שלאחר מכן. בהמשך אכן בוטלה ההטבה והוא נדרש להחזיר סכומים משמעותיים. בעקבות זאת, הוא הוא החל להרגיש פחות טוב, ירד במשקל והרגיש שהראייה שלו הולכת ונפגעת. בינואר 2015 הוא ביצע בדיקות דם ואובחנה אצלו סוכרת מסוג 1 (סוכרת נעורים).
המומחה מטעם בית המשפט, שמונה בהסכמת הצדדים, כתב כי סביר להניח שקיים קשר סיבתי בין האירוע שחווה התובע לבין הופעת הסוכרת. "ההתפרצות הייתה דרמטית והתרחשה זמן קצר לאחר האירוע הקשה", נכתב בחוות הדעת. התובע ביקש לאמץ את חוות הדעת ולקבוע כי הסוכרת התפרצה בגלל האירוע בעבודה.
ביטוח לאומי הסכים שהאירוע גרם לתובע לדחק נפשי אך טען שאין לכך קשר להתפרצות המחלה. לדבריו, לא קיימת אסכולה רפואית המכירה בקשר שכזה והמומחה לא הפנה לספרות רפואית מסוימת התומכת בקשר הסיבתי.
השופטת יפית מזרחי-לוי הבהירה כי אכן קיימת מחלוקת באשר לקיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר הסיבתי בין סוכרת בכלל לבין דחק נפשי. ואולם, נראה כי הדעה השולטת היום היא שניתן להכיר בקשר בנסיבות המתאימות. השופטת הזכירה כי ספרות רפואית איכותית ועדכנית מצביעה בבירור על קשר חזק בין דחק נפשי מקדים והתפרצות סוכרת מסוג 1 או 2.
כמו כן, ועדה מקצועית שמונתה ב-2016 על ידי המועצה הלאומית לסוכרת קבעה כי בנסיבות מסוימות דחק נפשי יכול לשמש כגורם 'הדק' (להבדיל מגורם מחולל ראשוני) לפריצה של סוכרת או להחמרתה. בין היתר קבעה הוועדה כי אירוע דחק קשה שארע במהלך 3 חודשים קודם לפרוץ הסוכרת מסוג 1 מהווה גורם הדק מעין זה.
השופטת כתבה כי האירוע החריג שחווה התובע התרחש זמן קצר לפני התפרצות הסוכרת והמומחה מטעם בית הדין קבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים שקיים קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין הדברים. בנסיבות אלה לא נדרשת הוכחה לקיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר הסיבתי, והנטל על הנתבע להוכיח שלא מתקיים קשר סיבתי על אף עמדתו של המומחה, מה שלא נעשה.
בנסיבות אלה קיבלה השופטת את התביעה וקבעה שיש קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו של התובע לבין הסוכרת שהתפרצה אצלו.
