גבר שתבע בעלות על מחצית מהדירה הרשומה על שם גרושתו חויב לצאת ממנה תוך חודש – כך קבע לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. השופטת שירלי שי דחתה את טענתו לבעלות על הבית מתוקף אחריותו על השיפוץ שהביא להשבחת הנכס.
בני הזוג היו נשואים במשך תשע שנים. באמצע 2018 עברה המשפחה לגור בדירה שקיבלה האישה בירושה, אולם כשנה וחצי בלבד לאחר מכן עזבה האישה את הבית בעקבות משבר ביחסים. באפריל 2020 הגיש הבעל את תביעתו להכרה בבית כנכס משותף בעוד האישה הגיבה בהליכים משלה שעניינם, בין היתר, סילוקו מהדירה וחיובו בדמי שימוש ראויים ממועד עזיבתה.
לטענת הבעל, הוא ואשתו קיבלו החלטה משותפת לשפץ את הבית ולעבור לגור בו במקום לקנות דירה חדשה. לצורך כך הם לקחו משכנתה משותפת ונשאו בהחזריה יחדיו. לדבריו, הוא היה הרוח החיה והאחראי הכמעט בלעדי על פרויקט השיפוץ, באופן שמעיד על כוונת שיתוף ומקנה לו זכויות בנכס.
מנגד טענה האישה שהבית רשום על שמה וכי החזרי המשכנתה שולמו מחשבונה הפרטי. לדבריה, היא מעולם לא אמרה לבעלה שמדובר בנכס משותף. היא הסבירה שעזבה את הבית בגלל "טרור תמידי" שהפעיל כלפיה. בנסיבות אלה היא ביקשה לדחות את תביעתו ולקבל את עתירותיה לסילוקו מהבית ולחיובו בדמי שימוש.
השופטת שי קבעה שאין בעצם השיפוץ כדי להעניק לבעל זכויות בנכס. לדבריה, גם בהנחה שהוא היה הרוח החיה בביצוע השיפוץ ואיש הקשר המרכזי מול הקבלן – אין בכך כדי להעיד על כוונת שיתוף.
בפסק הדין צוין שהבעל, שהחל באותה תקופה ללמוד משפטים, לא התעקש על עריכת הסכם ממון שיעגן את חלקו בנכס, ובכך הוא למעשה ויתר על רצונו לזכויות בבית, שהרי ברירת המחדל בחוק רואה את האישה כבעלים בלעדי, שכן הנכס התקבל בירושה.
שיקול נוסף שהעלתה השופטת הינו תקופת המגורים הקצרה. לדבריה, בני הזוג התגוררו בבית פחות משלוש שנים. היא כתבה שלדעתה "תקופת המגורים המשותפת עד מועד הקרע, שהינה כשנתיים וחצי בלבד, קצרה באופן שאינה מטה את הכף לטובת כוונת שיתוף ספציפית".
עוד צוין כי הבעל לא הוכיח אווירה כללית של שיתוף בבית. כך, בני הזוג ניהלו חשבונות בנק נפרדים על רקע חובות של האישה מלפני הנישואים. במצב שבו הצדדים מנהלים התחשבנות בנוגע לעניינים כלכליים מלפני הנישואים, נומק, לא סביר שהתובע הסתמך על זכותו בבית המגורים.
השופטת הוסיפה שהבעל לא הוכיח שגרושתו אמרה לו שמדובר בבית שיהיה גם שלו, ואפילו להיפך. האישה העידה שהסיבה שהיא והתובע בחרו לשפץ את הבית במקום לקנות אחד חדש הייתה מכיוון שלא רצתה לחלוק עמו שום בית משותף. לפיכך נקבע שהבית שייך לאישה ושעל הבעל לשעבר לפנותו תוך 30 יום ולשלם לה דמי שימוש ראויים ממועד עזיבתה.
עם זאת, הבעל לא יצא בידיים ריקות. השופטת פסקה כי לאור העובדה שהם נשאו במשותף בהחזר המשכנתה, מחצית משווי השבחת הדירה שנוצרה בעקבות השיפוץ – כרבע מיליון שקל – וכן מחצית מהחזרי המשכנתה ששולמו, יועברו מהאישה לבעל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ האיש: עו"ד אורי זמברג
• ב"כ האישה: עו"ד רם יוגב
• עו"ד מירב בלאיש עוסקת בירושות וצוואות
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
