את ערב יום השואה העביר חיים טייב, יזם, איש עסקים ופילנטרופ, בקרקוב שבפולין ביחד עם רעייתו איריס היימן-טייב ולמעלה מ-40 בני משפחה שהגיעו גם הם, כארבעה דורות לניצולי שואה. במשך שלושה ימים סיירו יחד במחנות המוות והשתתפו בצעדת החיים. "אבי הגדיר את עצמו ניצול שואה, אבל אז לא היתה מודעות גדולה לסבל שעברו יהודי טוניס במהלך מלחמת העולם השניה, באופן ישיר ועקיף", הוא מספר בריאיון בלעדי ל-ynet, כשכוסית קוניאק בידו, על עצמו, על משפחתו ועל עסקיו באפריקה ובישראל.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio
"אבי נהג לספר איך כשהיה ילד בן חמש, נכנסו החיילים הגרמנים לבית כשהם לבושים במדים אפורים ולקחו את סבי, חיים, שאני קרוי על שמו, ואת ציון, אחיה של סבתי, לעבודות בכפייה", סיפר טייב והמשיך: "הם הצליחו לברוח מהמחנה, אבל הזכרונות לא עזבו אותם. רק בתום המלחמה התגלתה בפניהם האמת המחרידה על תוכניתם הבלתי נתפסת באכזריותה ובהיקפה של הנאצים עבור יהודי לוב, אלג'יר, מרוקו ומצרים.
"לפני כעשר שנים הוא (אבא של טייב - י"ו) קיבל מכתב בו הודיעו לו שהוא בן של ניצול שואה. מדי חודש הוא קיבל 1,000 שקלים, עד שנפטר לפני כחמש שנים. סבתי, מצידה, נהגה לספר איך לקחה את הבן שלה, כשהיה בן 16, והורתה לו לקחת את שתי אחיותיו, לעלות איתן על האונייה ולהגיע למדינת ישראל, כשהיא מודיעה לו באותו מעמד שהיא תבוא עם אחיו - על אף שלא באמת ידעה אם תוכל לממש את ההבטחה. זה כל כך עוצמתי שאין מילים לתאר. אבי הגיע לישראל ב-1946, הוריו ב-1952. זה הסיפור של הציונות".
לא רק טייב בן לניצולי שואה, אלא גם רעייתו איריס. "את סבתה של איריס הכרתי בתור אישה מצחיקה, וכך הם כל בני המשפחה. איריס, שהדלקנו יחד את הלפיד, ודנה אחותה, קעקעו את המספר שסבתן קיבלה באושוויץ ושרו בביתן מספר תשע בבירקנאו, בו שהתה בתקופת השואה סבתן ואחותה אווה, את שיר הערש שהיא נהגה לשיר להן בילדותן. מי שלא ראה איך איריס ובני המשפחה רוקדים טנגו ליד הביתן, לא מבין את העוצמה של ההחלטה להישאר בחיים בשמחה. למרות שסבתה ואחותה איבדו במחנה ההשמדה את הוריהן ושתי אחיות, הן יצאו מבירקנאו ואהבו לחיות טוב ובשמחה, זו גם הצוואה שהשאירו אחריהן.
"תיקון עולם שאולי סבי ציווה עליי, לזכר השואה"
"קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בי, כשאיריס ואני הדלקנו את הלפיד, אני בשם יהודי טוניס והיא לזכר סבתה שנספתה בשואה. בהחלט יתכן שהפעילות העסקית שלי באפריקה, מקורה מהמקום הזה. סבי ואבי עלו מצפון אפריקה לישראל ואני חזרתי לאפריקה, כשחרטתי על דיגלה של החברה שהקמתי שלא יהיו שם ילדים רעבים וצמאים. זהו תיקון עולם שאולי סבי ציווה עליי לעשות, לזכר השואה. הגענו למצעד החיים בארבעה דורות, בכינו וגם רקדנו על האדמה עליה ביצעו הנאצים את הזוועה הכי גדולה של האנושות. יש ניצחון גדול מזה?", תהה טייב.
חיים ואיריס בהדלקת הלפיד באושוויץ
(קרדיט: מצעד החיים)
בחיוך המזכיר את זה של נער מתבגר מאוהב סיפר טייב כיצד הכיר את רעייתו: "את איריס ראיתי בפעם הראשונה לפני כ-40 שנה, כשהייתה בת 11 ואני כבן 19, בחתונה של אחותי, רבקה, עם רובי - דודה. אני זוכר ילדה רזה עם צמות, הבת של עליזה, שהתגוררו אז ברמת ישי שבצפון, ואנחנו גרנו במושב עולש בעמק חפר. לאחר מכן היינו נפגשים באירועים שונים שעשו אחותי ובעלה, אבל כל אחד מאיתנו פנה למקום אחר בחייו.
"הפגישה השנייה המשמעותית היתה בחתונה של אחיין שלי. הייתי כבן 40, גרוש פעמיים עם ארבעה ילדים, ואיריס גרושה ואם לילדה. למחרת אחותי התקשרה וסיפרה שאיריס התקשרה ואמרה שתשמח להיפגש איתי. באותו ערב איריס הגיעה אליי הביתה, ישבנו ושוחחנו במשך כמה שעות. היא אומנם לא אמרה דבר על העתיד, וגם אני לא, אבל שנינו יצאנו מהפגישה הזו עם הרגשה שהפגישה תוביל לחתונה, ובקרוב. למחרת היא שוב הגיעה ומאז לא נפרדנו.
"זו עוד דוגמא לאופן בו אירועים בחיי, שהתרחשו לכאורה במקרה, הוכיחו ש'סגירת מעגל' מתקיימת בזמן שיועד לה. מאז עברו 20 שנה, והקשר רק הולך ומתחזק. המשפחה המורחבת חזקה ומלוכדת. ששת הילדים שלנו, בהם ארבעה שלי משני נישואיי הראשונים, הבת של איריס - שאימצתי, ובננו המשותף דין, מסתדרים מעולה וחיים באהבה גדולה. איריס היא הכוח המלכד של הילדים, של הבית ושל המשפחה", אמר.
"כשחבריי היו בחופש, עבדתי בחקלאות"
אולם, אותו טייב שמדבר בהתרגשות על אהבה ועל הצעדה על אדמת אשוויץ כשדמעות בעיניו, הוא אולי קודם כל איש עסקים ממולח ועיקש שסימן לעצמו מטרה וחזון כאשר החל לעבוד בגיל 11 - חיי רווחה ותיקון עולם.
טייב גדל והתחנך במושב עולש שבעמק חפר, אחד משבעה אחים ואחיות למשפחה דלת אמצעים. "הבית והערכים שגדלתי עליהם, הם שמניעים אותי לעשות כל דבר שאני עושה. אבי, שעסק בחקלאות כל חייו, עבד בשלוש עבודות כדי לפרנס את המשפחה ואמי בשתי עבודות. גדלנו בבית מאוד מסורתי, על חינוך נוקשה לקיים ערכים של אהבת האדם וארץ ישראל, לתת חינוך וכבוד לזולת, ועם מוטו של 'תשקיעו בעצמכם, אחרת לא תצליחו'.
"אני לא זוכר פינוק, כי לא היתה אז זכות להתפנק. אכלנו מה שהוגש לשולחן, בעיקר לחם. נעליים עברו מאחד לשני, וחדשות קנו פעם בשנה. בכל רגע נתון, כשחבריי היו בחופש, עבדתי בחקלאות. רווחה כלכלית התחלנו להרגיש בבית, כשהייתי בן 16, אבל רווחה נפשית, לגדול לתוך הרגשה של אהבה ותמיכה אינסופית בך כילד וכנער, זה היה שם תמיד", סיפר טייב.
לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים ואת השירות הצבאי, ונלחם במלחמת לבנון הראשונה (1982) שהותירה בו רישומים, החל להתמחות ברבייה מלאכותית של תרנגולי הודו בארץ. "ב-1991 קיבלתי הצעה לנסוע לפורטוגל ולהקים בה חברה ישראלית לשיווק ביצים. השבתי בחיוב, וטסתי. לאחר כשנתיים הבנתי שאני במקצוע הלא נכון, עזבתי, אבל החלטתי להישאר שם".
טייב: "אין לי כל קשר לתביעה נגד איתן סטיבה"
פרק בחייו באותה תקופה היתה שותפות עם איש העסקים והטייס איתן סטיבה. סטיבה היה אז ממקימי קבוצת חברות בפורטוגל שעסקה בהקמת תשתיות ובפרויקטים במדינות מתפתחות, ובעיקר באפריקה. "לאחר ראיון עבודה קצר אצל סטיבה, התקבלתי לעבודה במסגרת חברת הבת שלהם בפורטוגל. הוא הבין את הפוטנציאל שבי ואני קיבלתי הזדמנות חיים".
וכך, במשך 13 שנים, המשיך טייב לחיות בפורטוגל, שם נישא לאשתו השנייה ונולדו להם שני ילדים, והיה על קו פורטוגל-אנגולה. בזמן הזה הביא טייב תוצאות מעולות לחברה של סטיבה, והפך מעובד לשותף. ב-2012 נותרו שניהם, סטיבה וטייב, בעלים משותפים של קבוצת החברות, לאחר שנפרדו מהשותפים האחרים שלהם, והמשיכו בעסקים משותפים עד 2019, אז נפרדו לאחר שטייב רכש את חלקו של סטיבה ונשאר בעלים יחיד.
מאז ועד היום, אין לשניים כל עסקים משותפים. לפני כשנתיים הוגשה נגד סטיבה תביעת ענק על ידי רועי בן ימי ועמי לוסטיג, כשותפיו לשעבר באפריקה. "אין לי כל קשר לתביעה", טען טייב והדף פרסומים אחרים בנושא. "בעולם העסקים קמות שותפויות ויש שהן מתפרקות. הכרתי את איתן היטב, עבדנו בשותפות במשך שנים, ונפרדנו. לאחר שהוא מכר את חלקו בחברה, כל אחד מאיתנו המשיך לדרכו שלו ואני סגרתי את הפרק הזה בחיי".
כיום מעסיקה קבוצת החברות השוויצריות שלו, מיטרלי, כ-2,500 עובדים, כ-90% מהם במדינות אפריקה. הקבוצה, שמנהלת עשרות פרויקטים ומובילה פתרונות מתקדמים בתחומי חינוך, בריאות, ביטחון תזונתי, טכנולוגיה, מים ואנרגיה, מנוהלת על ידי ירון צואלה ופעילה בין היתר באנגולה, בחוף השנהב, בסנגל ובמוזמביק, בנוסף למשרדים בשוויץ, בישראל, בפורטוגל.
"אנחנו משפיעים באופן ישיר על שיפור איכות חייהם של מיליוני בני אדם", טען טייב. "עד היום חברת המים, OWINI, סיפקה נגישות למים נקיים ליותר מ-430 אלף איש, למעלה מ-360 אלף איש חוברו לתשתיות חשמל, ולמעלה מ-10,000 איש עברו הכשרות מקצועיות והקימו 540 עסקים".
במשך 11 שנה, מ-1991 ועד 2002, חיית באנגולה אך לא נכנסת לעסקים. מדוע?
"היתה לי תקופת למידה באנגולה. למדתי את עצמי, את המדינה ואת האנשים. ב-2002, לאחר סיום מלחמת האזרחים בה, נפגשתי עם הנשיא דאז, ז'וזה אדוארדו דוש סנטוש, שחיפש פרויקטים אזרחיים לשיקום המדינה. אמרתי לו שדרך החקלאות נבנה את השלום שם, בדיוק כמו שההורים שלי בנו את המדינה. הצעתי לו לקחת את כל הרעיון של המושב שגדלתי בו ושל הקיבוצים שהכרתי בישראל, ולהעביר לאנגולה, וקיבלתי אור ירוק. עשיתי הכלאה ויצרתי מוצר שהתאים לאפריקה, למנטליות שלה, לצרכים ולאנשים.
"הפרויקט הראשון יצא לדרך לאחר שזכינו במכרז ומימנו את הפרויקט באמצעות בנקים שהבאנו. התחלנו לייצר ביצים, חלב ומוצריו ועוד מוצרים. בניתי שם 18 'קיבוצים' על שטח של כ-200 אלף דונם, כמו עמק יזרעאל, כשבסיס הצריכה הפך מקומי, לאחר שנים רבות בהן אנגולה התבססה רק על יבוא.
"זה עשה שם מהפך", טען טייב והוסיף: "הפרויקט השני הגדול היה חינוכי והצליח במיוחד. אלו פרויקטים שעובדים גם היום. אני גם אוהב להיזכר באותו בוקר, שישבתי בתוך השקט של אפריקה עם הקפה הראשון של היום ושמעתי קול שירה. הבטתי וראיתי קבוצת נשים מתקרבות, כשהן הולכות לכיוון הנהר, המרוחק כשני ק"מ, בטור, עם פיילה מלאה בכביסה על הראש. הן שרו ונראו מאושרות וחזרו בערב עם הכביסה נקייה. כך עשו בכל יום. בנהר הזה הן גם רחצו את עצמן ואת הילדים והביאו דליים של מים לשתייה. כל המחלות הגיעו משם. אמרתי לעצמי שחייבים לעצור את זה, וזה היה הבסיס לפרויקט טיהור המים, 'מים לכל'".
מה חדש בפעילות נכון ל-2023?
"לאחרונה הרחיבה הקבוצה את פעילותה בסנגל ובימים אלה היא מקימה את פרויקט אגרופול, בתחום הביטחון התזונתי של סנגל. פוקוס, חברת החינוך של הקבוצה, חתמה על הסכם עם ממשלת סנגל להקמת 23 מרכזי הכשרות מקצועיות בתחום הטכנולוגי להכשרת תלמידים, ואנחנו ממשיכים לבנות עשרות אלפי יחידות דיור עבור מאות קהילות ועשרות אלפי משפחות.
9 צפייה בגלריה
פרויקט של קבוצת מיטרלי לטיהור מים והזרמת מים נקיים לכפרים מרוחקים באנגולה
(צילום: מיטרלי)
"באמצעות חברת הבריאות, פרומד, אנחנו מקימים עבור ממשלת חוף השנהב ומשרד הבריאות פרויקט לשיפור מערכת הבריאות בה, ובאנגולה מקדמת הקבוצה היום מספר פרויקטים חדשים. היקפי הפרויקטים שמובילה החברה נעים בין עשרות למאות מיליוני דולרים. בנוסף, מיטרלי משקיעה גם בפרויקטים חברתיים ותרבותיים באמצעות קרן האימפקט מנומדין".
"כל מה שעשיתי באפריקה מבוסס על מודלים שלקחתי מישראל, כדוגמת הקיבוצים והמושבים"
את קרן מנומדין (ראשי תיבות של שמות ילדיו: מיטל, מעיין, נועה, דויד, מאיה ודין), הקים טייב ב-2019, עם ד"ר מירב גלילי. הקרן, שמשקיעה בסטרטאפים ישראלים, הקימה לאחרונה את קרן ההון סיכון קמאי קפיטל, שמתמחה בהשקעה ומיסחור טכנולוגיות מתקדמות שמקורן באקדמיה הישראלית, ומסייעת להן להתפתח לחברות טכנולוגיה מצליחות. בנוסף מעורבת הקרן בישראל במיזמים לאומיים, ויזמה את תוכנית הרווחה הלאומית, שאומצה על ידי ממשלת ישראל בשנת 2022.
באשר לשאלה מדוע פועל בעיקר באפריקה ולא בישראל - מדינתו - טען טייב כי "הכיוון הוא דו-צדדי. כל מה שעשיתי, שאני עושה ושאמשיך לעשות באפריקה מבוסס על מודלים שלקחתי מישראל, כדוגמת הקיבוצים והמושבים. שיפרתי ומיזגתי והתאמתי אותם לאפריקה. היום, לאחר 30 שנה שאני שם, וכשאפריקה היא היבשת הצומחת בעולם ותחזיות הגידול מחייבות ממשלות וחברות לפעול למען אוכלוסיה זו, יש המון פרויקטים ודרכים שאני יכול להביא משם לישראל".
ואתה אכן עושה זאת?
"לצערי", אמר טייב בספק תסכול ספק כעס, "כשאני מגיע לאפריקה ומייעץ איפה להשקיע ומה לעשות, מקשיבים לי. הניסיון שלי הוכיח להם שאני צודק. כשאני מגיע לישראל ומציע דרכים לשיפור ופרויקטים חדשים, עוד 10 מיליון ישראלים חושבים שהם יודעים טוב ממני, והם לא!
"אני ממשיך לנסות בכל כוחי. לשמחתי, פרויקטים של קרן מנומדין מצליחים, אבל תוכנית הרווחה שיצרתי לא נכנסת בכל הכוח וחבל. ב-50 השנה האחרונות לא נכתבה תוכנית אב לרווחה למדינת ישראל. שר נכנס ושר יוצא, כל אחד עושה מה שנראה לו, ואף אחד לא מסיים אותה".
ומי בכל זאת יסיים?
"השר הבא והשר הבא והשר הבא", השיב בציניות. "שר הרווחה הקודם, מאיר כהן, התחבר לתוכנית וחיבק אותה. בינתיים נכנס שר חדש. אני מקווה שבסוף תהיה תוכנית אב לרווחה, כי המדינה חייבת. יש לי גם תוכנית סדורה איך להוריד את מחירי הדיור, כמו שפתרתי באפריקה. כשאביעד פרידמן התמנה למנכ"ל משרד השיכון, הוא שלח לי וואטסאפ ובו ביקש שאייעץ לו איך פותרים את בעיית הדיור. אמרתי לעצמי: 'יש! הנה מישהו שמוכן להקשיב. שלחתי לו הודעה מפורטת. עד רגע זה לא קיבלתי תשובה ממנו".
פעלת למען איחוי השסעים בארץ ואף קיבלת על כך תואר ד"ר לשם כבוד. האם בימינו הסוערים אתה עדיין לא מאבד תקווה?
"אני לא מאבד תקווה לעולם. אני תמיד אופטימי, לפעמים אופטימי יחסית. אנחנו במקום מאד רגיש, ולצערי, אנחנו לא מנסים להבין למה זה קורה לנו. אם היינו מנסים לשבת ולדבר להבין את המניעים של האחר, היינו מגיעים למסקנה מסוימת ופותרים את הבעיה. למשל, יכולנו להגיע למסקנה שאכן נעשה עוול עם המזרחים, ואולי לא. הבעיה הכי גדולה היא שאין הקשבה ומתנהלים לפי סטיגמות, שחוסמות. אם ניקח חדר ונושיב את הדנים בסוגיה באותם בגדים, סביב שולחנות עגולים, ונתחיל מאפס, יתחיל שיח".
ואז מה תגיד לי כמשפט פתיחה?
"אני חיים טייב, הבן של אליהו, הנכד של חיים, שאני קרוי על שמו. גדלתי בעולש, למדתי ברופין, אני נשוי לאיריס ויש לנו שישה ילדים. עשיתי את מה שעשיתי עד היום ואני מחויב להמשיך ולפעול ליצירת עולם טוב יותר לילדים, לנכדים ולדורות הבאים. ומי את? כי אני רוצה עתיד משותף. באותו רגע אנחנו שווים. נסתכל אחד לשני בעיניים ונתחיל להקשיב. לרגע הזה צריך להגיע".
