בתחילת מרץ 2020, כשפרצה הקורונה, היו ליהודה הרמן (31) מהיישוב זית רענן שבשומרון שתי משאיות זהות מדגם Volvo, שאותן רכש במחיר מוזל. אחת הוא נתן לאחותו ולגיסו לרגל נישואיהם, ואחת השאיר אצלו. לפני שרכש אותן הן שימשו את מאפיית "ברמן" לניוד לחם ברחבי הארץ, ונמכרו על ידיה במכירת חיסול. היום המשאית שלו, שהייתה מוזנחת וחבולה, הפכה לדירה ניידת מעוצבת להפליא, עם רצפה וקירות מצופי פרקט, מטבח מאובזר כולל מכונת קפה ומכונת פסטה, מקלחת עם דוד חשמלי, ומסך פלזמה ענקי שמתחבר לאינטרנט מכל מקום בארץ. בקיצור, בית חלומות על גלגלים.
"אחרי הצבא עשיתי טיול באלסקה, ושם נפתחו לי העיניים", מספר לנו הרמן ומתחיל בהכנת הכנאפה הביתי המפורסם שלו, במהלך סוף שבוע שבו אנחנו מתארחים במשאית שלו. "הבנתי שאפשר אחרת, לא חייבים להיצמד למוסכמות. חזרתי ושמתי את החלום בצד. טסתי לעבוד בסן-פרנסיסקו ופתחתי שם עסק. ואז התחיל צוק איתן וכמובן ישר חזרתי למילואים. חשבתי שתהיה מלחמה שבוע-שבועיים ואחזור לחו"ל, אבל זה נמשך ונמשך, ונשארתי בארץ עד היום.
"בניה שראל ז"ל, שנפל במלחמה, היה חבר יקר שלי, ונשארתי פה הרבה גם בגלל זה", מספר הרמן. "בינתיים התקבלתי לבצלאל והתחלתי ללמוד. בהמשך הקמתי סטארט-אפ שהתעסק בהדברה ביולוגית, סגרתי אותו והצטרפתי לסטארט-אפ בתחום הרפואה, שאני עובד בו עד היום. התיישבתי בזית רענן, בבית שהיה פעם מחסן ולאט-לאט הפכתי אותו לארמון. בתקופת הסגר היה לי זמן, אז קניתי שתי משאיות, במקרה כי הייתה הזדמנות טובה מבחינת המחיר. חברת ברמן החליטה להיפטר מכל הצי שלה ועברה לליסינג. משאית אחת נתתי לאחותי ולגיסי, שבדיוק התחתנו ופינטזו לגור בבית על גלגלים, אבל הם מכרו אותה".
ואתה?
"בשבילי זה תמיד היה החלום, לקנות משהו על גלגלים, לשפץ אותו ולהפוך אותו לבית. אז התחלתי לבנות, לשפץ, להרכיב. את הרוב עשיתי יחד עם חבר טוב מהצבא, שגם זכה לטייל במשאית המשופצת עם אשתו והילדים תקופה מסוימת. שמתי על המשאית מעל 100 אלף שקל. יש פה מזגן, WiFi, שירותים, אפילו מרפסת קטנה, שהיא בעצם המנוף של המשאית שמעלה לתוכה מטענים, שעשיתי לי ולכלבה שלי ג'וי".
איך מתחילים לבנות בית ממשאית?
"משרטטים במחברות את החלום, את יכולה לראות פה", הרמן מוציא פנקס לבן ענק עם שרטוטים מרהיבים, "והתחלתי לשפץ לפיהם לבד, לאט-לאט. לקח לי כל תקופת הסגרים לסיים לשפץ".
הכל בדיוק לפי השרטוטים?
"לא הכל. המקלחת הייתה בהתחלה באמצע המשאית, ואז בחורה שיצאתי איתה שהיא אדריכלית אמרה לי שחבל לבזבז מקום, ושיש למשאית הרבה אורך אבל כמעט אין רוחב. יום למחרת פירקתי הכל והעברתי את השירו-קלחת (שירותים ומקלחת) מאחורי המטבח. זו באמת הייתה עצה מעולה ואני מודה לה על זה".
מה משך הזמן הכי ארוך שגרת פה?
"אני כל הזמן גר פה ונודד. כל שבוע למספר ימים. האידיאל זה לא להישאר למשך זמן ארוך במקום אחד. מתי שאני רוצה אני עולה על המשאית ונודד. יש לי בתוכה אופניים מקצועיים, ואם צריך אחרי שאני מעמיד את המשאית בשטח מסוים אני מדווש. בשבוע שעבר העמדתי אותה ברמת הגולן והייתי צריך לחזור למרכז להביא את הרכב, אז רכבתי מרמת הגולן עד לתל-אביב. לקח לי שש שעות רצופות.
"בתחילת יוני שמתי את ג'וי על המשאית ונסעתי לחוף הצוק בהרצליה. העמדתי את המשאית שם והלכתי לישון, וכשקמתי בבוקר לנוף המטורף של הים אמרתי, או מיי גוד אני לא יוצא מפה בחיים, ונשארתי ליותר משלושה חודשים. קמתי בחמש בבוקר, שיחקתי אותה גולש, נכנסתי למוד של אנשי החופים, ישנתי עם דלתות פתוחות מול הבריזה של הים. עבדתי עם הלפטופ, היינו אז בשיא הפיתוח של הסטארט-אפ, וכל הפגישות היו פה בתוך המשאית. אנשים באו אליי ונפתחו להם העיניים, הם סיפרו לאחרים - ויום למחרת יש אצלי סיור מודרך".
בטוח שיש גם קשיים במגורים במקום כזה.
"ברור. הקשיים מתחילים ברמה הרשויות - עושים לך את המוות, אף אחד לא בעדך. לבנות משאית על גלגלים זה סיוט מההפטרה - אסור לך סתם ככה להפוך משאית לבית, אתה חייב לקבל אישור ממשרד הרישוי, מסמך שינוי מבנה וכאלה. והכי קשה זה שכמעט אין מקומות שאתה יכול לגור בהם בנחת - או שיפרצו לך בלילה, או שיבואו אחרי מספר ימים פקחים לפנות אותך. המשאית הזו עולה אלף שקל בחודש רק ביטוח, טסט ואישורים. כל חצי שנה אני חייב להעביר אותה טסט. אבל תראי איפה את נמצאת, זה שווה את זה, לא?"
מניהול מערכות מידע לשיפוץ משאיות
תופעת המגורים על גלגלים התחזקה מאוד בתקופת הקורונה. אנשים שלא חלמו מעולם שיעברו לגור בתוך רכב מצאו עצמם מוכרים את רוב רכושם, שומרים אך ורק את הדברים שהם הכי צריכים כדי להתקיים ועוברים לגור בקופסה ניידת בצורת אוטובוס, משאית ואפילו רכב פרטי.
נמרוד פוביצר (48) מרמות השבים הוא דוגמה מובהקת. לפני הקורונה הוא עסק שנים בניהול מערכות מידע. קם כל בוקר למשרד, עמד שעות בפקקים ועבד עד לשעות הקטנות של הלילה. בשנה האחרונה הוא הוצא לחל"ת. "מלאכה ובנייה זה משהו שהמשפחה שלי חיה תמיד", הוא מספר. "אנחנו עושים הכל לבד - מלטפל במכוניות שלנו ועד לבנות את הבית שאנחנו גרים בו. טיילנו המון זמן בארה"ב ובאירופה ברכב-בית, שנקרא 'מוטורהום', והתאהבנו. אז לפני שנה החלטתי להגשים את החלום. חפרתי ביד2 ומצאתי משאית, קניתי אותה והתחלנו פרויקט משפחתי. הקורונה סידרה לנו המון זמן לזה. שיפצנו, עיצבנו, עבדנו קשה, ועכשיו היא כבר כמעט גמורה, אנחנו בפינישים".
מה היעד הראשון למגורים?
"אנחנו אוהבים את המדבר, אז אנחנו מתכננים לנסוע לגור שם".
אמרת שהפכת את זה אפילו למקצוע שלך.
"זה תחום שהרבה אנשים רוצים לעסוק בו. הרבה ישראלים עוברים לגור בכלי רכב, ויש לזה דרישה גבוהה. אני אוהב את זה, טוב בזה, ויש לי ניסיון בבנייה וברכבים. בנוסף לבנייה עצמה אני גם מייעץ ומלווה פרויקטים לאנשים שרוצים לבנות או לשפץ משאיות מגורים בעצמם. כבר התבקשתי לבנות כל מיני כלים מעניינים למטרות שאני לא יכול לפרט עליהן בעיתון".
רוב האנשים שרוצים משאית כזו, זה רק בשביל חופשות או שהם מתכננים לגור בה?
"רוב האנשים שבאים אליי רוצים לגור באחת כזו, לא רק לקחת אותה לטיולים חד-פעמיים. אנשים מחפשים פתרון חלופי כי הם לא מצליחים להחזיק דירה בגלל משכנתה ועלויות המחיה הגבוהות. הבעיה היא שהמדינה לא ממש מעודדת לגור בכלי רכב. יש חניוני קרוואנים ספורים בארץ, ולא כולם מותאמים למשאיות מגורים. החוקים לגבי חניה לא לגמרי ברורים. איפה מותר לחנות, כמה זמן, מה מותר לעשות, לעומת ארה"ב ואירופה ששם יש מקומות מוסדרים ונוחים בשפע לחניה ומגורים".
אז מה עושים?
"עושים מה שאפשר, לצערי. בעקבות הביקוש שיש לזה נראה לי שיש התעוררות ומודעות של המדינה לנושא, למרות שעדיין אני לא מכיר אף תוכנית אב להסדרת חניית רכבי מגורים לטווח ארוך ובשטחים פרטיים".
מה צריך לעשות מי שרוצה לגור ברכב ממונע?
"קודם כל לשאול את עצמו האם הוא רוצה לטייל, לגור או רק לבוא לנוח מדי פעם מהשגרה. ואם לטייל - האם טיולים קצרים או ארוכים? האם זה הבית הראשון שלו או רק הבית השני? יש כאלה שרוצים רק מקום לברוח אליו, ואחר כך לחזור הביתה. אם מתכננים שהות ארוכה בשטח, חייבים מערכות חשמל ומים. צריך לחשוב כמה חשמל תצטרכו, איזה סוג שירותים. אחרי שמחליטים, בוחרים פלטפורמה. יש כאלה שמספיק להם קרוואן, יש כאלה שמחפשים משהו יותר גדול כמו אוטובוס או משאית, כי שם יש מרחב מחיה גדול והרבה יותר חלונות, אבל מבחינה טכנית זה קצת יותר מורכב לבנייה".
על מה היית ממליץ?
"למשאית יש יכולת גישה לכל מיני מקומות, כמו דרכי עפר, וזה יותר טוב מכלי אחר. היא גם פשוטה יותר לבנייה. את לוקחת ארגז, חלל ריק, ועושה ממנו בית, בלי לפגוע במערכות אחרות. לא צריך להוציא את הכיסאות או את ההגה וכו'. חוץ ממגורים, כלים כאלה יכולים לשמש לצורכי צילומים, כחדרי מנוחה לאמנים, וכו'".
מה בנית לעצמך?
"אנחנו בחרנו להשקיע פחות בחללי שינה. יש מיטה זוגית, והסלון הופך לעוד מיטה בשביל הילדים. מה שהיה חשוב לנו זה מטבח מאובזר, פינת אוכל והשירותים. המקלחת היא ממש כמו של בית, עם מקלחון מרווח ומטורף, אסלת קרמיקה. כל המשאית היא עם פרקט ויש ויטרינה גדולה מאחור. לקחתי משאית גבוהה, וכל החלק העליון בתוכה הוא ארונות אחסון. הרמפה שמעלים עליה ציוד למשאית הפכה למרפסת".
כמה זמן לקח לך לבנות אותה?
"חמישה חודשים. אשתי עוסקת באמנות אז היא עושה את הקרמיקה, ואבא שלי, שעבד איתי באתר בנייה, עזר לי גם לבנות. זה שילוב של הרבה דברים יחד - עיצוב פנים, הנדסה, מכונאות, בנייה, נגרות, מסגרות, חשמל. זה כיף ובסוף נהנים מהתוצאה".
ומה העלות?
"רק לקנות את המשאית זה בערך 30-20 אלף שקל. הבנייה יכולה להגיע ל-120-80 אלף שקל".
במחשבה לאחור, היית עושה את זה כבר מזמן?
"אם הייתי חוזר לתקופה של הנעורים לא הייתי חושב פעמיים ועובר לגור במשהו נייד, חד-משמעית".
חסרה רק אהבה
בניגוד לחובבי מגורים על גלגלים שהתגלו בחודשים האחרונים "בזכות" הקורונה והסגרים, יש כמה ותיקים שגרים כבר שנים בתוך רכבים ממונעים. יובל כהנא (45), למשל, גר כבר שש שנים בתוך קו 351 של אגד. "נולדתי בכפר עזה ומאז שאני זוכר את עצמי לא הלכתי בתלם. לא הייתי חובב מסגרות", הוא מספר. "בגיל 18, אחרי שלא סיימתי בית ספר, התגייסתי לקרבי, ואחרי הצבא יצאתי לעולם. לקח לי 20 שנה לשוטט עד שנחתתי חזרה פה והתחלתי לגור במקום קבוע. הייתי שנה וחצי באפריקה ושנה במקסיקו, גם באירופה לא מעט - טיילתי ועבדתי. אהבתי להתיישב במקום ולחיות אותו. תמיד הייתי עם תיק, תמיד רציתי לעבור כבר למקום הבא".
לא הרגשת שאתה צריך בית?
"זה חלק מהמחיר של השיטוט, ויש לזה גם מחיר בקשרים זוגיים, אבל לי זה מאוד התאים, היה לי מאוד נוח. המשיכה לנוודות הייתה יותר גדולה מהכל ומכל בחורה שהכרתי. לפני שטסתי למדתי מחשבים, עבדתי קצת בתחום וראיתי שזה מוביל אותי למסלול שלא מרגש אותי. אחרי שחזרתי לארץ גרתי קצת בירושלים, קצת בדרום, ועסקתי בכל כך הרבה תחומים שסיקרנו אותי, מנדל"ן וביטוח, דרך חנות חיות ועד חקלאות, שנולדתי לתוכה".
אז אפשר להגיד שלא רכשת מקצוע עד היום.
"נכון. אם היום אני מחפש עבודה, אף אחד לא מקבל אותי, כי רואים לפי העבודות שחוש ההתמדה לא קיים אצלי. אבל הפכתי את זה עם הזמן ליתרון, כי אני מבין מהר וממצה מהר, ובהרבה תחומים זה גם יתרון".
מתי החלטת שדי לנדודים?
"לפני שש שנים חזרתי אחרי תקופה ארוכה בחו"ל והחלטתי שדי, שאני מנסה לחיות פה. לא היו לי תוכניות, פשוט רציתי לנחות ולראות איך הולך. הנחיתה הייתה קשה מאוד, לא מצאתי את עצמי. שקעתי בדכדוך והייתי רגע מלקנות כרטיס להודו, שתמיד קיבלה אותי בזרועות פתוחות".
אבל אז הוא שמע מחבר קרוב על אפשרות מעניינת. כהנא: "קישקשנו ואמרתי לו שאני בדרכי לעוד סיבוב בחו"ל. הוא סיפר לי על אוטובוס ישן שהוא ובת הזוג שלו רצו לשפץ ולגור בו, אבל בסוף לא הסתדר להם. זה הדליק אותי ברגע אחד. יום למחרת כבר הייתי בצפון לראות את האוטובוס. הוא היה גועל נפש, עזוב באיזה שדה, מפורק, שייך לאיזה חקלאי שבא לאכול בו צהריים מדי פעם. קניתי אותו באלפי שקלים בודדים וגררתי אותו למוסך".
12 צפייה בגלריה
"חבר סיפר לי על אוטובוס ישן שהוא ובת הזוג שלו רצו לשפץ. זה הדליק אותי"
(צילום: אפי שריר)
"מאותו רגע עד שנכנסתי לגור בו לקח שלושה וחצי חודשים, שבהם עבדתי עליו יום ולילה. הייתי במרוץ נגד הזמן בגלל החורף. רגע לפני שהתחילו הגשמים נכנסתי לגור בו, וזה היה וואו, התרגשות וכיף, אבל בעיקר הרגשתי סוף-סוף שייך. אחרי תקופה שלא מצאתי את עצמי בארץ כל היצירתיות שבי יצאה בפרויקט הזה, וזו הייתה חוויה מאוד מיוחדת. הייתי עובד 14 שעות על הבנייה שלו, ובמקום לישון יושב ללמוד על שירותי קומפוסט, איך מבודדים את קירות האוטובוס מהקור, הכל כדי שהבית ייצא מושלם. כל תקופת השיפוץ הייתי בעננים. היה קשה מאוד פיזית, עשיתי הכל לבד, אבל הרגשתי שזה פרויקט חיי וסחטתי את עצמי עד הסוף".
האמנת שזה המקום שלך לתמיד?
"ממש לא, כי אף פעם לא חשבתי שאתיישב איפשהו לתקופה ארוכה, הכל היה זמני כדי להוריד את התיק עד שיימאס. אבל כנראה שבפנים כבר רציתי לנוח מהנוודות, וכשמצאתי את הפינה זה היה זה. הרגשתי שזה מאוד נוח לי כדרך חיים".
12 צפייה בגלריה
"עבדתי עליו יום ולילה. כל היצירתיות שבי יצאה. הרגשתי שזה פרויקט חיי"
(צילום: אפי שריר)
מה יש באוטובוס ששונה מבית רגיל?
"אני רוצה להישאר גמיש ולא מקובע, כי מה שהתאים לי אתמול אולי לא יתאים לי מחר, והאוטובוס מאפשר לי את זה. יש מצב שמחר אחליט שזה לא מתאים יותר ואקום ואלך, זה חלק מציר חיי".
איפה אתה עובד עכשיו?
"אני עובד יום בחודש במסחר אלקטרוני".
וואו, אז מה אתה עושה כל היום?
"אני די לבד ולא חשוף כל כך לאנשים, אז אני כל יום עושה משהו אחר, משתנה לפי העונות. האוטובוס יושב בתוך שטח שקניתי, שני דונמים בתוך מטע זיתים בגליל, ובעונה של הזיתים אני עושה שמן זית לצריכה אישית. אני מגדל את הירקות שלי בגינה ואפילו התחלתי לקלות פולי קפה. אני יוצר כל דבר שאני יכול, בלי לצרוך דברים מבחוץ. אני מקפיד לצרוך בעיקר דברים לנפש. אני לא רואה חדשות בכלל, רק ספורט. לא ראיתי חדשות שנים. אוכל רק פעמיים ביום, ירקות, ביצים, ובשר פעמיים בחודש".
מה חסר לך עדיין?
"אהבה".
האוטובוס מונע בעדך?
"אין לי תשובה מלומדת. הרבה נשים שפגשתי בדרך נרתעו מצורת החיים שלי. פגשתי המון נשים מדהימות, אבל זה לא היה בזמן הנכון. עם חלקן אם הייתי נפגש היום זה היה מתאים יותר. היום אני מיושב אבל באקסטרים, מה שלא יתאים לכל אחת. איך אפשר לגדל פה ילד? אני גם לא יודע אם מתאים לי חיי שגרה. לא הייתי רוצה לקחת את הילד לבית ספר רגיל וללכת איתו לקניון. מבחינתי הייתי רוצה שהוא ילמד להקים מדורה לפני מתמטיקה והרבה דברים אחרים. אני לא רוצה להתאים את עצמי למשהו שהוא לא אני. בואי נגיד שמזמן מחקתי את הטינדר, ויש לי מעט מאוד אנשים שבאים לפה לשבת איתי, אבל מי שבא, למרות שהוא קצת בשוק, אחרי כמה שניות מתאהב במקום. כל בוקר אני קם, מסתכל מסביבי, ואני בשוק שאני פה. זה ממש לא מובן מאליו".
